בית יצחק אורח חיים קט

כעת ובחמץ בפסח באמת קיל מזה ולמ"ש ניחא כל הסוגיא במנחות דהגמ' ידע דפליגו בין באיסורין שהיו מכבר כגון חלב ובין באיסורין שחלין השתא ומ"ה קאמר רבא באיסורין שחלו כבר פליגו ביש דיחוי דבזה כ"ע מודה דהיכי דמעיקרא ל"ה בי' מדרבנן דכיון שכבר לא הי' בו חיוב מדאורייתא ולא נולד דבר האוסרו אין סברא לחייב עתה וכן בטומאה שעברה אבל באיסורין או בטומאה שרוצה עכשיו לחול פליגו באמת בכמות שהי' ומ"ה אף לבתר דמותבינין בתיובתא עדיין פליגו באיסורין שרוצין לחול השתא ושפיר מקשי מתרומה וכן מיושבין דברי רש"י בפסחים דמקבל עתה טומאה ומצרף מה שבתוכו ומייתי ראי' מזית שתפח

(ה) ועתה אבוא ראי' לדברי והוא ממה שקשה לי בדברי הרמב"ם קושיא אחת וגדולה הוא דבפ"ז מה שא"ה ה' י"ג כזית מן הנבילה שצמק וכו' פחות מכזית שתפח טמא מדברי סופרים וכו' עיי"ש והוא דברי רבא ובפ"ד מהט"א לא הביא מאוכלים שהיו פחות מכשיעור ותפחו אי טמאין והיותר מזה תמוה לי דבה' ט' שם מביא בשר עגל וכן זקינה משתערין כמות שהן והדבר תמוה דבשלמא בשר זקינה שפיר ואי עכשיו צמק טהור ואמנם בשר עגל שנתפח אי השתא נתפח ל"ה רק מדרבנן ואיך פסק סתם משערין כמות שהן ולא כתב שהוא רק מדרבנן ולא ראיתי מי שנתעורר בזה אלא הוא הדבר שדברתי דהטעם דמעיקרא ל"ה בי' היא מדרבנן משום דתחילה לא ירד לטומאה או לחיוב מלקות ולא נאסרהו ונטמאהו עתה זה שייך בטומאה דמעיקרא אבל בנוגע עכשיו טומאה ל"ש זה ובאמת טמא מדאורייתא והגמרא מיירי בטומאה דמעיקרא כפי פי' א' שכתבתי אות א' ומשמע לי' לגמ' כן משום דקתני דומיא דפיגול ונותר דהיה איסור דמעיקרא וה"נ כמו כן בטומאה דמעיקרא ומעתה הכי נחמדו דברי הרמב"ם דבשא"ה מיירי בכזית מן המת דהוה טומאה דמעיקרא שפיר כתב דהוה רק מדרבנן ובפ"ז מהט"א בצמק וחזר ותפח נמי נקיט כזית מן המת דהוה טומאה דמעיקרא ומ"ה דוקא צמק וחזר ותפח. ואמנם אח"כ כתב בשר העגל שנתפח דלא מיירי בטמא רק אי ראוי לקבל טומאה דמזה מיירי בפ' זה לכן כתב משערין כמות שהן וכן מיירי בסופגנין אי ראוי לקבל טומאה ולכן אי השתא תפח טמא מדאורייתא והמשכיל יבין איך נכון הדבר בפי' דברי הרמב"ם באופן דמשמע דדבר זה אי השתא מקבל טומאה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל ופסק כר"י וטמא מדאורייתא ודוק בזה

(ו) היוצא מכל הני מילי מעלייתא דהא דבכזית ותפחו אין חייבין משום פגול ונותר וחלב דוקא היכא שכבר חל איסור אבל באיסור שחל עכשיו אף על כזית ותפחו חל כמו שכתבתי מדברי הרמב"ם וגם ל"ש סברא שכתבתי לעיל ומצאתי תנא דמסייע לדברי ברשב"א בתשו' סי' תס"א הובא בטוש"ע יו"ד סי' שכ"ד דשם מבואר דהיכא דבשעת לישה לא היה כשיעור ותפח לשיעור חלה פטור מטעם דעיקר החיוב הוא משעת גלגול משמע הא התחיל החיוב אחר שתפח חייב עיי"ש ובתשו' הרא"ש באריכות מה שחילק בין שכחה לחלה ועתה נבאר כמה דינים היוצאים מזה

א בנשבע שלא יאכל ויש בשעת שבועה כזית שתפח גם עליו חל השבועה ואם אוכל ממנו כזית חייב והנה לפמ"ש לעיל להרמב"ם וכפי מה שכתבתי באריכות הדבר פשוט בטעמא ועוד נ"ל אף להרשב"א בשבת שהבאתי לעיל בשבועה חייב דכמו דאמרינין בשבועות דאם נשבע שלא יאכל ושתה חייב משום דאמרי אינשי נטעם. מידי ואזלי ושתי וה"ה הכא דהרי אמרי אינשי ניכול כזית ובלשון ב"א הוי כזית. כמו שכתב הרשב"א לענין שבת ובודאי גם עליו נשבע וזה א"צ לפנים

ב נ"ל בנשבע שלא אוכל סתם ואחר השבועה נתפח כזית מ"מ נ"ל שהוא חייב כשאכלו ואף דזה דומה קצת לחלב ושייך לומר דהואיל ולא נאסר מעיקרא. נ"ל סברא ישרה דענין דיחוי שייך באיסורין שחל על החפץ כמו כזית נבילה וחלב דהוי איסור חפצא כמו שכתבו האחרונים ושייך לומר הואיל ולא הי' בעת התחלת האיסור כשיעור לא נחייבו משא"כ באיסור גברא לא שייך זה דבנשבע שלא יאכל אסור לאכול כזית אבל על החפץ לא חל מידי. ואם נמצא כזית שנתפח אסור לאכלו ול"ש לומר הואיל ולא נאסר בעת התחלתו דלגבי גברא ל"ש דיחוי וסברא זו מבואר בשאג"א סי' י"ז ות"ל חדשתי סברא זו מעצמי והבאתי הרבה ראיות לזה ודוקא במומר שהפריש קרבן והמיר דהקרבן נדחה אבל בגברא ל"ש דיחוי ומ"ה כשלא הפריש ל"ה דיחוי ועיין בה' אבילות לענין קטן ובענין חגר ביום ראשון וביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והיתרה ל"א דיחוי והרבה יש לדבר מזה ומעתה בנשבע שלא אוכל סתם כגון שלא אוכל בשר ודאי אסור אף בכזית שנולד אחר השבועה. וה"ה בנתפח אחר השבועה ואין זה דומה לשבועה שאינו חל בשעת שבועה שאינו חל אח"כ כמ"ש בא"מ ובשעה"מ דשם לא חל כלל משא"כ בנשבע שלא יאכל אסור לאכול כזית שנולד אח"כ וה"ה כזית שתפח וקצת יש לעיין מרא"ש בסוגיא דאברי בשר נחירה שפי' דנ"מ בנשבע שלא יאכל מזמן ההוא ואילך ונשאר בידו מן קודם הזמן מותר וה"ה י"ל כן בכזית שנתפח אחר השבועה אבל כבר האריך בתשו' הגאון מ' זלמן בהבנת דברי הרא"ש ואולי כונתו דוקא בקונם דהוי איסור חפצא שייך לומר כן דהוי דיחוי כמו אברי נחירה ולא בשבועה

ג ועתה מבואר הדין לענין יוה"כ דאם נתפח קודם יה"כ בודאי חייב כרת האוכלה ול"מ לפי מה שפי' בשיטות הרמב"ם ורש"י אלא אפי' הרשב"א מודה בזה דהרי הרשב"א כתב בשבת דחייב מטעם דבני אדם מצניעין כמוהו הואיל ונראה ככזית ה"ה ביוה"כ ביתובא דעתא תלי' מילתא וכל שנראה כותבת הרי היא מיתב דעתו דהרי בכזית הוה אכילה והנאת גרונו חשיבא ורק דאין מיתב דעתא ובכותבת שנפתח מיתב דעתי' וז"ב ולפמ"ש לעיל דבגברא ל"ש דיחוי ה"ה בנתפח ביוה"כ חייב דהרי יוה"כ הוי איסור גברא ועל חפץ לא חל איסור וכיון שבשעת אכילה הוי כותבת חל איסור וכן נ"ל לענין שבת ל"מ אי נתפח קודם שבת ודאי חייב דבעת הכנסת שבת חל איסור אלא אפי' שבאמצא שבת נתפח נמי חייב כמ"ש הרא"ש סוף מ"ק לענין שהביא ב' שערות בשבת דבגברא ל"ש דיחוי ושבת הוי איסור גברא וכל רגע פגע בחיוב שבת ודוקא בצמק וחזר ותפח באמצע המלאכה מיבעי' בשבת צ"א דהמלאכה נדחית ועוד דל"ה הוצאה מתחילה והוי כמניחה באמצע או עומד לפוש משא"כ היכא שנתפח קודם המלאכה איסור חל על אדם שאסור במלאכה וכל שבעת התחלת מלאכה הוי גרוגרת חייב וממילא מיושב קו' התו' במנחות שהקשו מסוגיא דשבת בהוציא לזריעה ונמלך וחזר ותפח והלא אם נתפח מעיקרא אף בעת מלאכה נמי פטור דבתר מעיקרא אזלינין ולדעתי בשבת חייב בנתפח קודם המלאכה מטעם דבגברא נ"ש דיחוי וראי' מרמב"ם הנ"ל כמ"ש וכן נ"ל דיוצא ידי מצה וחייב משום חמץ וקצת ראי' דלמ"ד דס"ל יוצאין ברקוק השרוי ומשמע דיוצא בכזית. ושמא מתחילה לא היה כזית רק שנתפח וכן הדבר ברור דחייב בנ"י ובבברכת המזון ואף דבסי' תפ"ו מבואר דצריך למעך החלל חלל שאני מתפח דהרי ראיות הפוסקים מפ"ב דעוקצין ושם מבואר דצריך למעך חלל ובשר העגל שנתפח משערין כמות שהן וה"ה לענין מצה דינא הכי

(ז) ודע דכל זה לר"י דס"ל כמות שהן משערינין ורק בכזית חלב מודה הואיל ונדחה אבל לר"ל דסובר דלכמות שהן משמע באמת בתר מעיקרא אזלינין לכל דבר וזה היא עיקר פלוגתא היכא שהאיסור רוצה כעת לחול או שהטומאה חל כעת או שתופח כעת. ויש עוד לומר דרך אחר בזה דלמ"ד ח"ש אסור מ"ה גם בחלב שתפח חייב כעת ורבא דקאמר מדרבנן או דס"ל כר"ל או דמיירי רק בטומאה וכיון דלא נשאר רק טומאה מדרבנן ומדאורייתא טהור גמור שייך לומר הואיל והותרה לא חל איסור אבל לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה ומעיקרא היה ג"כ אסור מ"ה עתה בנתפח באמת חייב לר"י ומשנה דבעי צמק וחזר ותפח היינו משום טומאה וכן רבא בטומאה קאמר וראי' דבאיסור אסור מ"ה ומה קאמר מדרבנן וע"כ ס"ל כר"ל או דמיירי בטומאה גם לר"י אלא שדבר הקשה דהרמב"ם פסק כר"י ופסק כזית שנתפח פטור בחלב ובחצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב וע"כ החילוק שם אכל עכ"פ שני חצאי זיתי איסור וכאן החצי זית שיהיה מחשב כזית לא אמרינין והרי הוא פוסק כר"י ומ"מ לולא דברי הרמב"ם הייתי אומר כן ומה שיש לפלפל בזה יבואר

(ח) הנה לפ"מ שחדשתי דלענין שבועה אף הרשב"א מודה דאם נתפח קודם השבועה עבר על השבועה יש להקשות לפ"ז קושית אחת גדולה היא אלי. והיא בשבועות כ"ג דקתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות חייב ור"ש פוטר ומקשה מושבע ועומד מה"ס הוא ומשני ר"ל במפ' ח"ש ואליבא דרבנן וכו' ור"י משני בכולל ור"י מ"ט לא משני כר"ל דמוקי לה כד"ה ועיין בתוס' וקשה לר"י אדמוקי לה בכולל ולוקמה באוכל כזית נבילה שתפח ובשעת שבועה כבר נתפח ומשום נבילה הוה ח"ש ובשבועה חל דמ"מ הוא אוכל כזית וחייב על השבועה דלאיסור שבועה הוי כזית מטעם דקרי לי' אינשי או מטעם דהמשקין מצטרפין כמ"ש רש"י ולענין שבועה אף משקה אסור או מכמה טעמים שביארתי ויהיה כד"ה ובשלמא לר"ל ל"ק כמו שכתבתי לעיל בסוף אות ד' דר"ל באמת בכל דבר בתר מעיקרא אזלינין ואף בשבועה יכול להיות כן הגם כי אני מסופק בזה לר"ל דבשבועה המשקה מצטרף אבל לר"י קשי' ולפמ"ש לעיל דיש סברא דלר"י שוב בנבילה וחלב בתפח חייב דל"ש שכבר הותר הואיל וח"ש אסור מ"ה גם לר"י יש ליישב דבתפח שבועה לא חל על נבילה אך לפמ"ש התוס' דמיירי שלא כדרך אכילתן ולפמ"ש המ"ל בביאור דברי התוס' דבח"ש נחתינין חד דרגא ומותר מדאורייתא שכ"א א"כ לענין שכד"א דהותר מדאורייתא שוב אף בתפח מותר שכ"א כמו לר"ל בלא תפח ושוב שבועה חל ועדיין קשיא ועוד לפמ"ש דבשבועה אף שתפח אחר השבועה חל א"כ משכחת לה בכה"ג דנשבע שלא אוכל סתם ויש חצי כזית שתפח חייב משום שבועה ונבילה דהוי איסור ב"א ולא צריך לפרש בכולל ולא במפרש ור"ש פוטר דס"ל כ"ש למכות ול"ח שבועה אח"ש והנ"ל ליישב בסברא ישרה בדרך אפשר הנה ר"ש ס"ל כ"ש למכות וביאר הריטב"א הטעם דאחשבי' ומש"ה בשוגג פטור מקרבן דל"ש אחשבי' והדברים עתיקין והרבינו יקיר הוסיף דכ"ש למכות ע"י תערובות לא ס"ל לר"ש וביארו האחרונים דדוקא בכ"ש אחשבי' לאכילה אבל כאן היא באמת אכל כזית ולא אחשבי' ומעתה אף אנו אומר דלרבא דס"ל דבכזית חלב תפוח פטור יהיה מאיזה טעם שיהי' גם לר"ש פטור דמ"ט ר"ש מחייב הואיל ואחשבי' לאכילה פחות מכזית וכאן לא