בית יצחק אורח חיים קו

ר' אבהו ס"ל בהא כחזקיה דהרי אם נאמר מפרכסת כחיה לא קשי' מידי דמוכח מקרא דאמ"ה מותר בהנאה ורק דבגמ' מקשה אם נימא דר' אבהו בזה לא פליג אחזקיה ולפ"ז שפיר מייתי מלא יושיט לנכרי וליכא למימר לעולם אמ"ה מותר בהנאה ורק דמיירי במפרכסת דא"כ גם מפרכסת מותר לנכרי דלס"ד דאמ"ה אסור בהנאה ע"כ מפרכסת כמתה דאל"כ איך אמר קרא או מכור לנכרי והרי נהנה מבני מעיים וע"כ הבני מעים כמתים משעת שחיטה וה"ה דמותר ליתן מפרכסת לנכרי כחזקי' והוא ישוב נכון לפע"ד

(י) אך בעיקר הקושי' הגדולה מאי מקשה והרי אמ"ה ולא משני כשהותרה נבלה דמיירי בנתנבלה בשחיטה ואיך נותן הבני מעיים ונהנה מהם נלע"ד דבר נכון דבאמת הבני מעים עודים מדולדלים דשחיטה ל"צ אלא רוב ומיעוט סימנים מדולדלים וגם אף אם שחיט כל הסימנים עדיין מדולדלים במקצת בבשר ורק דבגמ' קאמר אין מזמנים לנכרי על בני מעים משום דמיתה עושה ניפול וכשתמות הבהמה אז אסור משום אמ"ה ולע"ע לאו אמ"ה הוא ומעתה י"ל דקרא מיירי שנתנבלה בשחיטה ומוכר לנכרי תיכף לאחר שחיטה קודם שמתה ואז עדיין הבהמה כולה שלימה וסימנים ובני מעיים מדולדלים ול"ה אמ"ה עד שתמות וכיון דלע"ע ל"ה אמ"ה ישראל מותר בהנא' וגם לפני עור אינו עובר דהנכרי לא יאכל עד שתמות הבהמה ומצד בני מעיים ל"ק דיכול ליקח אצל אחר כנ"ל ולעולם אמ"ה אסור בהנאה דמקרא אין ראי' דישראל נותן קודם שנעשה ניפול וגם קושי' הנוב"י סי' כ"ו הנ"ל מיושב שפיר דכיון דעל כרחך קרא דלגר אשר בשעריך תתננו מיירי בנותן קודם שמתה תיכף כשנתנבלה דאל"כ למ"ל קרא דאמ"ה איתקש לדם דקמ"ל דמותר בהנאה ותיפוק לי' מקרא דלגר וכו' דמותר בהנאה כקושי' הנ"ל וע"כ מקרא בנותן קודם שתמות ואז אינו מטמא משום נבלות ול"צ קרא למיסר לסרוחה מעיקרא וע"כ מוכח דנטל"פ אסור והוא ישוב נכון מאוד

ומה דקשי' לפ"ז בגמ' דמייתי לא יושיט אדם אמ"ה לנכרי הא לכלבים שרי. דילמא מיירי שמושיט לנכרי בהמה שלימה שנתנבלה בשחיטה וכתבנו לעיל דעדיין ל"ה הבני מעים אמ"ה קודם שתמות ורק כשתמות מיתה עושה ניפול. ולענין לפ"ע עובר כיון דבודאי תמות הבהמה ובודאי יהיה הב"מ אמ"ה ויבא לידי מכשול והברייתא ע"כ מיירי שאינו יכול למצוא אצל אחר ולענין איסור הנאה לע"ע מותר בהנאה ומאי מקשה

ולכאורה מוכח מהכא דגם אלפ"ע אינו עובר כל עוד שאין אמ"ה ויצא מזה דין חדש ונ"מ לדינא דאף לשיטת הת"ח דנתנבלה בשחיטה אסור למכור הבני מעים יהי' מותר למכור תיכף לאחר שחיטה קודם שתמות. אך בפשיטות י"ל דהמקשן הקשה דמשמע מלשון הברייתא דהיא כבר אמ"ה בשעת הושטה וז"ב ומתשו' א"ש משמע דגם אם אין האיסור לע"ע רק שבודאי יהי' מכשול עובר בלפ"ע

(יא) עוד נלע"ד בישוב קושי' זקיני הגאון מ' העשיל דהנה חזקי' ור' יוחנן פליגא במפרכסת מטמאה אי הוה אמ"ה לב"נ בדף קכ"א. גם ר' אחא בר יעקב ור' זירא פליגו בדף ל"ג אי לנכרי אסור מפרכסת. ונלע"ד סברת הפלוגתא שבין חזקי' ור' יוחנן דפליגא אי לאברים עומדת או לאו לאברים עומדת. והיינו דמפרכסת יצאה מכלל חי' ולכלל מתה לא באה כדאמרינן בדף קכ"א וידוע דלהוציא דבר מחזקת איסור צריך בירור גמור וכן להכניס לכלל איסור צריך בירור דזולת זה מוקמינין אחזקתו מראשונה. ומ"ה אמרינין למ"ד לאברים עומדת וכבר חל איסור אמ"ה מחיים ואתה במיתת הדבר תרצהו להוציא מחזקה צריך מיתה ברורה ומפרכסת עדן לא בא לידי מיתה. ויש בו איסור אמ"ה וזה ס"ל לר"י וחזקי' יסבור בהמה בחי' לאו לאברים עומדת ובחי' הבהמה לא חל אמ"ה וכשחותך ממפרכסת לא נחזיק הדבר באיסור חדש והסברא ברורה מאוד. והנה לאביי בדף ק"ג ר"י ס"ל נמי לאברים עומדת אך לרבא ר"י סובר לאו לאברים עומדת. וגם רמב"ם פסק לאו לאברים עומדת. אמנם כבר ביאר הפלתי סי' ס"ב דדוקא בתלש אבר ונטרף בו סובר לאו לאברים עומדת. דבאמת איהו ס"ל נמי לאברים עומדות לולא דהתורה אסרה משום אמ"ה הי' מנתחה לנתחים אך מצד האיסור אינו מנתח. משא"כ באבר דמיטרף בו גם זולת האיסור לא היה מנתח עיי"ש. ונמצא דבשאר אברים באמת גם לר"י לאברים עומדת. וכן לנכרי. והנה במה דמקשה והרי אמ"ה ורצה לאסור אמ"ה בהנאה הדבר יפלא מאוד דא"כ יהיה איסור ליהנות מבהמה בחיים למ"ד לאברים עומדת וקרא דלא תחרוש בשור וחמור מוכח ההיפוך וכמדומה שכבר הרגיש בזה בחתם סופר אך הדבר ברור דלא קשי' רק למ"ד לאו לאברים עומדת ואז לא חל איסור מחיים. ומקשה ונאסור בהנאה דאין להוכיח מחורש בשור וחמור וז"ב וכיון דכל הסוגיא למ"ד לאו לאברים עומדת שפיר הוכיח מלא יושיט אמ"ה הא לכלבים שרי וליכא למוקמא במפרכסת דאסור לבן נח דלדידי' מפרכסת שרי לבן נח דאתה כשתרצה לעשות איסור חדש אתה צריך לברר שהוא חי גמור ומפרכסת יצאה מכלל חי' משא"כ למ"ד בהמה בחי' לאברים עומדות אתה רוצה להוציא מחזקה וצריך בירור שהוא מת גמור והסוגי' נכונה מאוד. והרמב"ם שפסק לאברים עומדת בשאר איברים דלא מיטרפא כמ"ש הפליתי בסי' ס"ב שפיר פסק מתפרכסת אסור. כן נלע"ד בדרך פלפול ודע דחלב ארי' כתב דאף לחזקי' בדף קנ"א אסור מדאורייתא לב"נ מפרכסת רק דאין חייב עלי' וצדדנו בתשו' אחת לומר דאינו עובר בל"ע רק אם הנכרי חייב אבל באיסור בעלמא לנכרי אין כאן לפ"ע וכעת מצאתי במ"ל ה' כלאים אות ז' דאפי' במה שהנכרי רק מוזהר אף אם אינו חייב עובר בלפ"ע באופן דכל מה שכתבתי לעיל לחזקי' הוא דלא כשיטת הל"א והנני ידידו וד"ש מברכו בכ"ט וישקיד על דלתי התורה בחזקה יצחק שמעלקיש האבד"ק והגליל

בשולי המכתב הנה התוס' הקשו בבכורות ט' בהא דממעט ר"ש עוף טמא מכיסוי מדכתיב אשר יאכל והלא הו"ל אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים ונ"ל לישב בפשיטות לפמ"ש הת"ח והרבה פוסקים דב"מ מנתנבלה בשחיטה אסור לתת לב"נ וה"ה ב"מ של עוף להרבה פוסקים א"כ ה"ה בשחט עוף טמא אסור למכור הב"מ לנכרי. ול"ה כל העוף אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים ומ"ה מימעט מכיסוי דאנן בעינין שיהי' כולה ראוי לאכילה או עכ"פ להאכיל וזה נכון. ולפ"ז יש להקשות בחולין פ"ה דר"ש קאמר עוף טמא טעמא מאי משום שאינה ראוי ה"ה טריפה ומאי ראי' בשלמא עוף טמא אינו ראוי לאכילת נכרים משום לפ"ע דהב"מ הוי אמ"ה משא"כ שוחט ונמצא טריפה מהני שחיטה לטהרה מידי נבלה אף לר"ש ומותר להאכיל הב"מ לנכרים כמ"ש הפוסקים בסי' כ"ז. וזה קו' גדולה ומזה מוכח קצת דמאן דפליג אר"ל לא ס"ל כמאן דמנחא בדיקולא כלל: כשיטת הפ"ח ודלא כת"ח ובעוף דחייתו מועט ודאי מפרכסת אינה כחי' כמו שכתבו התוס' בחולין פ"ד. אך תוס' כתבו שהוא דוחק ודעת הש"מ בב"ק הכי הוא ומגמ' הנ"ל יש הוכחה ברורה וכמה מעליתא הא שמעתתא בהיתר דנוהגין למכור הב"מ לנכרי אף בנתנבלה בשחיטה. ועיין ברית אברהם. ואולי מוכח מזה דר"ש ס"ל כחזקי' בדף קכ"א דבשוחט בהמה טמאה אין במפרכסת איסור לב"נ ולרמב"ם דעל אמ"ה של עוף מוזהר ג"כ מיושב קושי' הנ"ל. ודרך אגב הנני אומר מה דס"ל לחזקי' דישראל ששחט בהמה טמאה אין בו משום אמ"ה לב"נ דהדבר תמוה מאי מועיל שחיטה בטמאה. נ"ל להבין עפ"י מ"ש רש"י בבכורות דף י' דמ"ה נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה משום שיש לה שני דחיין אחת טמאה ואחת שלא נשחטה. ולפ"ז טמאה ששחטה אינה צריכה מחשב'. וכיון שמועיל שחיט' לענין זה מועיל לענין אמ"ה לב"נ. ויש לי בענין זה קצת קושי' דבסוגי' דנשר ילפינין דעוף שיש לו סימן אחד מותר אם איננה מכ"ד עופות מדכתיב נשר אס"ד בעי כל ד' סימנים למ"ל נשר. ור' שמעון סובר בבכורות י' וכן ר' אלעזר בשוחט עורב ל"ב מחשבה הואיל ויש לו מקצת סימנים א"כ צריך לכתוב נשר שיש לו כל ד' סימנים של טומאה. כדי שנדע כל ד' סימנים ועוף שיש לו ב' סימנים א"צ מחשבה דאם לא כתבה התורה נשר לא ידעינין כל ד' סימני טומאה ולא נדע הדין מהכשר. ולעולם לאכילה בעי כל ד' סימני טהרה ושמא יש לכוון זאת בתוס' חולין ס"א ד"ה לא נאמר ודוק

סימן

(ב"ה זוראוונא פ' צו תרי"ג

) שאלה אוכל פחות מכביצה שנתפח ונעשה כביצה אם חייב בנטילת ידים וכן פחות מכזית שנתפח לכזית אם חייב בברכת המזון וכן אם פחות מכזית חלב נתפח ונעשה כזית. אם חייב האוכלה כרת. וכן בכזית נבילה. וכן אם נשבע שלא יאכל ואכל כזית שנתפח אם חייב בקרבן או מלקות ואם יש חילוק בין נתפח קודם השבועה או אח"כ. וכן אם אכל ביוה"כ כותבת שנתפח אם חייב ואם יש חילוק בין נתפח קודם יוה"כ או ביוה"כ וכן בהוציא בשבת כגרוגרת שנתפח מאי וכן אם יש חילוק בין נתפח בשבת או קודם: ונ"מ בכל זה אף דבלא"ה ח"ש אסור מן התורה לענין אם נפסל לעדות. וכן לענין מאכילין אותו הקל הקל ואחזו בולמוס ביוה"כ ויש כאן ככותבת חלב שנתפח וככותבת נבילה שנתפח וכן נ"מ בשבועה כנ"ל. וכן אם יצא ידי מצה בכזית שנתפח ואכתוב מה שנ"ל בזה בעזה"י. ויהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה

(א) תשובה במנחות דף נ"ד ע"א איתא תנן התם בשר העגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעך משתערין לכמות שהן רב ור' חייא ור"י אמרו כמות שהן ור"ל ורשב"א אמרו לכמות שהן ומקשה מבשר העגל שלא היה בו כשיעור וכו' ומשני מדרבנן ולבסוף אמר רבא כל היכא דמעיקרא הוה בי' והשתא לית בי' הא לית בי' וכל היכא דמעיקרא לא הוה בי' והשתא הוה בי' מדרבנן כי פליגי בצמקה וחזר ותפח ומסיק בתיובתא למ"ד דס"ל יש דיחוי באיסורין ולסוף מסיק דבגרוגרת שאני הואיל ויכול להחזירן וכו' עיי"ש כ"ה

והנה מקודם צריך אני לבאר פשט דברי הגמ' דקתני בשר העגל שלא היה בו כשיעור ותפח טהור לשעבר וטמא