בית יצחק אורח חיים קח

כלי שנסרי' מדובקים בחלב ופ"ת שם] והנ"ל. לישב דרש"י לשיטתי' חולין צ"ח דטכ"ע ל"ד ומ"ה אי סחיט ושתי להו פטור ואף דרש"י כתב טכ"ע ל"ד דבטלי ברוב וכאן בחלב ודאי רוב חלב ומיעוט מים דכן משמע פשטא דלישנא ולא ידעינן כמה בלע מ"מ אף אי רוב איסור הטעים דבר המותר וניכר העיקר רק שיש בו טעם איסור מותר דאנן אמרינן דהעיקר רוב נגד הטעם וזה ג"כ נלמד מאחרי רבים להטות והכי מוכח שהבין כן הרשב"א מרש"י מדהקשה שם מהטמאים ותי' דדוקא בעין והקשה מהא דמקשה שם על הא דנמלח בשר טריפה ואם איתא לישני שם הי' רוב איסור ואף רש"י מודה אלא כמ"ש מיהו הכא א"ש בפשיטות דכיון דל"ה בחלב כזית א"כ לא בלע כזית ומ"ה פטור

ומדברי רש"י למדתי חידוש גדול והוא דאף דאי סחיט להו פטור מ"מ באשר הוא שם משלים את שיעורו ואנא לא ידענא מאיזו סברא ואולי סברת רש"י משום היתר מצטרף לאיסור דלא קיי"ל כן משמע דעת רש"י דדוקא כשהאיסור וההיתר בפ"ע אבל לא כשההיתר בתוך האיסור וראי' דרש"י ס"ל המ"ל כשאינן מעורבין ועיין בתו' בסוגיא וע"כ ס"ל לרש"י דאם האיסור בתוך ההיתר לכ"ע מותר והיתר בתוך האיסור ורוב איסור לכ"ע אסור כ"פ כשהאיסור והיתר בפ"ע ומהפלא על הפוסקים שלא הביאו דברי רש"י ועיין במנחת כהן פ"א ח"א וז"ל וגם א"ל המ"ל ברוב איסור דלא קיי"ל כר"א וסיים דבשום ענין אין חייבים כרת או מלקות אם אינו אוכל כזית מן האיסור שלם והרי מרש"י מבואר להדיא להיפך עוד ק' לשיטת רש"י בחולין ק"ח מקשה חלב נבילה היא גדי אסרה תורה ולא חלב ומקשה מדאמר רב ח"ז בשר וח"ז חלב לוקה על אכילתו וקשה לשיטת רש"י דאם נבלע לתוכו משלים לשיעורו אף כשיוצא היתר הוא ודילמא מיירי בבישל ח"ז בשר ונבלע בו ח"ז חלב ובבשר יש יותר מח"ז דבלא"ה א"א לצמצם ובזה ודאי היתר מ"ל כמ"ש רש"י דמה שבתוכו משלים לשיעור והיא קושיא גדולה ולישב זאת נאמר בפשיטות דרש"י לא ס"ל דמשלים לשיעור רק בהי' מתחילה כשיעור וצמק וחזר ותפח אבל בלא הי' מתחלה כשיעור לא ומה דרש"י מייתי ראי' לענבים אף דבענבים ל"ה מתחלה כשיעור היינו כמו שיבואר לקמן דלענין קבלת טומאה גם בלא הי' מעיקרא כשיעור מקבל טומאה מכאן ולהבא ומדברי רש"י מוכח להדיא כדברי דאל"כ תמוהין דברי רש"י בלא"ה דמייתי ראי' מהיכא שהי' בתחילה כשיעור לשלא הי' בתחלה כשיעור. (ודע דלמאן דס"ל ט"כ לוקין עלי' אם ח"ז הטעים זית שלם ואכל זית שיש בו ט"כ אם לוקין לא מצאתי מבואר כי י"ל דוקא בזית שלם והטעים כמה זיתים והוא אוכל זית ולא אם ח"ז הטעים זית שלם די"ל דלא עדיף מתפח ומדברי הראשונים משמע דאין חילוק ויבואר במ"א אי"ה) והנה הרשב"א שבת צ"א כתב וז"ל ולי נראה דאינו דומה שיעור שבת לשאר איסורין דאלו פגול ונותר וחלב לא חייבה התורה אלא כשיעור אכילה דהיינו כזית וכיון שכן כל שאין בו כזית אעפ"י שתפח ונראה כזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית אבל הוצאת שבת בחשיבות תליא מילתא וכיון שנראה כזית מחשיבין אותו ומצניעין אותו ולפיכך חייב ודברי רשב"א כקילורין לעינים ואמנם מי יתן ואדע מ"ש דלא נהנה גרונו בכזית והכי בפת סופגנין נמי נימא הכי ועוד דלדעת רש"י דמיירי שנתפח מגשמים ולשיטת הפוסקים דט"כ דאורייתא ע"כ בשרה פתו ביין כיון דהיתר נהפך לאיסור נהנה גרונו בכזית דקטעים טעם יין וה"ה הכא גם המים יש להם טעם חלב ונהנה גרונו בכזית מיהו אם הנאת מיעיו בעינין י"ל דאינו חייב בתפח עפ"מ שהעירותי במקום אחר לישב קו' התו' זבחים ע"ח אמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' ש"מ נ"ט לאו דאורייתא מתיב רבא עשה עיסה מן החיטים וכו' אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והקשו התו' תימה דלא מקשה לי' מכל התורה דטעם כעיקר וביארתי דלכאורה לר"י דס"ל הנאת גרונו שפיר י"ל טכ"ע דהגרון מרגיש הטעם אבל לר"ל דס"ל הנאת מיעיו אסרה תורה מה שנתמלא הכרס עיין בחולין ק"ג ע"ב דפליגי בזה באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו ומעתה מש"ה סובר טכ"ע ל"ד דהכרס נתמלא מהעיקר ולא מהטעם ומ"ה לא הי' יכול להקשות מכל סוגיות הש"ס דהוא ס"ל הנאת מיעיו ומ"ה מקשה ממצה ומבואר דבלע מצה יצא אף דלא נהנה גרונו ועיין במ"א תע"ה דבמצה לכ"ע הבאת מיעיו בעינן וכן מבואר בת"ח ומעתה מקשה שפיר דאם טעמא דידך משום הנאת מיעיו הרי במצה לכ"ע הנאת מיעיו בעינן ואעפ"כ אמרינן טעם כעיקר והיינו דאעפ"י דבעינן הנאת מיעיו מ"מ כשיש לו הבאת מיעיו מדבר שיש לו טעם איסור אסרה תורה וכן במצה והדבר נחמד ועתה נ"ל דזה טעם דר"ל דס"ל יש דיחוי באיסורין ולא מהני התפחה מה"ט גופא דס"ל הנאת מיעיו לעמ"ש בשם רש"י דהגשמים בתוך החלב מיא נינהו רק שקבלו טעם איסור ור"ל ס"ל הנאת מיעיו ומ"ה ס"ל דלא מהני טעם האיסור ומ"ה ס"ל יש דיחוי אבל מ"מ דברי רבא דאמר היכא דמעיקרא לא הוה בי' והשתא הוה בי' לכ"ע מדרבנן לא הונח לי עדן עוד קשיא לי בסוגיא דקאמר רבא דר"י מודה דמדאורייתא בתר מעיקרא אזלינן ול"פ רק בצמק וחזר ותפח ומה מקשה מתרומה הרי בזה ל"פ כלל ואם פליגי בזה מנא ידע רבא דפליגי ביש דיחוי ולפמ"ש לקמן ניחא

(ד) הנה לעיל הקשיתי על הא דמעיקרא לא הוה בי' והשתא אית בי' מדרבנן ואמאי הרי מ"מ הוא אוכל כזית איסור ועתה אבאר מה שי"ל בעיקר הדבר דהטעם הוא דכיון דמעיקרא לא הי' עלי' איסור דאורייתא והותר מ"ה לר"ל ולר"י אסור מ"ה אבל אין בו מלקות (ולקמן אבאר אם גם לר"י יש לומר כן) וכן בטומאה ל"ה טמא מן התורה וכיון שכבר דבר זה בעצמו היתר מדאורייתא אינו חוזר ונאסר בעצמו בלא צירוף דבר אחר ואף דלכאורה גם בצירוף יש לומר כן לר"ל ובאמת כעין זה הקשה במ"ל בה' שבועות דאם ח"ש מותר איך יצטרפו אח"כ מ"מ יש לומר כעין סברת הגמ' ותוס' זבחים ל"א התם איתא שיעורא ופי' בקונטרס מעיקרא שיעור שלם הוה ונחלק הילכך כשחזר ועירבן שמן עליו וכן יש לומר בכל ח"ש ואף רבא דס"ל זבחים שם ויקץ כישן הפיגול שם נצטרף חצי זית אחר (ובאמת אם נולד חצי שיעור איסור ולא הוה מעולם שיעור אי יצורף אח"כ תליא קצת בפלוגתא דרב המנונא ורבא בזבחים לפי הקונטרס ועיין תוס' יומא פ"א לענין צירוף דם מב' מתים שחילקו בין הי' מעיקרא בכ"א כשיעור או לא עיי"ש והרבה יש לדבר מזה) אבל זה שיאסר מעצמו לא מצינין. ובזבחים כ"ט וכי מאחר שנכשר חוזר ופסלו וה"ה הכא ואף דבזב סותר המנין שם ראה מחדש אבל בנבילה אטו הבהמה השתא נתנבלה לא נולד השתא מעשה האוסר ומש"ה אין ליאסר בנתפח וביבמות פ"ו לא נעשה מתים כחיים לענין יבום דרכיה דרכי נועם ועין בתוס' ריש יבמות וביבמות מ"א פלוגתא דרב ושמואל ביבמה שהותרה ונאסרה וס"ל לרב דהותרה ושמואל אוסרה וקצת מיחלפי' שיטתי' דלרב דס"ל הכא אין דיחוי באיסורין יש לאסרה שם אף שנדחה האיסור בשעת נפילה ולשמואל דס"ל הכי יש דחוי באסורין הו"ל שם להתירה דנדחה האיסור בשעת נפילה וי"ל ועיין יבמות כ"ו אליבא דר"י שם ואף דלפי דברי יוצא לנו דדיחוי מעיקרא לכ"ע הוי דיחוי ונראה ונדחה פלוגתא ובאמת בכל מקום להיפך נראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא שאני דין איסורין מדין קרבן ויש לי ראי' ברורה ומפורשת בגמ' והוא במעילה י"ב דמקשו ומי איכא מידי דמעיקרא לית בי' מעילה ולבסוף אית בי' מעילה ומקשו והרי דם דמעיקרא לית בי' מעילה ולבסוף אית בי' מעילה אמרי התם נמי אית בי' מעילה מעיקרא במקיז דם הרי דאם ל"ה מעילה מעיקרא ל"ש לחייבו אח"כ ואם כבר הוה בו מעילה אף שבאמצע נדחה ממעילה שייך יותר לחייבו וה"ה י"ל כן לענין איסורין ואסברא לך הסברה דבשלמא בהקדש הקדושה חל על החפץ ואם אח"כ נדחה מאוס מדבר שלא חל קדושה מעולם ובאיסורין להיפך כיון שחל עליו איסור ונמאס אף שאח"כ נדחה כשחוזר ונאסר גרע מדבר שלא נאסר מעיקרא

והנה ביו"ד סי' פ"א פסקינין דמי חלב מותר והרמב"ם אסרה משום אבר מ"ה וכתב הרא"ש ואל תתמה שהרי דם קודם שפירש מותר ואח"כ אסור וכתב הש"ך דיש לחלק דהתם אינו נאסר קודם שפירש משא"כ כאן אם נאסר משום אמ"ה גם בעודו עם החלב יש לאסור וחלב מותר וע"כ מי חלב נמי מותר ודבריו מחוסרין ביאור דגם דם יש לאסור קודם שפירש רק שהתורה חידשה שמותר ואח"כ אסור וה"ה חלב יש לאסור קודם שפירש והתורה חידשה שמותר ולאחר שפי' אסור וביארתי הדבר דקשה אמאי לא חשוב דם שלא פירש בשום מקום לחידוש ליישב זה אמרתי דבר נחמד הנה בסוגיא דחזקיה הקשיתי קושיא גדולה דהגמרא מקשה והרי נבלה ומשני כשהותרה וכו' ומקשו והרי דם וכתבו התוס' מדלא משני כשהותרה משמע דדם ל"ה בכלל בשר (ובגליון שם ציינתי לעיין ביומא נ' איכא פלוגתא אי דם נקרא, פר ובחולין אמרינין דם לאו גדי היא וצ"ע ולמ"ש רש"י שם לגבי ביאת פנים י"ל דקדשים שאני דעיקר ביאת פנים הוא בדם ודוק היטב) והקשיתי דאם כן מא' מקשה משור הנסקל כיון דכתב לא יאכל את בשרו בעל השור נקי למ"ל ואמאי לא משני דאיצטריך לאסור דמו בהנאה דה"א בשר אסור דם מותר דדם ל"ה בכלל בשר כמ"ש התוס' והיא קושיא גדולה ותירצתי באופן נאות. והוא ע"פ מה שמצאתי בתוס' מעילה דף י"ז שכתבו שם בד"ה והא אמר ר"י דאי בעודו עם הבשר בשר השרץ קרינא בי' כיון שלא פי' והיוצא לי משם דזה דל"ה דם בכלל בשר דוקא כשפירש אבל בעוד שלא פירש בשר קרינא בי' עיי"ש. ומעתה מיושב קושיתי דבגמרא דמקשה והרי דם שפי' מקשה ולאסר דם בהנאה ואין לתרץ דכשהותרה נבילה דנהי דבעודו עם הנבילה והוי בשר אז ל"ה איסור דם אח"כ כשפירש ונאסר משום דם יאסר בהנאה. אמנם אח"כ גבי שור הנסקל לא מצי לשנוי דאיצטריך לאסור דמו דז"א דכבר אסור בחיי' כשהיה עם הבשר או עכ"פ לאחר מיתה קודם שפי' דאז הוה בכלל בשר ונאסר בהנאה ואף אח"כ דלא נקרא בשר כיון שכבר נאסר באיסור הנאה בעינין נפסל מאכילת כלב ועוד שור הנסקל מנקברין ואף עפרו אסור ואף אם ל"ה בכלל בשר אם כבר נאסר אסור ול"צ קרא והיא דבר נחמד באופן כי גם דברי הש"ך יש ליישב כן דבדם כשלא פי' לאו דם הוא וכשנעשה דם אז אסור משא"כ אמ"ה מעיקרא נמי מן החי הוא וכיון שהותר בעוד חלב. שוב לא נאסר כשלא נולד מעשה האיסור ומעתה נידון דידן בנתפח להא דמיא ועיין עוד בדין חוזר וניעור. ובפ"ח יו"ד פילפול עצום בדברי הראב"ד ומ"מ שם שאני דנפל איסור