בית יצחק אורח חיים קיב

דכביצה בעי סוכה ולא משני הא כביצה צריך נ"י וברכה. ובסוכה כשהקשה שם לאביי ור"י משני הא כביצה בעי נ"י וברכה וכבר הקשו כן תוס' ישנים. והנ"ל הנה כבר כתבו המפורשים דלא יתכן שישנה פחות מכביצה בשביל חילוק אחד מהג' חילוקים שיש בזה סוכה נ"י ברכה. אך בשביל ב' מהג' שייך לומר דנקט פחות מכביצה כגון נ"י וברכה. והנה בש"ס דברכות מ"ט מקשה דר"י אדר"י בהא דס"ל כביצה לברכת המזון ומשני אביי לא תיפוך וס"ל דר"י ס"ל כביצה. והנה כבר כתבנו דלר"י דס"ל רוק ל"ח משקה ל"צ בחולין נ"י רק משום תרומה ויש חילוק בין כביצה לפחות מכביצה דבחולין פחות מכביצה הו"ל כעין גזירה לגזירה. ולכן שפיר משני בסוכה לאביי ור"י דפחות מכביצה א"צ נ"י ורק מפה משום נקיות כפירש"י הא כביצה צריך נ"י וברכה דקאי כר"י כדכתיבנא. אמנם סוגיא דיומא דלא קאי לאביי ס"ל כתי' הש"ס בברכות דמוחלפת השיטה וס"ל לר"מ כביצה לברכת המזון. ולר"מ דס"ל בעירובין דרוק מטמא גם בחולין איכא דררא דטומאה. וגם בפחות מכביצה צריך נ"י וע"כ צ"ל דר' צדוק תרומה אכל והתירו מפה לאוכלי תרומה ואף כביצה א"צ נ"י. ול"ש לשנוי' הא כביצה צריך נ"י וברכה דזה הוי ב' הפכים דאם קאי משנת ר' צדוק כר"מ דבהמ"ז ככביצה בכולה קאי כר"מ ואף פחות מכביצה צריך נ"י דרוק חשיב משקה וא"ח בין כביצה בזה וא"א לומר כביצה צריך נ"י (וזה לא ניחא לגמ' דס"ל כר"מ בהא ובהא לא ס"ל) ולכן לא משני הא כביצה צריך נ"י וברכה כדמשני בסוכה דאם לבה"מ בעי כביצה חייב בנ"י אף פחות מכביצה. ואם בנ"י בעי כביצה כר"י דרוק לא מטמא שוב בבהמ"ז בכזית כשיטתי' דר"י וזה דבר חריף עמוד והתבונן ולא תיקשי לדברינו דהרי גם בעירובין צ"ט אמרינין מוחלפת השיטה. אמנם כבר פירש"י שם פירוש חדש החליף ר' יהודה שיטתו ויצא ממנו. והכונה דר"מ אדר"מ לא תקשה כלל דסיפא זו דוכן לא ירוק לא אתי' כר"מ ולא הקשה רק ר"י אדר"י ומשני חזר ר"י ממשנה דעירובין וס"ל דיש חילוק בין היפך. ועיין ביד דוד באריכות ולשיטה זו דברינו נאמנו מאוד. ולשיטת תוס' עירובין שפי' מוחלפת השיטה כמו בכל הש"ס לא א"ש לאביי תי' הש"ס הא כביצה צריך נ"י וברכה לפי מה שהקדמנו ודוק: והעולה לדינא כפי מה שכתבנו דרוק אינו מטמא בעוד שהיא בפיו דהלכה דפחות מכביצה א"צ נ"י כיון דהוי רק משום לתא דתרומה. ואף לפי מה שפסק הטוש"ע סי' ש"כ דרוק שנתלש בפיו ויוכל לזרקו אסור לצאת בו לר"ה. ולפ"ז משמע דס"ל דזה חשיב משקה דהרי מזה הקשה בש"ס דעירובין ומדמי להדדי מ"מ כבר חילקו בין שבת דחשיב כתלוש ולענין טומאה ל"ח משקה עיין י"ד. ודע דכל דברינו לשיטת רש"י דטבולו במשקין צריך ברכה. ועל כן אם רוק חשיב משקה אף אוכל פחות מכביצה צריך ברכה ולכן הוצרכנו לומר דהלכה כר"י אך לפוסקים דטיבולו במשקין א"צ ברכה. גם פחות מכביצה אצ"ב בפשיטות. ועיין בברכי יוסף שפסק לדינא דעל פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך ועל פחות מכזית א"צ נטילה כלל. ולפמ"ש דאם רוק חשיב משקה היה צריך נטילה עכ"פ כמו טיבולו במשקה אך הלכה כר"י כדכתיבנא ומ"מ יש ליטול ידיו אף פחות מכזית בלא ברכה

ודע דשיטת התוס' חולין פ"ז ע"ב דמשקה אין מטמא חולין רק ברביעית ותרומה מטמא בכ"ש ולפ"ז צ"ע בהא דפסחים קט"ו דצריך נ"י במרור משום שמשקעו בחרוסת והכי בחרוסת היה רביעית ושמא חיישינן שיהיה רביעית. וכן קשה לתוס' פסחים י"ד דלפסול גוי' צריך רביעית אמאי צריך נ"י במרור וכתבו תוס' שלא יפסול גופו מחמת משקין והרי ליכא רביעית וצ"ל כיון שתקנו חז"ל לטבולו במשקין נ"י לא חילקו בין רביעית לפחות ודוק

והנה במ"ש התוס' פסחים ל"ג דלכ"ע פחות מכביצה אין מקבל הכשר עוררכי הרב החריף מ' מתתי' שוועבר נ"י מפה"ק דא"כ אמאי לא קאמר בסוכה ל"ה נ"מ בין מ"ד מפני שמפסידה ובין מ"ד מפני שמכשירה באתרוג שאין בו רק כאגוז דכשר לר"מ אף בתרומה טהורה לכתחלה דל"ש מפני שמכשירה דפחות מכביצה אינו מקבל הכשר. ולזה י"ל למ"ש תוס' כריתות י"ג דמדרבנן מקבל הכשר לק"מ אך למ"ש מהרש"א פסחים ל"ג דלא כתוס' כריתות (עיין ביעיר אזן שהרגיש בסתירת דבריו לתוס') נ"ל כשיטת המאירי דברי' נטמא פחות מכביצה וה"ה דמקבל הכשר ובענבים דפסחים הטעם משום שנתרסק בסחיטה. ומיושב הערה הנ"ל הארכתי קצת בפלפלת כ"ש ועוד אבוא לסוגיא דשבת צ"א אי"ה בה' שבת וה' יקרב ביאת הגואל המצרף ומטהר את בני לוי ואז נחפשה לדעת דיני טהרה על מכונם ובוריים: יצחק שמעלקיש אבד"ק והגליל

סימן לב

ב"ה ברעזאן יום ב' ט"ו שבט ברכתה

שלום וברכה וכ"ט לכבוד חביבי כנפשי הרב החריף ובקי קנקן חדש מלא ישן מ' פנחס שפירא נ"י מפאלטישאן

ע"ד שאלתו בשוכר בית השורף מאדון אי מותר להשכיר לנכרי כדי שיעבוד בשבת ויו"ט ובאיזה אופן ישכיר ומה יעשה עם הבהמות שקונה בכל שבוע ושבוע נציע מקודם הסוגיא ומה שיש לדבר בענין ואח"כ אבוא לגוף הדין

(א) מקור הדברים בש"ס דע"ז כ"א תניא לא ישכור אדם מרחיצו לנכרי וכו' אבל לכותי מאי שרי כותי אימר עביד ביה מלאכה בח"ה. בחולו של מועד אנן נמי עבדינן אבל שדהו לנכרי מאי שרי. והקשו התוס' ד"ה אבל דילמא נקט מרחץ דבזה דוקא אסור לנכרי אבל לכותי שרי אבל שדה אף לכותי אסור ונלפענ"ד בישוב הקושי' עפ"י דברי הריטב"א שהקשה לפי האמת דאיכא ב' טעמים למה נקט טעם שנקראת על שמו ולא נקט הטעם דלפני עור שהוא חשש דאורייתא וכתב וז"ל וי"ל משום דרוב כותים צייתי במלאכה דחה"מ לפי שיש בה הרבה מקראות לדרוש שהיא מה"ת וזה קיבל הדבר אל הדעת אלא שיש מיעוט דלא צייתי וכו' ומעתה מעיקרא כשמכרנו לו סמכינין על הרוב ומיהו איכא משום דנקראת על שמו ועיי"ש. ולכאורה צריך להבין דברי הריטב"א דכיון דרוב כותים צייתי ואינן עושין מלאכה א"כ למה חיישינן דהכותי יעשה מלאכה הרי אזלינן בתר רובא ומתוך כך הנראה דר"ש בן אלעזר סובר דכותים בדלא כתיבא ואחזיק לא סמכינין עלייהו כדעת הת"ק בחולין ד' ובגיטין י' ומ"ה כש"כ דאנן לא סמכינן עלייהו להשכיר להם וחיישינן שמא יעשו רק שהריטב"א הקשה למה נקט חשש דרבנן ולא נקט חשש דאורייתא ותי' דמדאורייתא סמכינן על הרוב ורק מדרבנן לא סמכינין וכיון דל"ה רק חשש דרבנן נקט יותר הטעם דנקראת על שמו. אמנם לרשב"ג דס"ל בחולין דגם בדלא כתיבי אם אחזיק סמכינן עלייהו. א"כ בחוה"מ שכתב הריטב"א דרוב צייתי וכיון דמותר לסמוך עליהם היכא דאחזיק ה"ה כשרוב צייתי נמי סמכינין עלייהו וליכא למיחש כלל לכותי' ומ"ה על כרחך לא נקט מרחץ אלא דבשדה מותר אף לנכרי דל"ל דנקט מרחץ דשדה אסור אף לכותים דלרשב"ג לשיטתי' סמכינן עליהו אף בדלא כתיבא כן נלע"ד

(וקצת יש לחקור הכא וגם בחולין ד' ו' לענין כותים דגזור ר' מאיר על היין ור' גמליאל על שחיטה ורבנן ל"ח למעוטי ואי אזיל ישראל לגבי כותי הו"ל קבוע. כמבואר סי' קי"ד ביו"ד וצ"ל כיון דלא ניכר מקום קביעות הכותים העובדים ע"ז או העושים מלאכה ל"ה קבוע כדעת הרבה פוסקים) ובעיקר סברת הריטב"א שכתב דרוב אין עושין מלאכה צ"ל הא דחייש מ"מ לעשיית מלאכה אולי רשב"א חייש למעוטא דקיבל מר' מאיר ששלחו לקנות חמרא מבי כותי' ואז גזר עליהם. ובכן יש לומר רשב"ג ל"ח למעוטא כמ"ש תוס' ריש כל הצלמים או אף אם ס"ל חיישינן למעוטי מ"מ כתבו תוס' בכורות כ' בישוב דברי ר' יוחנן דאכל משחיטת כותי אף דפסק כר' מאיר בריש כל הצלמים. משום דאין להחזיק כל הכותים לרשעים כי אם להרשע לבדו עיי"ש ומ"ה יסבור רשב"ג דמותר להשכיר שדה לכותי ול"ח שיעשה בחה"מ. והא דאמרו בגמ' גבי מרחץ לכותי היינו לה"א אבל לאמת ל"ח כלל שיעשה הכותי ומ"ה דייק שפיר דשדה לנכרי מותר כל זה י"ל לסברת הריטב"א

(ב) והנה יש לי תימא על דברי התוס' עירובין ס"ט ד"ה כאן במומר לחלל שבתות שהקשו איך כותי קודם גזרה הי' מבטל רשות הא סתם כותים אינם מאמינים בדברי חכמים אפילו בפרהסיא לא מזדהרי וכתבו וי"ל שרגילים הם ליזהר לפי שיראים מחכמים כדאשכחן בנדה וביומא אע"פ שצדוקים אנו מתיראים מן הפרושים. א"כ אמאי חייש רשב"א לכותי שיעשה מלאכה בחה"מ הרי היא מלאכת פרהסיא והם רגילים להזהר בפרהסיא אף בדרבנן ועוד קשה יותר דאמרו בגמרא כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך. והיא ממש היפך דברי התוס' שכתבו דהכותי מתיראים וצ"ע טובא בזה. והנראה בזה להבין דברי הגמרא דמשני חדא ועוד קאמר והתמיה קיימת דהרי הברייתא לא אמרה אלא מפני שנקראת על שמו. ועוד הקשה בריטב"א אמאי שביק דאורייתא טעם דלפני עור ונקט נקראת על שמו דהוא חשש דרבנן ולהנ"ל פירוש דברי הגמרא נחמד מאוד דבאמת ל"ח שהכותי יעשה בפרהסיא איסור דרבנן. כמש"כ התוס' עירובין אך הכא כיון שנקראת על שם ישראל יאמר שהוא שלוחו של ישראל והישראל צוהו ולא מירתת מן הפרושים. ומעתה שפיר כונת רשב"א הוא משום לפני עור. ורק זולת שנקראת על שמו לא היה שייך גם לפ"ע דהכותי לא יעשה מלאכ' שמתירא מן הפרושים אך כיון שנקראת על שמו אז לא מירתת ושייך לפ"ע א"כ הוי הטעם שנקראת על שמו לשני הטעמים דמה"ט חיישינן ללפ"ע וגם על השם לבד חיישינן ושפיר נקט טעם שנקראת על שמו דזה עיקר הטעם דמ"ה חיישינן ללפ"ע. וזה פירוש נחמד ונעים בסוגיא הנ"ל עמוד והתבונן בזה. אמנם י"ל בזה ישוב אחר לדברי התוס' עירובין ויתישב הרבה קו' חדא בלשון הגמרא כותי לא ציית אמר אנא גמירנא טפי מינך. וזה לישנא קלילא דאם כותי לא ציית משום שסובר מלאכת חה"מ מותר ולא ס"ל דרשת חז"ל לא הו"ל לומר לשון אנא גמירנא טפי מינך. עוד הקשו התוס' איך הוכיחו דרשב"ג ס"ל שדה לנכרי מותר דילמא נקט מרחץ דוקא לנכרי אבל שדה אסור בין לכותים בין לנכרי. עוד קשי' איך אמרו