בית יצחק אורח חיים קיא

מטבחי' שנטמא בפנים והוציאן לחוץ טהורין אף דבחוץ מקבלין טומאה מ"מ כיון שבפנים נגע ושם לא נטמא אף בחוץ טהור. וה"ה פחות מכביצה ונצטרף אח"כ לכביצה. ובשעה"מ ה' ברכות כתב דלשיטת רש"י דפחות מכביצה מקבל ט"ע הדבר ברור דמצטרף אח"כ לטמא אחרים. ולפי המבואר בפסחים דאף אם נטמא בפנים ויש לו ט"ע כשיצא לחוץ אינו מטמא. ופירש"י ד"ה טהורין שהרי לא ירדה להן תורת טומאה לטמא אחרים. עיי"ש ה"ה בח"ש לרש"י כיון שלא ירד לטמא אחרים ל"מ צירוף ח"ש אחר שג"כ לא ירד לטמא אחרים שיטמאו יחד. מיהו גם בפ"י ב"ק ע"ז ד"ה בא"ד וקשה דלמאי נ"מ כתב ג"כ בפשיטות דכל שאין בכ"א כשיעור מצטרפין יחד לטמא אחרים והדבר מוכרח מתוס' שם ודוק

(ב) והנה בהך דכל האוכלין מצטרפין לכבינה דעת רש"י הובא במ"ל פ"ד מט"א דסגי בנגיעה ודעת התו' חולין קי"ט דבעי שידבק יחד. ודעת רמב"ם פ"י מט"א ה' י"ז דלענין שיקבל טומאה לטמא אחרים בעי גוף אחד. וכשכבר נטמא ואח"כ נתפרד ונדבק מטמא אחרים ודעת הראב"ד שם דאם נגע שרץ בפרורין מהני הנגיעה שנוגעין הפרורין זה בזה לענין שאותו פירור שנגע בשרץ מטמא אחרים דחשיב כביצה ע"י צירוף ושאר הפרורין טהורין. וכן הבין בלב ארי' חולין קי"ט מדברי הראב"ד. ובעיני דבר זה תמוה כיון דמטמא אחרים אמאי לא יטמאו שאר הפרורין

והנה לעיל סי' ל' הקשיתי לתו' ור"מ דבעי שלם ול"מ נגיעה משבת צ"א דאמרינן מיגו דמצטרף לענין טומאה מיחייב לענין שבת. ואם בעי דיבוק איסור שבת קדים תיכף כשנח ואיסור טומאה ל"ה רק לאחר שנדבק ולר"מ ודאי קשיא ותירצתי דאף התו' מודה בטומאת אהל דמהני נגיעה ול"ב כביצה שלם רק בנגע בשרץ והנה במ"ל פ"ד מט"א מביא לפשוט הספק שלו מהא דנקט בשבת זרק כזית תרומה לבית טמא. ולמה לא נקט בנגע פחות מכביצה דאין מקבל טומאה ובבית הוה ג"כ פחות מכביצה ושניהם לא נטמאו. רק הצירוף מטמאן לשיטה זו ונימא מיגו. וע"כ ל"מ צירוף כיון שבשעת נגיעה לא נטמאו ובשעה"מ ה' ברכות דחה ראיתו למ"ש מהרש"א דהאיבעי' דגמ' דוקא היכא דרשות גורם הצירוף א"כ דוקא בזרק לבית טמא אבל בנטמאו ב' חצאי זתים ונצטרפו הרשות אינו גורם הצירוף. והגאון ר"ע איגר בדרוש וחידוש דחה דברי השעה"מ ודבריו עמוקין מאוד. ותורף כונתו לפי הבנתי דהכי אזיל ראית המ"ל אס"ד דהיכא דנטמאו ב' חצאי זתים אח"כ מצטרפין יחד. א"כ אף בזרק כזית לבית טמא אין הרשות גורם הצירוף. דתיכף כשבא חצי זית לבית הוה כנגע בשרץ מחמת האהל. וכן חצי זית השני. אח"כ כשבאו ביחד נטמאו אם לא הי' באהל לסברת המ"ל דמהני נגיעת הב' חצאין בפ"ע ונמצא דעדיין אין הרשות גורם דאף אם בשעת הנחה היה שניהם בחוץ טמאין וע"כ ל"מ נגיעת הב' חצאין ורק שנטמאו ביחד באהל ובשעת הנחה ע"כ ודבריו ראוין למי שאמרן. אמנם לפמ"ש דבב' חצאי זית בעי שיעשו גוש אחד. ובאהל סגי שיגעו ביחד. א"כ שוב הרשות גורם הצירוף שאלו הי' בשעת הנחת חפץ בחוץ ל"ה מצטרפין וליתא להוכחת המ"ל בדרך שהבין הגאון הנ"ל

והנה ראיתי ברמב"ן חולין ל"ד ד"ח דאף דפחות מכביצה מ"ט מדרבנן מ"מ בא"ר לאכילת אדם ל"ג אפחות מביצה ובזה מישב הא דפת שעיפשה דנקט בכביצה וצ"ל דס"ל כראב"ד דפת שעיפשה גם עתה מקבל טומאה ולא כרמב"ם פ"ב מט"א ה' י"ד ודוק

(ג) והנה על התשובה שהעתקתי לעיל סי' ל' השיב הגאון רשכב"ה האבד"ק לבוב ונדפס בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' קס"ח וראיתי שם מה שחלקתי בין טומאת אהל לשאר טומאת והבאתי דברי התוס' נזיר כ' וכתב הגאון הנ"ל דמרמב"ם פ"ד מטומאת מת הל' ד' וה' מבואר דגם באהל אינו מטמא בזה וע"כ כונתו מדנקיט שם כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא ואינו מטמא במגע ומשמע הא לא דבקו אינו מטמא אף באהל. אבל אחר המחילה לא כן היא דמבואר שם בהל' ט' כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית האהל מצרפן. ומבואר דלא בעי דיבוק. ומה דר"מ נקט בהלכה ה' רידוד ודבוק היא לרבותא דאפ"ה אינו מטמא במגע. ומ"ש עוד שם דממה דתנן כזית חלב והתיכו טמא משמע דדוקא מפני שכעת שלם אבל אי ל"ה שלם הוה פקע טומאה וזה דלא כמ"ל פכ"ג דכלים דכביצה שנטמא ונחסרה עדיין טמא והניח בצ"ע על המ"ל לפמ"ש לעיל דבר"מ מבואר בטומאת אהל מטמא אף בלא דיבוק על כרחך הכונה בהך דנזיר נ' היה מפורר והתיכו טהור היינו שאין מטמא במגע אבל לא שיטהר בעצמו דהרי מטמא באהל. וכן כתבו תוס' שם. והגם דרש"י שם נקט לשון פרחה מיני' טומאה ע"כ אין הכונה שיטהר בעצמו אך שלא יטמא אחרים כדברי המ"ל וראיה ברורה לזה מזבחים מ"ג ע"ב דדרשינן וטומאתו מי שטומאה פורחת ממנו יצא בשר. ומקשה מפיגול ומשני בשלמים עסקינן רבינא משני מי שטומאה פורחת כשהיא שלם. וקשי' לתי' ראשון דלא ס"ל כרבינא עדיין קשי' שהרי טומאה פורחת מבשר ע"י חתיכה פחות מכזית. ולרבינא ניחא אבל לתי' א' קשי'. וע"כ אין טומאה פורחת ונשאר בט"ע כמ"ש המ"ל וז"ב. מיהו למ"ש השעה"מ ה' ברכות דבקדשים מקבל טומאה פחות מכביצה משום חיבת הקודש אין ראיה מגמ' הנ"ל דכש"כ דאין טומאה פורחת בפחות מכביצה משום חיבת הקודש משא"כ בתרומה ודוק

(ד) והנה במ"ל פ"ד מט"א מביא דברי התוספתא קדירה שהיא מלאה משקין ותורמסין פחות מכביצה ונתפחו לכביצה הר"ז אומר טמאני וטמאתי' ומייתי מזה ראיה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ומ"מ אם נתפחו טמא. ואמנם אין מזה ראיה דלפי המבואר במנחות כ"ד דהיכא דמעיקרא ל"ה ביה והשתא אית ביה מדרבנן ג"כ כונת התוספתא מדרבנן ומדרבנן בלא"ה מקבל טומאה פחות מכביצה. וע"כ התוס' מיירי לטמא אחרים. א"כ גם לשיטת רש"י נכון כיון דמיירי לטמא אחרים. ושם במ"ל מייתי מתוס' זו ראי' דאף ברי' אינו מקבל טומאה פחות מכביצה ומצאתי במאירי לשבת ד' צ"א שכתב דברי' מקבל טומאה פחות מכביצה. ולכאורה תיקשי על המאורי מתוס' הנ"ל. אמנם לפמ"ש דתוס' מיירי לטמא אחרים ניחא דהמאירי מיירי לטומאת עצמן וכמו שע"כ צ"ל לשיטת רש"י ובלב ארי' חולין קי"ט תמה על המ"ל שהוצרך להביא דברי התוס' דאין חילוק בין ברי' לשאר אוכלין והרי כן מבואר במשנה דעוקצין מדר"א מטהר בשל פול דאין השומר מצטרף אף דהוי' ברי'. ולפענ"ד אין ראי' דר"א מטהר משום שאינו רוצה במשמושן ול"ה שומר להכניס ולהוציא (וזה צ"ע ג"כ על הרשב"א בחידושיו שהוכיח ממשנה דפחות מכביצה אין מקבל טומאה ומה ראי') אמנם לפי שיטתו תיקשי על המאירי שמחלק להדי' בין ברי'. אבל לפמ"ש ניחא דהמאירי מיירי לטומאת עצמן ושם מיירי שיטמא אחרים ודרך אגב ראיתי בהמאירי שבת שם דמייתי לסיפרי מכל האוכל אשר יאכל מלמד שהוא טמא בכל שהו ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו סוברים שאף לקבלת טומאה הם צריכים לכביצה וזו שבספרי הם מפרשים אותה למנין צירוף כגון כלי מלא חרדל שאם נגעה טומאה בגרגיר אחד מהם נטמא הכל שהכלי מצרפן ע"כ. וזה תמוה דאין כלי מצרף אלא בקודש ועיין תוס' חולין קי"ט ותוס' חולין כ"ד. ואין לומר שבגמ' מיירי לטמא אחרים. דמשמע גם בקדשים מיירי מט"ע ולישב דבריו שלא יהיה תמוהין כ"כ נראה דס"ל למה דפסקינין במנחות כ"ד דלא בעינין נגיעה בקדשים ס"ל דבנגיעה אף בחולין מצטרף ודוקא לס"ד דבעי נגיעה ע"כ בחולין ל"מ נגיעה משא"כ למסקנא. ומה דקשה לשיטה זו מנ"ל דאויר כלי חרס טמא בלא נגיעה דילמא מה שמלא חרדל טמא הוא משום צירוף כלי כקו' תוס' חולין כ"ד ותירוץ תוס' ל"ש להמאירי י"ל דס"ל כתי' הראשון בתוס' שם דמשמע מקרא אף באויר טמא הגם דתי' זה צ"ע מגמרא שם דמייתי להא דהתורה העידה לראי' דל"ב נגיעה ומזה לא מוכח ומצאתי שהרגיש בזה בל"א חולין ועיין בט"א חגיגה על דברי התוס' אלו. והנה לומר דהמאירי מוקה לקרא בקדשים לא ניחא לי דבפסחים י"ח מוקה בגמ' הקרא לחולין עיי"ש ועוד דבקדשים איכא קרא מיוחד לצירוף ולחד מ"ד ל"ה גם בקדשים אלא מדרבנן וכן פסק הר"מ. והנה גם בדברי התוס' חולין צע"ק דבדף כ"ד כתבו דלר"ת דאינו מקבל טומאה פחות מכביצה מה שאמרו התורה העידה על כ"ח אפי' מלא חרדל ל"ד רק מלא בצים. הרי דאף באויר כ"ח לא נטמא מנא חרדל. ובדף קי"ט ד"ה אין יד כתבו התורה העידה על כ"ח אפי' מלא חרדל אלמא אי לאו אויר כ"ח ל"ה כמו במחובר אע"פ שנוגעין יחד. משמע דמשום אויר כ"ח טמא מלא חרדל. ושמא כונת דבריהם דעכ"פ מדרבנן טמא מלא חרדל או דל"ד נקט תוס' מלא חרדל רק כונתם מלא בצים ומ"מ בדברי המאירי צריך אני לעשות לי רב. שוב מצאתי ברשב"א שבת צ"א ג"כ כדברי המאירי בשינוי לשון וז"ל יש מפרשים אותה בצירוף כלי כגון ההיא דתניא המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין. ושמא גם המאירי כיון לזה. אבל גם דברי הרשב"א צ"ע דהרי שם קאמר ר"י בד"א בזמן שהם גוש בקערה דהוי חיבור ובכה"ג אף אחרים מטמא ובספרי איתא דאינו מטמא ואם כונתו דת"כ לא מיירי בגוש בקדירה כמו שהקשה בגמ' דפסחי' ובנזיר ל"ז והא ל"ה כביצה ל"ה אלא מדרבנן כמו שפירש"י ותוס' שם וראיה מדמקשה דליבטל ברובא ועוד דשם אין הטעם משום צירוף כלי וצ"ע. ודע דלשיטת הראב"ד דס"ל מהני נגיעה שיהי' כביצה שיטמא מה שנוגע בו ולא הפרורין שאין נוגע בו. ע"כ ל"ג בפסחים מ"ד מקום מגעו אמאי פסול הא ל"ה כביצה דלדידי' מהני נגיעה

(ה) ונשוב לענין נ"י והנה בטעם הדבר שכתב הרוקח דפחות מכביצה א"צ נטילה אף דלרוב פוסקים פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן מ"מ כיון דלחולין ל"צ נט"י משום טומאה דידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין רק משום לתא דתרומה ול"ג רק היכא שיש בו טומאה דאורייתא דהיא כביצה וכן כתוב בישי"ע ובפ"מ ולכאורה גם בחולין איכא חשש טומאה שיגע ברוק שבפיו וידים פוסלין תרומה ומטמא משקין להיות תחלה כדאיתא בעירובין צ"ט ותוס' שם ד"ה היה אוכל וכיון דבחולין גופי' איכא חשש הק"ל דאף פחות מכביצה לצטרך נ"י אך הדבר נכון דהלכה כר"י שם כמ"ש תוי"ט פ"ח דכלים ועיין בר"מ פט"ו מט"א דרוק ל"ח משקה ולפ"ז לר"מ דמטמא שם. אף הוא ס"ל דגם פחות מכביצה צריך נ"י ובהכי נלע"ד לישב ב' הסוגיות הסותרות דביומא ע"ט הוכיח מר"צ דנטלו במפה חוץ לסוכה ולא בירך אחריו