בית יצחק אורח חיים קטו

ויש להישראל הנאה של כילוי מה שאוכלת בהמתו ואח"כ יאכל הוא הבהמה וכמ"ש התוס' בב"ק. ומעתה כ"ז אם שכירות ל"ק הוי בהמת ישראל ויש לישראל הנאה של כילוי מתרומה. משא"כ אם שכירות קני' והבהמה כעת של כהן שפיר מאכילה התרומה ולא מיקרי שיש לישראל הנאה ש"כ דאין הבהמה של ישראל כעת וכן צ"ל לדברי התו' וז"ב ונמצא דמעולם לא הי' כונת הר"י משום איסור אכילת תרומה דכבר נתעכל אך כיון דנהנה גופו הוי הנאה שבהמתו אכלה אז. וכבר בא מעשה לפנינו באחד שבהמותיו אכלו תבואה שנתן להם נאמן מגראלנע ובעלים לא צוו. ובאו לדון בעל התבואה ובעל הבהמות ודנתי מדברי התוס' והש"ך סי' שצ"א הניח בספק לפי שיש ב' תירוצים בתו' ולהנ"ל יהי' חילוק בבהמות אם הבעלים בעצמם טבחוהו ואכלוהו יצטרך לשלם עבור התבואה כפי מה שנתפטמו הבהמות. כמו שביארנו דברי הר"י. מיהו למ"ש הש"ך בסי' שצ"א דדוקא בנתן להם אחר אבל בעל התבואה שנתן מגיע לשלם לו כיורד שלא ברשות א"כ בהך דהר"י הכהן בעצמו נתן לה. אך הרבה יש לדבר בדברי הש"ך ומה שכתבתי ת"ל היא ביאור נכון לדברי הר"י

(ו) ונחזור לדברי המכילתא. עכ"פ י"ל בכונת המכילתא דס"ל דקרא דלא יעשה הגוי מלאכתך מיירי בשכיר יום ואף עבד לזמן מצוה על שביתתו. ונמצא דלא קיי"ל כמכילתא כמו שהוכחתי מהב"י סי' ש"ה ואין כאן איסור רק דמיחזי כשלוחו כמ"ש רש"י. והנה אם נאמר בטעם המכילתא משום שביתת עבדו מוכח דס"ל גם ביו"ט. מוזהר על ש"ע. דתרי המכילתא יליף מקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם. וזה כתיב ביו"ט ס"פ בא. ובשבת לא כתיב לא יעשה רק לא תעשה ועיין רש"י פ' בא פירש נמי אף ע"י אחרים כמו במכילתא ועיין ב"י וברמ"א סי' רמ"ו דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו ביו"ט ולכאורה ה"ה על שביתת עבדו. אך למ"ש הפירוש במכילתא יש חילוק ובהכי י"ל למה בשבת כתיב לא תעשה וביו"ט לא יעשה וכי יו"ט חמיר משבת אך להנ"ל נכון דבשבת בלא"ה כתיב וינפש בן אמתך ובלא"ה מוזהר על שביתת עבדו. אך ביו"ט לא כתיב קמ"ל קרא דלא יעשה אף ע"י אחרים היינו עבדים שלו שלא יעשה מלאכת בעה"ב. ולפ"ז יצא לנו ביו"ט מוזהר על שביתת עבדו ועל בהמתו אינו מוזהר ועיין בב"י סי' תקכ"ו תמה על הרמב"ן שכתב דאדם מצוה על שביתת עבדים ביו"ט ומנ"ל והרי בשבת היא חידוש ואיך ילפינין יו"ט משבת עיי"ש. (וקצת סותר הב"י עצמו לסי' תצ"ה דפשוט לי' דילפינין יו"ט משבת לענין שביתת בהמה) אמנם להנ"ל ניחא דמדכתיב ביו"ט יעשה אפילו ע"י אחרים יליף רמב"ן גם ביו"ט שלא יעשו עבדים מלאכתו מדאורייתא ונכרי שאינו עבד ל"ה רק שבות. וז"ב לפע"ד

והנה צ"ע בשבת ק"כ דיליף דבשבת גרמא שרי מדכתיב לא תעשה מלאכת עשי' אסור גרמא שרי ובבכור דרשינן בביצה כ"ז ובבכורות דגרמא אסור מדכתיב כל מום לא יהי' ודרשינן כל לגרמא והרי בשבת נמי כתיב כל אך בשבת כתיב תעשה משמע דוקא שלא יעשה בעצמו וגרמא שרי. א"כ קשה ביו"ט כתיב כל מלאכה לא יעשה וזה הוי כמו בכור דלשון לא יעשה משמע שלא יגרום וא"כ נאסור גרמא בין ביו"ט בין בשבת דשנה נילף מיו"ט ונאסור מדכתיב כל וכתיב יעשה כמו בבכור. ואמנם י"ל דהתוס' כתבו בבכורות ל"ד דמ"ה דרשינין הכא כל אף למאן דלא דריש משום דמסתבר לדרוש עיי"ש. א"כ דוקא בבכור דכונת התורה שלא יהי' הפסד קדשים מסתבר דגרמא אסור. משא"כ בשבת דכונת התורה שהגוף ישבות כשהוא רק גורם והמלאכה נעשית מעצמה הרי הגוף שובת. ול"ד כל והא דגבי מחיקת השם הסברא שלא יעשה אפי' גרמא ועכ"ז דרשינין בשבת ק"כ דגרמא מותר שם לא כתיב כל ובשבת כתיב כל ומ"מ לא מסתבר לדרוש כנ"ל. והגמ' ל"ד נקיט דכתיב תעשה. וה"ה אף אם כתיב יעשה ואמנם צ"ע למאן דדריש בכל דוכתא כל. וכי יסבור דגרמא אסור. והנלע"ד בישוב הדבר דאס"ד ילפינן מקרא לא יעשה לגרמא קשי' קראי אהדדי דביו"ט כתיב יעשה אסור גרמא ובשבת כתיב תעשה ומשמע דמותר גרמא וכי יו"ט חמיר משבת. אלא ש"מ דגרמא שרי וקרא דיעשה קאי לאסור ביו"ט שלא יעשה עבדו לצרכו. ובשבת לא איצטרך קרא דבלא"ה כתיב וינפש בן חמתך ומ"ה ניחא שכתבה תורה ביו"ט לשון החמור משבת. אבל חס"ד דקרא אתי לגרמא קשי' למה שינה בשבת מביו"ט וזה ישוב נכון. ועיין בתשו' ב"א חלק יו"ד סי' ס"ב מה שמפלפל שם היכא דגרמא אסור אי אמירה לעכו"ם אסור משום גרמא. והגאון מהר"ז סובר אף היכא שגרמא אסור אמירה לעכו"ם ל"ה גרמא ויש ראי' לסברתו מהנהגת בכלאים דאפי' גרמא אסור דאפי' ישיבה על הקרון אסור מה"ט. ומ"מ אמירה לנכרי ל"ה רק שבות ושמא יש לחלק דכל שהוא גורם הליכת הבהמה הוי מנהיג גופי' ועיין בפ"ת רצ"ז מה שהביא בשם חו"י. ובאמת אם יש מקום לדברי השואל שם דעכו"ם הוי כגרמא י"ל דברי המכילתא שלא יעשה מלאכתך מטעם גרמא ולאסור גרמא בשבת ויו"ט. אך לדברי מהר"ז אין זה ענין לגרמא ואכמ"ל: ושוב מצאתי בפנים יפות פי' דברי המכילתא בעבד. אך לפ"ז קשה על שלמד במכילתא ק"ו משבת שמותר יו"ט לכ"ש. ואם מיירי בעבד בשבת בעבד בלא"ה אסור ולפמ"ש דמיירי המכילתא בשכיר יום. ואף בקנין לזמן ס"ל למכילתא דמצוה על שביתת עבדו י"ל דזה יסבור ר' יאשי' ור' יונתן פליג וס"ל דאין מצוה ויליף ק"ו משבת. וס"ל לר' יונתן אף בשבת בשכיר יום מותר מדאורייתא ובעבד גמור שיש לו קה"ג יליף יו"ט משבת. וא"צ קרא מיוחד ומ"ה קאמר א"צ היינו לעבד גמור א"צ ולנכרי ל"ל דנילף ק"ו משבת. ועיין במכילתא הגירסא שמובא בפ"י דר' יונתן קאמר א"צ והלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד. והלא הדברים ק"ו ואין הבנה למאי דמייתי ראי' מקרא דששת ימים תעבוד. ונ"ל לפרש הנה אם נאסר מלאכה ע"י נכרי ע"כ לא הקפידה תורה שלא יעשה ישראל דוקא המלאכה ויהי' גופו שובת אך שלא תעשה כלל המלאכה. והנה הא דמותר לעשות מבע"י אף שע"י כן תעשה בשבת מלאכה כדאיתא בשבת י"ח הטעם דהתורה הקפידה שיהי' גופו שובת ולא הקפידה שלא תעשה מלאכה אמנם אם נאסר ע"י עכו"ם ע"כ אף מאליו אסור. ושפיר הוכיח ר' יונתן מדכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך והתורה התירה בששת ימים כל המלאכות אף המלאכה שנעשה ע"י כן מלאכה בשבת כגון פריסת מצודה והדומה לזה. וע"כ לא הקפידה התורה שלא תעשה מאליו בשבת דאל"כ אסור בחול דבר שגורם שתעשה בשבת מלאכה. וכיון דזאת מותר א"א לאסור ע"י נכרי וזה פי' נכון

גם מה שמבואר במכילתא שלא יעשו אחרים מלאכתך ותמה הרמב"ן דבלא"ה אם האחר מוזהר איכא לפ"ע וגם אשל"ע נ"ל דמיירי שהוא מתענה והוא אסור בכל מלאכות כמ"ש המג"א סי' תקכ"ז ואחרים מותרים מטעם מתוך שהותרה לצורך וקמ"ל המכילתא דאסור לעשות מלאכתו בתורת שליחות דהשליח לאו ב"ח דהוא מותר ויש של"ע וזה שלא כדעת הסוברים דמיקרי ב"ח הואיל ואלו הי' מתענה הי' אסור ולפ"ז נכון דכתיב קרא ביו"ט דבשבת לא משכחת לה. ולפ"ז צ"ע על המג"א שם שכתב דאחרים אופין ומבשלין לו ושמא מיירי דהם עושים שלא בשליחות אבל בשליחות אסור דבזה ישל"ע ובתשובה אחרת הארכתי לבאר דברי הסמ"ג והמכילתא דמיירי בפועל נכרי וס"ל למכילתא כדעת תמח"א. דבפועל יש שליחות לנכרי

(ז) עתה נבוא לגוף הדין לענין שאילה דשאילתנא אם יש היתר לבית שריפת י"ש לעשות בשבת. וכן לשדות ובאיזה אופן לנהוג בבהמות והנה בבית השריפה לעבוד בקבלנות דעת מהרי"א לאסור כמו במרחץ וגם לדעת הר"מ אסור בקבלנות ברחיים אך מפני מ"ע כמ"ש הב"י ס"ס רמ"ד אך לדעת הר"מ מותר אם הוא חוץ לתחום כיון שאין האיסור רק משום מ"ע דתנור ורחיים שוין לשדה. אמנם למהרי"א יש חילוק דבשדה כיון שאין לו פירות בכל יום ולא איכפת לישראל אם עושה היום או למחר מותר בקבלנית משא"כ במרחץ רחיים ותנור ממנ"פ אם יתן לעכו"ם עבור כל הסקה מיחזי כשלוחו ואם נתן לו עבור כל השנה דבר קצוב והגוי יקבל עליו כל המלאכה כיון דלישראל יהי' לו ריוח ולעכו"ם אין לו רוחא היום אסור כן פירש ביד אפרים דברי המג"א בסי' רמ"ג. ומ"מ המהרא"י לא אסר רק בקבלנות דאין לו חלק בגוף הפירות משא"כ באריסות שיש לו בגוף הפירות שם מהרא"י מודה דמותר כדמוכח מלשון הפוסקים דרחיים דינו כשדה ומותר באריסות אף שיש ברחיים ריוח בכל יום וקצת יש לדחות הראי' מרחיים לפמ"ש המג"א סי' רנ"ב דאין ברחיים מלאכה דאור' ודילמא מיירי הפוסקים ברחיים של מים ומ"ה שרי ולא איכפת לן מה שישראל מרויח וגם ל"ח שמיחזי כשלוחו משא"כ היכא שיש מלאכה דאו' אף ביש ריוח ופירות בכל יום אסור אך כונת הב"ח והמג"א דסתמא רחיים משמע אף רחיים של יד שיש מלאכה דאו' ומוכח דבאריסות מהרא"י מודה וכן מוכח ממרחץ מדלא אסרו רק משום אריסות למרחץ לא עבדו אינשי הא אם דרכו באריסות מותר אף שיש ריוח בכל יום ושם מלאכת דאור'. וע"כ מודה מהרא"י היכא שיש חלק בפירות ובלא"ה הא"ע חולק על המג"א בסי' רנ"ב וס"ל ברחיים איכא מלאכה דאור' ולעיל אות ב' הבאתי ראי' למהרא"י דמרחץ בקבלנות אסור מדהתירו ירו להשכיר מרחץ לכותי ול"ח שיעשה מלאכה בשבת ע"י פועלים נכרים עיי"ש באריכות. אמנם לפירוש זה בדברי מהרא"י קשי' איך התיר המג"א בסי' רמ"ד ס"ק י"ז ביהודי ששכר המלח לשבור לו פועלים בקבלנות ליתן להם סך קצוב מכל פעולה והרי גם בזה אין לו חלק בגוף הפירות ולומר דשם לא הותר רק משום ששכרו ויש פסידא והיה כמכס דמותר לא דמי דשם במכס יש לו חלק במכס שיגבה משא"כ בעשיית המלח. אמנם הנוב"י תניינא סי' ל"ח כתב דדוקא במרחץ ורחיים אוסר מהרא"י מדינא כיון דהדבר לא בידו היא רק תלוי בהבאים למרחץ ולטחון ואם לא ירחצו היום יכול להיות שלמחר לא יבואו ולכן הישראל נהנה ממלאכת שבת משא"כ להרמב"ם בשכיר שנה אם לא יעשה היום יעשה למחר ובדידי' תליא מלתא ואין לו לישראל ריוח ממה שעושה בשבת. ומ"ה התיר הנוב"י בפאבריק עיי"ש. ולפ"ז נכונים דברי המג"א שהתיר ביהודי ששכר מלח אף שאין להם חלק בפירות כיון שבידם תלי' ואם לא יעשו היום יעשו למחר משא"כ במרחץ ורחיים תלי' בהרוחצים והטוחנים והוא חילוק נכון ומ"מ צ"ע על הנוב"י דהרי כתב בהשאלה דיש תמיד צורך למלאכה ואין הפועלים בטלים. ונמצא דיש לו ריוח ול"ש אם לא יעשו היום יעשו למחר. וצ"ל דמיירי שביום עובדים הפועלים. ובלילה אין עושים ואם ירצו הפועלים לא יעשו בשבת ויעשו בלילה בחול.