בית יצחק אורח חיים קז

מכאן ולהבא ויש לפרש ב' פירושים או דהכוונה אם מעיקרא נגע בה הטומאה טהור מעיקרא. ועכשיו עוררת הטומאה. ואף דבשעת הנגיעה לא נטמא מ"מ יקץ כישן הטומאה. ועיין בכורות כ"ג אם טומאה חזרה וניערה מזה יהיה ראי' להמ"ל בפ"ד מהט"א ולקמן נביא דבריו בנטמא חצי ביצה וחצי ביצה אם מצטרפין אח"כ (והמ"ל הביא ממרחק לחמו מתוס' שהביאה הר"ש פ"ח דפרה מ"ו ויש לתמו' קצת שלא העיר מסוגיא זו) ובשעה"מ ה' ברכות ביאר דלמ"ד בטומאת עצמן בכ"ש והיא שיטת רש"י הואיל ועכ"פ שם טומאה עלי' מצטרף אח"כ עם עוד חצי ביצה לכ"ע וה"ה כאן בנעשה אח"כ כשיעור תליא בזה וכן משמע דמיירי מטומאה דמעיקרא דומיא דפיגול ונותר דע"כ בפיגול מיירי בנתפגל מעיקרא דאין פיגול אלא בזריקה וה"ה בטומאה מיירי במעיקרא ולא שנטמא אח"כ. ואמנם לפ"ז יקשה בסיפא דברייתא דבשר. זקינה דקתני טהור מכאן ולהבא ואם בטומאה דמעיקרא יקשה לדברי המ"ל בה' כלים דכביצה ונעשה פחות מכביצה טמא מדאורייתא לד"ה (ובשעה"מ ה' ברכות מביא ראי' מקרא דאותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתו ועיין תוס' פסחי' דל"ד ובגוף ראיות תו' דפחו' מכביצ' אמ"ט יש לעיין דשמא אף פחו' מכביצה טמא ומ"מ ה"א דשבירה מהני דהרי שבר כלי חרס נמי טמא ומ"מ ניקב מהני ועיין בתוס' שבת צ"ה ע"ב ד"ה ניקב וה"ה ה"א כן באוכלין ולעולם פחו' מכביצ' טמא עוד קשיא אף לשיט' המ"ל מ"מ לענין לטמא אחרים ודאי הדין דאם אינו נשאר שעור אינו מטמא ואם כן הרי מצינו שבירה באוכלין אלא ברור דזה מה שלא נשאר כשיעור לא מיקרי שבירה רק נחסר. ואמנם דברי התוס' פסחים יש ליישב דמ"מ מוכח דחצי ביצה אינו בר טומאה. דאס"ד דבר טומאה הוא מאי ס"ד דביצה שנחלק תטהר הרי נשער בכל אחד כשיעור ובכלי הטעם דאינו ראוי למלאכתו הראשונה ובאוכל ל"ש זה וע"כ אוכל פחות מכביצה לאו בר טומאה וה"א דנחלק כביצה יטהר דלא נשאר ג"כ כשיעור בכל אחד קמ"ל דאין שבירה אבל ראיות השעה"מ צ"ע דלא מוכח רק בנשבר ושני חצאין לפנינו אבל בלא נשאר רק חצי ביצה אין ראי' ועכ"פ ל"ק מה שהקשיתי דמצינו שבירה לענין לטמא אחרים דאם נחלק אח"כ מטמא כמבואר בר"מ פ"ו מהט"א הלכה י"ז דל"ב חיבור לטמא אחרים רק דבק מהני ובלא נשאר רק חצי לא מיקרי נשבר רק חסר וע"כ יש לפקפק על ראיות שעה"מ

שוב ראיתי דראית השעה"מ חזקה דבשלמא אי נשאר כפחות מביצה עדיין טמא אמטו להכי אם נפרדה הביצה ונדבק שני חצאין מטמא אחרים וא"ש דברי הת"כ דאי אתה שובר אוכלין לטהרתו דמהני דביקה ומטמא אחרים כבראשונה משא"כ בכלי אלא א"א דאם לא נשאר רק כחצי ביצה טהור מטומאתו לגמרי מה מהני דביקה לטמא אחרים כיון דכבר נטהר מטומאתו ודוק וע' לקמן) וסו' דבר להמ"ל ודאי הדין דאם לא נשאר רק חצי ביצה טמא מדאו' וקשיא מכאן דקתני טהור לאחר מכאן וע"כ צריך לומר דמיירי לענין לטמא אחרים דבזה גם המ"ל מודה ואל נתמה על זה דהרי לשיטת רש"י דס"ל דאוכל מקבל טומאה פחות מכביצה ע"כ מאי דקתני טהור היינו לטמא אחרים דלטמא עצמו לא בעינין כביצה וה"ה יש לומר לשיטת התוס' וכ"ז אם נפרש דמיירי בטומאה דמעיקרא ואם נפרש דמיירי לענין נטמא לאח"כ יתישב קו' האחרונה לשיטת המ"ל אך לא יהיה דומיא דפיגול ונותר. וכן חלב דמיירי באיסור וטומאה דמעיקרא ואמנם מפשטא דלישנא משמע דמיירי מכזית מן המת ונבלה דהוה טומאה דמעיקרא ולקמן נבאר מה שיש נ"מ מזה

(ב) עוד יש לבאר בדברי רבא דקאמר כל היכא דמעיקרא ל"ה בי' והשתא הוה בי' מדרבנן אי מיירי לענין איסור או טומאה. ואם לענין איסור עכ"פ ח"ש אסור מן התורה. וע"כ מיירי לענין טומאה ואם לענין איסור נמי הדין כן לכאורה יש להוכיח ממאי דקאמר כ"פ שהיה בו כשיעור ויש דיחוי באיסורין ש"מ דאיסור שוה לטומאה מדלא נקט יש דיחוי בטומאה ועיין לקמן ואמנם י"ל דלעולם דמיירי באיסורין ורק דנקיט מדרבנן לר"ל דח"ש מותר מ"ה או דלא נחית השתא לזה וראוי שתדע זה דס"ל לר"י ח"ש אסור מ"ה ולכמה פוסקים הטעם דחזי לאצטרופי וקרא דכל חלב איצטריך אף אם ל"ש חזי לאצטרופי כגון בתערובת דהרי מחלב ליכא למילף שכן כרת ומנלן בכל דוכתא וע"כ מטעם חזי לאצטרופי יש לבאר אמאי לא אמרינן בטומאה כן דח"ש יטמא מן התורה מטעם חזי לאצטרופי. ולא ראיתי מי שדיבר בזה ומה שנ"ל הנה לפי פי' א' שבפרי מגדים בפתיחה לבב"ח דחזי לאצטרופי היינו בכדי א"פ וכן הבין הש"א סי' פ"א ודאי ל"ש הכא כזית בכא"פ דזה דוקא באכילה. ואם יהיה שניהם בעין טמא מכאן ולהבא לא למפרע ושייך סברת הש"א לענין בל יראה אמנם לסברא השני' שבפ"מ הפי' הוא אם היה כאן עוד חצי זית לפנינו. וזה שייך אף הכא. ובשגם לשיטת הסוברי' דגם בבל יראה ח"ש אסור מ"ה ומ"מ ל"א ח"ש לענין טומאה נ"ל דכמו שכתב הפרי מגדים בסי' ס"ב לענין גיד הנשה דל"ש ח"ש הואיל ואם נחלק פטור כך ממש יש לומר בטומאה דכביצה אוכלין בעינן שלם בשעת קבלה ולא חצאין ומחולק. ומ"ה אף אם היה כאן חצי ביצה לא חזי לאצטרופי רק כשנדבקו ולא אמרינין חזי לאצטרופי ולדבקו רק חזי לאצטרופי כמ"ש דהוי קצת כעין תרי הואיל. ומוכח כן מדברי הפ"מ הנ"ל (וקצת יש לפקפק ע"ז) ועיין תוס' חולין קי"ח ע"ב דבעינין שלם וברשב"א ובמ"ל פ"ד מה' טומאת אוכלין. ויען כי האחרונים לא יצאו ידי חובת ביאור אבאר קצת לכאורה תימא גדולה על דברי התוס' מסוגיא שבת צ"א דבעי שם מגו דמצטרף לענין טמאה מיחייב לענין שבת בזרק כזית תרומה לבית טמא. הרי דמצטרף אף באינו שלם ושם א"ל דמיירי שדבקו דמהני כדאיתא בתוס' חולין ועיין כריתות כ"א משמע דדבקו מהני (ודלא כהלב ארי' שעלה על דעתו דף קי"ט דלא הוי רק דרבנן ולא משמע כן בכריתות ובשבת) דהרי גמ' קאמר שם איסור שבת וטומאה בהדי הדדי קאתי ואם בעי דיבוק איסור שבת קדים בשעת הנחה ודוחק לאוקמא בדבילה שמינה והיותר קשה לשיטת הרמב"ם דאף דבק ל"מ ובעי דוקא שלם כמבואר בפ"ו מט"א ה' י"ז עיי"ש ומה יענה לסוגיא דשבת ולישב זאת נ"ל דגם התוס' ורמב"ם מודים דבטומאת אוהל לא בעי שלם ורק בטומאת נגיעה ומוכח מראי' הנ"ל. באופן דלפ"ז ל"ק מה שהקשה בלב ארי' ממשנה דכל האוכלין מצטרפין לכביצה דמיירי בלא דיבוק דומיא דגרוגרת לשבת וכותבת ביוה"כ ולהנ"ל ניחא דמיירי בטומאת אוהל ואף כי לדעת התוס' חולין כ"ה מלא חרדל אינו נטמא מחמת אויר כלי הואיל והוא נפרד ומלא חרדל ל"ד אלא מלא ביצים מ"מ טומאת אוהל עדיף. ועיין תוס' נזיר נ' ע"ב שחילקו ג"כ בין טומאת אוהל לנגיעה עיי"ש. (ובגליון התו' שם תמהתי על דבריה' מחולין קכ"ד דאיתא שם מאן דאמר אין נוגע וחוזר ונוגע ס"ל אין מאהיל וחוזר ומאהיל והיא ממש נגד דברי תוס' וכעת ראיתי דגם הר"מ פסק כרבנן דמאהיל חוזר ומאהיל וראי' מכזית שחלקו דמטמא באהל ולא במגע כדאי' בר"מ פ"ד דטומא' מת ה' ה' עיי"ש וע' לקמן סל"ב) ולפ"ז צ"ל בדברי המ"ל בפ"ד מה' טומ"א שנסתפק בחצי ביצה שנגעה בטומאה אם מצטרף עם עוד חצי שיעור ביצה דמיירי בדבקו אח"כ אלא דלפ"ז תמוה הראי' שהביא מסוגיא דשבת דנקיט לבית טמא ולא נקיט לבית טהור רק שיש שם חצי ביצה שנטמא כבר אלא ודאי דלא מהני. ולפמ"ש לא מוכח מידי דבאמת בדבקן מהני ורק דשם בעי בטומאת אוהל כדי שיבוא יחד שבת וטומא' לפמש"ל דבאהל מהני ושייך מיגו דמצטרף ואם יאמר בית טהור והצירוף מב' חצאין טמאין יהי' צריך דביקה ולרמב"ם לעשות שלם ולא יבוא בב"א איסור שבת וטומאה ומה דקשיא לי לדברי התוס' חולין קי"ח דא"כ בנטילת ידים דצריך להיות כביצה מטעם דכביצה נטמא טומאת אוכלין ואם יהי' פרור לא יצטרך לנטילת ידים דבעינין שלם או עכ"פ מדובק ובש"ע פ' כל שמברכין המוציא צריך לנטילת ידים ובפרורין מברכין המוציא באית לי' תוריתא דנהמא ומשמע דבעי נטילת ידים בברכה ואמאי לא נחוש לדברי תוס' וספק ברכות להקל ולזה י"ל כיון דדעת הראב"ד פ"ו מט"א ה' י"ז דמהני נגיעת הפרורין שיטמא אחרים אף דמה שלא נגע בטומאה טהור. ולדעת הרבה פוסקים אף פחות מכביצה בעי נטילת ידים ע"כ בפרורין כביצה יש ס"ס להחמיר וצריך נטילת ידים בברכה ודוק. ועוד מוכח מסוגיא פסחים מ"ו כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק ובפסח מצטרף שמשמע בנגיעה בעלמא מצטרף ואכ"מ: ולדעת הראב"ד הנ"ל נכון הך דשבת ופסחים בפשטות

ועכ"פ זה ברור דל"א חזי לאצטרופי לענין טומאה. ואף דבטומאת אהל סגי בנגיעה ול"ש התי' שכתבתי מ"מ י"ל למ"ש ז' הח"ץ דח"ש מטעם אחשבי' ל"ש זאת רק באכילה אמנם אף לפוסקים דגם בב"י ח"ש אסור מ"מ בטומאה נ"מ מודה ושוב מצאתי בשם תשו' חו"י שהרגיש בזה אמאי ל"א ח"ש

לטומאה

(ג) ועתה נדבר מדין כזית שתפח ואומר הנה דברי רבא דמסיק היכא דמעיקרא לית בי' והשתא אית בי' דרבנן טעמא בעי. והרי מ"מ הוא אוכל כזית איסור ונהנה גרונו בכזית דדרשינין אוכל הנאכל בב"א כביצה לפמ"ש המג"א בסי' תע"ה דע"י לעיסה בית הבליעה מחזיק ג' זתים וע"כ הא דבית הבליעה אינו מחזיק רק כביצה בלא לעיסה ובלא לעיסה גם ביצה שתפח אינו מחזיק יותר ויהיה טמא מדאורייתא. ועיין מס' עוקצין פת סופגינון משערינן כמות שהיא ודוקא אם יש חלל ממעך את החלל ותפוח לפת סופגינון דמיא וראיתי כי בעינין כזית שתפח נמצא שיטות נפרדות ואבאר

והנה הרמב"ם בפי' המשנה פ"ג דטהרות גבי כביצה אוכלין שנתמעט וחזר ותפח כתב וז"ל ואומר בכאן עיקר גדול והוא שהשיעורים כולם אמנם נשער בהם שיעור הגדול ולא נביט לרפיון החלקים וההתעכבות ולפ"ז ודאי כזית שנתפח הוא שיעור שלם דהרי לא נביט לרפיון החלקים וההתעכבות לענין טומאה ולא לענין איסור והיתר עיי"ש. ולפ"ז ודאי תיקשי בפחות מכזית ונתפח אמאי מדרבנן הרי שיעור הגודל הוא כזית ומה בכך שהחלקים רפוים וכמו שביאר בעצמו כן במתנה. והנה שיטת רש"י בפסחים ל"ד וז"ל אע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים את שיעורו דכוותה אשכחן במנחות וכו' ותפחו טמאים ואע"ג דגשמים הנבלעים בתוכו לאו חלב נינהו דאי סחיט להו ושתו ממנו כזית פטור אפ"ה כל כמה דבגווה נינהו משלים את שיעורו ודברי רש"י במ"ש ואי סחיט להו ושתי להו פטור צ"ע דהרי שרה בתוך החלב וקבל טעם מהחלב ואמאי פטור (עיין יו"ד סי' קכ"א לענין