בית יצחק אורח חיים קיד

דשכיר יום אין לו עליו אונאה משום דהוא כעבד וקבלן יש לו אונאה דאינו כעבד. וכיון דכתיב וינפש בן אמתך ואמרינן ביבמות דהוא מוזהר על עבד ערל מה"ט. אך מהאי קרא לא ילפינן רק היכא שהוא לגמרי שלו לעולם אבל לא בשכיר לזמן כמ"ש הב"י בא"ח סי' ש"ה דבשוכר לזמן אין לו דין עבד ילפינין זאת מלא יעשה דאף שוכר לזמן ופועל יש לו דין עבד. משא"כ כשעכו"ם עושה בביתו דהוא קבלן דל"ה דינו דעבד כמבואר ברמב"ם פי"ג מה' מכירה ל"ה איסור

ובאמת צ"ע על הב"י והפוסקים בסי' ש"ה דהיכא שהוא שכיר לזמן אינו מצוה על שביתתו והרי הרמב"ם פי"ג מה' מכירה כתב להדי' דשכיר יום דינו כעבד. והנראה דס"ל להב"י והרשב"א דקרא דוינפש בן אמתך זה דוקא ביש לו קנין הגוף אבל אם אין לו קנין הגוף בהעבד רק ק"פ אינו מוזהר על שביתתו מ"ה אף כשעושה לצורך ישראל דק"פ לאו כקהג"ד ומ"ה רמב"ם שפיר פסק דשכיר יום אין בו אונאה דדינו כעבד דבאמת לענין הפירות דינו כעבד דקנין לזמן ל"ה רק כק"פ כמ"ש הר"ן בנדרים כ"ט. ומ"מ אינו מוזהר על שביתתו דבזה אזלינין בתר קה"ג וכמו שכתבו התוס' בריש פ' אלמנה לכ"ג ביבמות דלענין תרומה אזלינן בתר קה"ג כן לענין שביתתו אזלינן בתר קנין הגוף ואין להקשות לפ"ז ביבמות מ"ח דמקשה למ"ל לר"ע לאוקמי בלוקח עבד בה"ש ולוקמי במגלגל עמו י"ב חודש היכא דפסקא למילתי' עיי"ש והרי זה אין לו רק ק"פ י"ב חודש קנין לזמן. ואין מוזהר על שביתתו. די"ל שם קני' לחלוטין רק שאחר יב"ח מחייב למכרו אבל יש לו בו קה"ג משא"כ באין לו רק ק"פ ולפ"ז צ"ל הא דאמרי' בקדושין י"ז דעבד עברי גופו קנוי אף דל"ה רק קנין לזמן אין הכונה שיש לו באמת קה"ג דא"כ להוי מוזהר על שביתתו כמו שמוזהר על שביתת עבד כנעני וע"כ אין לו בו רק ק"פ אך דבס"ד שם דאין לו בע"ע רק שעבוד וחוב ומהני בע"פ מחילה ומ"ה מקשה ולימא לי זיל ומשני ע"ע גופו קנוי והוי שלו על משך זמן ול"מ מחילת שעבוד דהוי כמשכון וקנין לזמן. אבל לא שיהי' כקה"ג ממש וז"ב. גם במה דאמרינן קדושין כ"ח ע"ע גופו קנוי הכונה דכיון שיש לו ק"פ ל"ה כטענת מטלטלים רק כטענת קרקע עיי"ש. וזאת ג"כ כונת התוס' יבמות ע' דדוקא לענין שחרור גופו קנוי אבל לא לענין מצות וזה מה"ט דלמצות אזלינן בתר מי שהגוף שלו. וכן הא דאמר שמואל ב"מ צ"ט בע"ע דלא קנוי ליה גופו דשמואל כשיטתי' ס"ל ק"פ לאו כקהג"ד כמ"ש תוס' ב"ק פ"ח והנה בתוס' ב"מ קי"ב צ"ע שכתבו דע"כ הך דלימא ליה באפי תרי זיל מיירי בלא קנין דבקנין ודאי קונה עצמו בחלופין דאפי' עבד כנעני נקנה בחלופין עיי"ש והתוס' קדושין ח' כתבו להיפך דדוקא ע"כ קונה עצמו בחלופין ולא עבד עברי. וזה תמוה ולא ראיתי מי שנתעורר בזה. ואחר העיון י"ל דהתוס' כתבו עירוכין ל' דשאלה ושכירות וכל דבר הקנוי לזמן לא מיקני בחלופין משום דהוי דבר שאין בו ממש כמו ט"ה ולפ"ז ע"ע נמי קנין לזמן ולא מיקני בחלופין. אך לפי מה דאמרינין ע"ע גופו קנוי עדיף מט"ה דגופו קנין לזמן ומיקני בחלופין. אך כל זה בישראל אבל עכו"ם הקונה מישראל אמרינין יבמות מ"ה אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ומ"מ למעשה ידי' קונה ישראל אבל אין לו רק שעבוד עליו וגופו לא קנוי. וזה ל"ה רק כשאלה ושכירות שכתבו תוס' עירוכין א"כ בקדושין ח' דקאי בישראל שמכר עצמו לנכרי דאין לו רק למעשה ידיו שעבוד בעלמא שפיר כתבו דלא קנו לע"ע בחלופין וה"ה דהישראל לא קנה עצמו מנכרי בחלופין כיון דאין לו רק שעבוד עליו. משא"כ תוס' ב"מ קי"ב דקאי על ע"ע של ישראל שפיר כתבו דבודאי קונה עצמו בחלופין דגופו קנוי. והוי דבר שיש בו ממש. וזה ישוב נחמד וזה יהיה שיטת ר"ת בתוס' קדושין ג' דגוי קונה בחלופין ורק ע"ע אינו קונה מטעם דכתיבנא דאס"ד נכרי א"ק כלל בחלופין קרא למ"ל והש"ך ח"מ קכ"ג חלק על דבריהם דקרא קמ"ל ע"ע אינו נקנה לישראל בחלופין. הנה לפנינו דברי התוס' ב"מ קי"ב דקונה עצמו בחלופין וה"ה דנקנה בחלופין. גם מה שכתב הש"ך דמכסף מקנתו ילפינן דגוי ל"ק שום דבר בחלופין לפמ"ש תוס' עירוכין הנ"ל א"ר מע"ע דל"ק נכרי רק למעשה ידי' הוי שעבוד בעלמא כנ"ל ולפמ"ש דלישראל נקנה בחלופין האי דקתני ע"ע נקנה בכסף ובשטר ושייר חלופין משום דלנכרי לא נקנה בחלופין. ובזה צע"ק דגם בשטר נכרי ל"ק ע"ע כמ"ש תוס' ב"מ מ"ח מיהו במהרי"ט יש כמה תי' בזה. ועיין ג"כ במ"ל פ"ה מעבדים בשם מהרי"ט דע"ע קונה עצמו בחלופין. ובמק"א תמהתי על מ"ש הראב"ד בפ"ד משלוחין ורבותי הורי שיכול האדם להקנות עצמו בקנין כדין עבדים. והרי ע"ע אינו נקנה בחלופין. וכעת אנכי הרואה דהראב"ד סובר כמהרי"ט וכשיטת תוס' ב"מ הנ"ל, ועיין בראב"ד פ"א מעבדים ה' ו' לענין רדייה בפרך שהקשה להרמב"ם מפועל. והל"מ תמה על הראב"ד מהספרי דבו א' אחת רודה בפרך אבל אתה רודה בן חורין בפרך. ופשוט דהראב"ד ס"ל דפועל גופו קנו והוי כע"ע כמו שהביא מח"א פ"א מפועלים כשיטת הרא"ש עיי"ש. והמג"א סי' קס"ט כתב דעבדים שלנו אין להם דין רדיית בערך כיון שיכולין לחזור בחצי יום וראב"ד יסבור דמה שיכול לחזור הוא מטעם שיוצא בגרעון כסף כמ"ש המח"א הנ"ל: (ועיין לעיל סי' י"ח מענין זה) ועכ"פ מה שנתוכח במח"א לענין פועל שעשה קנין אם יכול לחזור הראיתי לדעת דתלי' באשלי רברבי אם פועל נקנה בקנין כמו ע"ע שאינו נקנה בחלופין לדעת הש"ך ולפי מה דפסקינן דלא כתוס' עירוכין ל' וב"מ י"א אך דשאלה ושכירות נקנה בחלופין כש"כ פועל ושותף נקנה לזמן בק"ס והתו' בקדושין ח' לשיטתם בעירוכין כמ"ש לעיל וזה מקצוע גדול בדיני שותפים ופועלים

ונחזור לענינינו דמ"ה ס"ל להב"י בסי' ש"ה דאף לרשב"א בשכיר לזמן אין מוזהר על שביתתו אף דשכיר יום הוי כעבד משום דל"ה רק ק"פ ולאו כקהג"ד ולפ"ז צ"ע לפמ"ש המג"א בסי' רמ"ו דאם ישראל שוכר בהמה מגוי הוא מוזהר על שביתת' דשכירות קני' לחומרא עיי"ש בשם הג"א א"כ לפ"ד גם בשכיר לזמן הוא מוזהר על שביתתו. ולמה פסק הב"י דאינו מוזהר. והנראה שזה יהי' דעת הכלבו בשם מהר"ם שצריך אדם למחות בעבדו ושפחתו גוי שלא להדליק הנר בשבילו ואם הדליק אסור להנות מזה. וס"ל דשכירות קני' לחומרא ומ"ה בעושה לצורך ישראל אסור ומה שכתב הב"י בשם מהר"ם סי' רמ"ד דאין למחות בגוים המושכרים לשנה דאדעתא דנפשייהו עבדו בשביל הריוח שלהם. היינו אף שמוזהר על שביתתו לחומרא זה דוקא בעושה לצורך ישראל אבל בעושה לצורך עצמו מותר דהלכה כר"ש בכריתות ט' דלעצמו עושה כבחול. וא"כ זה שעושה בשכירות עושה לצורך עצמו ולפ"ז מיושב קו' הנ"ל דבהמה שעושה מלאכת בעה"ב הוא מוזהר על שביתתה. אבל שכיר יום הוא עושה בשכירתו אדעתא דנפשו והוה כעושה לצורך עצמו דאינו מוזהר כנ"ל ועיין במנחת כהן פ"ו שלא הרגיש בכל זה

והנה המג"א סי' רמ"ו הקשה על הג"א הנ"ל מהך דישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה דל"ק לה משמע דאפי' לחומרא שכירות ל"ק וקצת י"ל בסברת הג"א דדוקא בנכרי י"ל שכירות קני' דהישראל קנה הבהמה קנין לזמן ורק שיש לישראל חיוב להחזיר בהמה לנכרי והה"מ הובא בב"ש סי' ד' כתב דגוי ל"ל חזקת ממון. ועיין ברי"ט אלגזי פ"ב דבכורות ביאר סברתו כיון דגזילו מותר עיי"ש ע"כ אם ישראל קנה קנין לזמן אף שיש לו חיוב לתת בחזרה לנכרי קה"ג שיש לנכרי לא אלים כ"כ ומ"ה ס"ל להג"א להחמיר בישראל ששכר פרה מנכרי לענין ש"ב משא"כ ישראל ששכר פרה מכהן גם הג"א מודה דשכירות לא קני' ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי לשיטת הג"א אמאי לא מוזהר על שביתת עבדו בקנין לזמן דבזה ל"ש סברא הנ"ל כיון דהעבד מוחזק בעצמו כמ"ש התו' כתובות מ"ב ל"מ ק"פ של הישראל שיהיה מוזהר על שביתתו כיון שהגוף של העבד ודוקא בבהמה ס"ל להג"א כן כדכתיבנא ואמנם מלשון הג"א משמע דבכל דוכתא שכירות קני' לחומרא. ואמנם לענין שביתת עבדו הסברא ברורה כדכתיבנא לעיל ואף לדעת הב"ח דשכירות קני' מדרבנן. לענין שביתת עבדו מודה מטעם הנ"ל

(ה) ודרך אגב הנני בזה לישב דברי רבינו יקיר במרדכי יבמות התמוהים מאוד שכתב בטעם דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה משום דבהמה מתפטמת ואח"כ יאכלנה ישראל והוי כאכל תרומה ותמה במחנה לוי דא"כ איך דייק בע"ז מזה דשכירות ל"ק דילמא קני' ומ"מ לא יאכיל כרשיני תרומה משום שאח"כ יאכל ישראל הבהמה והוי כאכל תרומה. ונ"ל ביאור דברי רבינו יקיר דגם המרדכי הקשה עליו דהרי אוכלים בהמות שמתפטמים בשרצים. ועיין בסי' ס' ביו"ד דאפי' נתפטמה בא"ה מותר. עוד קשי' על הר"י שכתב דהוי כאכל תרומה והרי כבר נתעכלה התרומה. ועיין תוס' מנחות ס"ט. ובאמת הי' מקום לומר בישוב דבריו עפ"י דברי המ"ל פי"א מתרומת דדוקא כהן שסך בשמן של תרומה ישראל מתעגל בו ואינו חושש משום דנתחלל ע"י כהן משא"כ ישראל שסך ישראל אחר אין מתעגל בו. וכן משמע שם בכ"מ א"כ אם שכירות קני' הוי כבהמה של כהן והכהן מאכיל לבהמה מקרא דכהן כי יקנה נפש כמ"ש הר"ש א"כ התרומה כבר נתחללה ויכול זר לאכול משא"כ אם שכירות ל"ק הוי כזר שסך שכתב המ"ל. אבל קצת י"ל דאינה דומה לזר שסך דהוי השמן בעין משא"כ בזה שכבר נתעכל אמנם נ"ל ישיב נחמד דאין כונת המרדכי בשביל איסור תרומה. אך להמרדכי היה קשה קו' חמורה דהתוס' ב"ק ק"א גבי אין שבח סממנים על גבי הצמר הקשה הרי נהנה שצמרו מעולה ביותר וישלם מה שנהנה. כמו אכלה בהמתו פירות ותי' דשם הדבר בא על ידו או על ידי מעשה בהמתו. ושוב תקשו מתחב לו חבירו בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה ותי' דשם נהנה גופו משא"כ היכא שנהנה ממונו היוצא מדברי התוס' דצריך תרתי לגריעותא דלא יהנה גופו וגם לא יעשה ע"י או ע"י בהמתו וע"כ דבכה"ג ל"ח הנאה דאל"כ גם בכה"ג ישלם ההנאה. ומעתה קובר רבינו יקיר ג"כ כסברת התוס' הטעם דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה משום שהישראל יש לו הנאה של כילוי אך דהוי קשי' לי' לר"י כיון שזה אינו בא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו דהכהן האכילה ל"ה הנאה לגבי ישראל כמו שכתבו תוס' ב"ק הנ"ל וראי' דא"צ לשלם ההנאה ותי' המרדכי דזה דוקא היכא שלא נהנה גופו משא"כ בבהמה אח"כ יאכלנה ישראל ונהנת גופו