בית יצחק אורח חיים קיג

מרחץ נכותי מותר משום דבחה"מ אנן נמי עבדינן ניחוש שמא יעשה מלאכה בשבת ע"י פועל נכרי דל"ה רק דרבנן וכותי לא חייש וזה צ"ע טובא. ועיין מה שאכתוב לקמן בדעת הסמ"ג. אשר על כן נ"ל בכ"ז פי' הגמרא עפ"י דברי התוס' עירובין הנ"ל דכותי לא חשיד שיעשה בפרהסיא אד"ר ם א"כ בשדה דהוי פרהסי'. וגם במרחץ דהוי פרהסיא כמ"ש המג"א והרמ"א והב"י משום שנראה עשן יוצא ל"ח כלל שיעשה הכותי. אך בחה"מ חיישינן לרשב"א דבאמת בכל מקום שאריסות מותר חיישינן שיעשה הכותי מלאכה ע"י פועל נכרי ויאמר שהוא ארוסו. שבזה יש לו מקום להשתמט ובכל מקום שאריסות אסור ולא יהי' להכותי מקום להשתמט ל"ח כלל שיעבור בפרהסיא ובהא דחייש רשב"א למלאכת חה"מ לא דחיישינן שיעשה הכותי עצמו. אך שיעשה ע"י פועל נכרי. ויאמר שהוא אריסו ובאמת אסור בחה"מ אף ע"י פועל נכרי כמבואר במ"ק ושייך לפ"ע דגם בדרבנן חיישינן ללפ"ע ורק הגמרא קאמר לרשב"א דס"ל גם אריסות אסור. א"כ מירתת הכותי גם בזה ולא הי' לו מקום להתלות וע"כ אמרו כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך. והיינו כיון דרשב"א אוסר ורשב"ג מתיר אריסות א"כ יאמר הכותי אנא גמירנא וס"ל אריסות מותר. דהרי רשב"ג סובר כן. א"כ יש לו מקום להשתמט ויעשה מלאכה ע"י פועל שכיר יום. וחיישינין ללפ"ע וגם לנקראת על שמו. וכ"ז בשדה בחה"מ דס"ל לרשב"ג באמת אריסות מותר. והיה להכותי מקום להשתמט משא"כ מרחץ דמבואר במהרא"י הובא בב"י ובמג"א דגם אריסות וקבלנות אסור משום שיש ריוח בכל יום ואינו דומה לשדה. א"כ מש"ה מרחץ ל"ח כלל שהכותי יעשה בשבת ע"י פועל דהנכרי לא יעבור בפרהסיא אף איסור דרבנן דמתירא מהפרושים ולא ישתמט דעושה באריסות דגם אריסות אסור במרחץ ובשדה לרשב"ג מותר למסקנא דכיון דדרכו באריסות מותר להשכיר דמסתמא כותי ג"כ יעשה באריסות ולא ע"י שכיר יום. ומעתה לה"א דלא ידע עדן דאריסות מותר. שפיר דייק דשדה מותר לנכרי דאריסות מותר. דאס"ד דגם אריסות אסור אמאי נקט מרחץ דל"ל דנקט מרחץ משום דשדה גם לכותי אסור דז"א אס"ד אריסות אסור בנכרי שוב מותר להשכיר לכותי דלא יעשה בח"ה דלא יהי' לו מקום להשתמט כיון דגם אריסות אסור. וא"כ אמאי נקט מרחץ דשדה ג"כ מותר לכותי וע"כ מוכח דאריסות מותר. וממנ"פ מותר שדה לכותי' וזה פירש נכון ונעים בסוגיא. ומוכח מזה כמה דינים. חדא דמרחץ הוי פרהסי'. דאס"ד מרחץ ל"ה פרהסיא ניחוש שהכותי יעשה ע"י פועלים נכרים בשבת. ועוד מוכח מזה דמרחץ אף ע"י אריסות אסור. דזולת זה גם במרחץ יש לו מקום להשתמט. וניחוש שיעשה מלאכה בשבת ע"י פועלים נכרים. ומזה מוכח ג"כ דקבלנות אסור במרחץ דאל"כ שוב יש לכותי מקום להשתמט וחיישינן שיעשה ע"י פועלים נכרים. והכל מיושב בעזה"י

אך עדיין קשה לפ"ז למ"ל לרשב"א לומר דלא ישכיר שדה לכותי משום חה"מ כיון דלרשב"א אריסות אסור ניחוש שמא יעשה מלאכה בשבת ע"י פועלים נכרים ויאמר שהוא אריסו. ויש לו מקום התלות. כיון דלרשב"ג מותר. ולרשב"ג מותר להשכיר כיון דשדה דרכו באריסות תלינן גם אנן שיהי' באמת אריס. אבל לרשב"א זה אסור. וניחש להכי ולמ"ל לאסור משום חה"מ. ומתוך כך נראה דבח"ה חיישינן שיעשה אבותי בעצמו. ואי דמתירא מהפרושים כמו שכתבו התוס' בעירובין מ"מ כיון דדבר האבוד שרי דלא כר"י במ"ק י"ג דלית הלכתא כיחידאי יש לו להשתמט שיאמר שהיא דבר האבוד. ויהי' הפירוש בגמ' אנא גמירנא טפי מינך דלא ס"ל כר"י דדבר האבור אסור במחובר. אבל בשבת ל"ח שיעשה גם ע"י פועלים נכרים דלא יהיה לו מקום להשתמט כמו שכתבתי לעיל. ולרשב"ג מרחץ מותר ול"ח שיעשה בשבת ע"י פועל דאין שום מקום להשתמט ואף דנקרא על שם ישראל מ"מ רבים יודעים שהוא שכרו והוא עושה המלאכה כן צ"ל

(ג) עוד נ"ל בסוגיא שם בהא דהוכיח לרשב"ג דנקט לא ישכיר מרחצו לנכרי אבל לכותי מאי שרי ודילמא קמ"ל לנכרי אסור משום דנקראת וכ"ש לכותי דאיכא גם לפ"ע וכבר הקשה זאת המהרש"א אך י"ל דהתוס' הוכיחו מסוגיא דידן דשייך לפ"ע אף באד"ר אולם לפוסקים דמלאכת חה"מ דאורייתא אין כאן הוכחה. ובאמת הרבה פוסקים סוברים מלאכת חה"מ דאורייתא כמו שהוכיח בטורי אבן חגיגה. ויבואר עוד לפנינו אי"ה. אולם למאן דאית ליה הואיל ודאי כל מלאכת חה"מ מותר מדאורייתא מטעם הואיל אי הו"ל פועלים שאין להם מה לאכול או אלו הו"ל דבר האבוד מותר ולפ"ז כל מלאכת חה"מ ל"ה דאורייתא. וכיון דרשב"א ס"ל הואיל כמ"ש תוס' ביצה כ"א דזה שמתיר למלאות כל התנור פת הוא מטעם הואיל. מאי מקשה ותיפק ליה משום לפ"ע הרי ל"ה דאו' וצ"ל דס"ל לגמ' דזה שאין לו דבר האבוד היום הו"ל הואיל דלא שכיח ולא אמרינן וכעין זה כתוב בט"א חגיגה ומ"ה מקשה ותיפוק ליה משום לפ"ע אבל לרשב"ג דס"ל אף הואיל דלא שכיח כמו שכתבו תוס' פסחים מ"ז ד"ה ולרשב"ג א"כ ודאי כל מלאכת חה"מ דרבנן משום הואיל א"כ בדרבנן ל"ש לפ"ע וליכא כש"ס כותי. וע"כ דוקא נכרי אסור. אבל כותי מותר. ומיושב קו' המפורשים: עוד ראיתי מקשים אהך דמקשה ותיפוק לי' משום לפ"ע לפי מ"ש בהג"ה אה"ע סי' ה' דמותר ליתן לסרס לנכרי שאינו עושה בעצמו דל"ה רק לפני דלפני. א"כ דילמא משכירה לכותי שאינו עושה בעצמו מלאכה רק ע"י כותי אחר דל"ה רק לפני דלפני וכן ראיתי שהקשה כת"ה וכבר קדמו בישועות יעקב ובאמת לפי מה שכתבו תוס' ע"ז י"ד ע"ב ד"ה לנכרי דזה דוקא בנכרי דאינו מוזהר על לפ"ע אבל בישראל כיון שמוזהר על לפ"ע הו"ל חד לפני. ועיין בחדושי אנשי שם ברי"ף. לפ"ז בכותי דמוזהר על לפ"ע הו"ל חד לפני. דהוא מכשיל לכותי השוכר בלאו דלפ"ע. אך לתי' השני בתוס' שם דחד לפני הוא שמכשיל ישראל בשאלה ושכירות משמע היכא דאינו מכשיל ישראל רק בלפ"ע ל"ח. וכתבנו במקום אחר לבאר סברת התוס' דס"ל דלפ"ע ל"ה רק במכשיל בלאו שיש בו מלקות אבל בלאו שאין בו מלקות ל"ע אלפ"ע. ומ"ה היכא שאין מכשול לישראל רק אלפ"ע שכתב הרמב"ם שאין לוקין עליו ל"ח אלפ"ע. וזה תלי' בשני התירוצים. וכיון דסוגיא דידן ס"ל גם במלאכת חה"מ חיישינין אלפ"ע אף שאין בו מלקות ה"ה היכא שמכשיל חבירו בלפ"ע עובר אלפ"ע ל"ק קושיא זו. דלסוגיא דידן ל"ה זה לפני דלפני כתי' הראשון מתו' ודוק. עוד יש לפרש לשון הגמרא לפמ"ש בתה"ד סי' רצ"ט בטעמא דמותר ליתן לנכרי בהמה היכא שאין מסרס בעצמו. וכתב בטעם דל"ח שישלח נכרי שלוחו דאשלד"ע ומשמע דאם יש של"ע ל"ה לפני דלפני רק חד לפני. ולפ"ז היכא שמוחזק לעבור דיש של"ע לשיטת הרמ"א סי' שפ"ח הוי זאת חד לפני א"כ נכון מאוד לפי מה שכתב הריטב"א דרוב צייתי והכותים אינם מוחזקים לעבור אך דלא סמכינין עלייהו עיי"ש והובא לעיל אך לה"א דמקשה ות"ל משום לפ"ע הוי סד"א דבודאי לא צייתי כמ"ש הריטב"א וכיון דבודאי לא צייתי הוי מוחזקים לעבור ומקשה ותיפוק ליה משום לפ"ע ואי מיירי בכותי שאינו עובר בעצמו מ"מ כיון דסתם כותי חשיד לעבור והוי מוחזק יש של"ע. ומקשה שפיר ומשני חדא ועוד כתי' הריטב"א דכותי אינו מוחזק לעבור א"כ בזה אשל"ע ושפיר נקט נקראת על שמו דנ"מ גם בכותי שאינו עובד בעצמו דכיון דסתם כותי אינו מוחזק לעבור ל"ה רק לפני דלפני ומ"ה לא נקט רק שנקראת על שמו. וזה הפירוש עולה יפה לדעת הריטב"א ז"ל. ולפמ"ש הבית מאיר סי' ה' דבחילול שבת ויו"ט ל"ש של"ע כיון דהגוף שובת עיי"ש א"כ ה"ה בחה"מ. אבל מרש"י בשמעתין לא משמע כן. ועיין בבית מאיר שהביא דברי רש"י. ומדברי התה"ד הנ"ל משמע דהיכא דאין של"ע אינו עושה איסור כלל. דלא כמ"ש הטו"ז בה' רבית סי' ק"ס וכבר הבאתי דברי הגהות מיימוני בה' ממרים שהקשה בהך דאמר לו אביו חלול שבת הרי אינו עושה מעשה עמך ותי' דאשל"ע ומשמע דאינו עושה איסור כלל דלא כטו"ז. אך י"ל בסברת הטו"ז משום דמכשיל לחבירו ולפי"ז בעכו"ם דאין עליו איסור להכשיל לחבירו שפיר כתב בתה"ד וכן באמר לו אביו לה"א דמחויב לשמוע לאב אין כאן מכשול לחבירו שפיר כתב הגהות מיימוני. אך ראית הטו"ז שם מריש המדיר צ"ע דאין כאן מכשיל לחבירו דפרנס לא נדר ואין מכשול לפניו. ובהכי מיושב מה שהקשה בש"ך סי' ל"ב אהא דאין טוענין למסית מנחש הקדמוני והרי בדיני שמים חייב די"ל זה דוקא מ' שמוזהר שלא להכשיל לחבירו חייב בדיני שמים משום שהכשיל לחבירו אבל לא בנחש דאינה מוזהר שלא להכשיל ואכ"מ

(ד) והנה דעת הסמ"ג הובא בב"י דמלאכה ע"י עכו"ם דאורייתא מדכתיב כל מלאכה לא יעשה בהן ילפי' שלא יעשה הגוי מלאכתך. והב"י הקשה עליו דאם איסור דאורייתא היא מ"ט מותר אם הוא בביתו של גוי עיי"ש. ולפענ"ד נראה דסובר הסמ"ג דמ"ה מותר בביתו של גוי דכיון דאומן קונה בשבת כלי ל"ה כלל מלאכה של ישראל. אך מלאכתו ממש דע"י מלאכה קונה גוף הכלי כדעת מהר"ש הלוי הובא בקצה"ח סי' ש"י דאומן קונה כל הכלי. אך אם הוא בביתו של ישראל אינה קונה דעל כרחך צ"ל הך קנין של אומן היא מטעם דבמשיכת הכלי קני' לכלי על אופן שבעת יעשה מלאכה יקנאה. וזה דוקא כשהיא בביתו דקני' במשיכה משא"כ בביתו של ישראל. ועיין בסמ"ע סי' ש"ו דבביתו של הבעלים ל"ה אפי' שומר שכר. ואף לדעת הש"ך מ"מ לדעתי אומן קונה בשבח כלי ודאי ל"ש בביתו של הבעלים. ומ"ה סובר הסמ"ג לחלק בהכי. ואף לדעת הפוסקים דאומן ל"ק רק השבח מ"מ כיון דהשבח קונה הוי כשותף בגוף החפץ ומשלו קעביד וכאריס דמי' משא"כ בביתו של ישראל דל"ק כלל מהשבח דמחסרא משיכה. ובשגם די"ל דנכרי אין דעתו לקנות שבח והוי כעודר בנכסי הגר. אך כשהיא בביתו קני' חצר דחצר קונה בנכרי כדמוכח מע"ז דמקשה ותיקני לי' כליו משא"כ בביתו של ישראל, ועיין בתשובת בית אפרים אה"ע סי' קי"ז מה שדחה כל דברי קצה"ח בזה. ועיין ג"כ בנתיבות דגם בעכו"ם אמרינין אומן קונה בשבח כלי. ובכן י"ל מה שמקשים על הסמ"ג מהך דגיטין דכותבין עליו אונו אפי' בשבת ואע"ג דאמירה לנכרי שבות ולסמ"ג הוי דאורייתא. ולהנ"ל י"ל בביתו של נכרי וקני' בשבח כתיבה כמ"ש הפ"י בגיטין בהך דהכל כותבין את הגט (וקצת היה נראה הא דפליגי ב"ע ור"ע בשקלים אי' מחללין על המלאכה פליגי אי אומן קונה בשבח כלי) ובכל זה הדבר רחוק שיהיה זאת כונת הסמ"ג. ומהנראה שטעם המכילתא משום דהמכילתא מיירי בשכיר יום. וברמב"ם פי"ג מה' מכירה איתא