בית יצחק אורח חיים קה

מילפותא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן ומשם ילפינין טעם כמ"ש מרן החו"ד בסי' ק"ה ובנכרי לא כתיב הטמאים ומ"ה טכ"ע מותר והפלאה לא אמר זאת רק לישב הוראתו אבל ראה שגם במלא הרואים אות ב' צידד לומר דטכ"ע דאורייתא בנכרי עיי"ש והראה לי זאת תלמידי הרב החריף מ' שמואל גאבעל נרו. אבל דבריו תמוהים שכתב כמו דבמב"מ הואיל דהוא במשהו לר"י טכ"ע דאורייתא כן לנכרי דמשהו אסור טכ"ע דאורייתא ואינו דומה דשם מיירי במשהו בתערובות משא"כ בנכרי אף דכ"ש אסור אבל לא בתערובות כמו שכתבו תוס' בע"ז דאף לר"ש דכ"ש למכות מ"מ שייך ביטול איסורין לדידיה עיין בתוס' דף ס"ח ולומר כעין שכתב מהרש"א בשבועות כ"ב דלר"ש דכ"ש למכות שלא כר"ה אסור ה"ה בנכרי טכ"ע אסור זה אינו דא"כ למ"ל לר"ש משרת לטכ"ע כמו שהקשו בע"ז תוס' שם

(ח) מה שהביא כ"ת בשם שו"ת חסד לאברהם שכתב על הרמב"ם דמאכיל פסח לנכרי עובר בל"ת ואינו לוקה וכתב הכ"מ דילפינין מקרא לא יאכל וקרינין לא יאכיל. והקשה ת"ל משום לפ"ע וע"כ כשיטת אמונת שמואל דמה דמותר לדידיה מותר משום לפ"ע הנה דעת הצל"ח פסחים ע"ג ובדורש לציון דרוש ח' דף מ"ב ע"ב דהוי משום לפ"ע והוא חולק על הכ"מ אבל לדעת הכ"מ. עיקר הלאו קאי על ישראל שלא יאכיל לנכרי ונמצא דהנכרי לא מוזהר כלל והאמת כדברי הכ"מ דהתורה לא נאמרה לנכרים ול"ק כלל למ"ל קרא ת"ל מלפ"ע כיון דהנכרי אינו מוזהר כלל ליכא לפ"ע ואין כאן קושיא כלל ואמת דאפי' נימא משום לפ"ע כדברי הצל"ח יהי' מוכח כדברי המ"ל בה' מלוה דכל היכא דאי אפשר למצוא לנכרי רק אצל ישראל וממנ"פ ישראל אחד יעבור על לפני עור אסור משום לפ"ע ומ"ה בפסח שאי אפשר רק שיאכילנו ישראל עובר משום לפ"ע אף שאפשר שאחר יאכילנו אבל כבר כתבתי שדברי הכ"מ ברורין ושם בדורש לציון בהגהות בנו מביא דברי החינוך בטעם דהמאכיל פסח אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ותמה עליו שם ובאמת צדקו דברי החינוך דכיון דאי אפשר להאכיל לחבירו עד שיאכל חבירו ויעשה גם הוא מעשה ל"ה מעשה המאכיל מעשה כמו דאמרינין בב"ק ס' בליבה וליבתה הרוח ומקשה מ"ש מזורה ורוח מסייע ומשני גבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה נמצא כשמאכיל לחבירו ל"ה עשיתו מעשה וצ"ע על הפרי מגדים ח"ח סי' שמ"ג בטו"ז שכתב לשיטת הרמב"ם אם האכיל איסור לקטן בידים לקי ומיפסיל לעדות והרי במאכיל פסח לנכרי אינו לוקה הואיל דלא כתוב בהדי' כמ"ש הכ"מ וכ"ש במאכיל לקטן דג"כ לא כתוב בהדי' ואמאי לא הביא הפ"מ ממאכיל פסח

ודע דבתוס' פסחים פ"ח משמע כשיטת תמונת שמואל שהקשה איך מאכיל פסח לקטן הרי הוי שלא למנוי' ותי' דדוקא בשרצים ונבלה אסור להאכיל בידים אבל מפסח מותר משום חינוך מצוה והמ"ל בה' ק"פ תמה על דבריהם וכונתו דכל האוסירים ילפינין מזה דנ"ה ב' כתובים דמיצריך צריכי ועיין ב"י סי' שמ"ג בשיטת הטור ובודאי לא ס"ל כשיטת הטור ולכאורה יש לפרש דבריהם דס"ל דמה דכתיב לא תאכילם שלא ליספי בידים לא עדיף מקרא דלפני עור רק דס"ד דקטן לאו בר מצות ואין כאן מכשול קמ"ל מ"מ אסור להאכילם וכמו דס"ב נאמינת שמואל מה שהוא מותר לדידי' ל"ש לפ"ע כן קרא דלא ליספי בידים דוקא במה שהוא אסור וזה שכתבו דל"ה רק דומי' דשרכים ונבלה ולא במה שהוא מותר ואף דגם הוא אסור בפסח שלא למנוי' והוה דומי' דנזיר דמודה הח"ש מ"מ כיון שבאמת הקטן נמנה לפסח ורק דמדאורייתא לא הועיל מנויו ובדידי' מועיל נמצא מה שהוא מותר אין איסור לו להאכיל וזה הפירוש עולה יפה וכן יש ראי' לזה מר"ן פ' הישן שכתב שם דשמאי הזקן ס"ל דמחויב לחנך קטן בסוכה ורבנן ס"ל דחמו אינה מחייבת לחנך כיון שהיא פטורה והכינה לדעתינו דמה שהיא אינה מחויבת ג"כ אינה מחויבת לחנך וה"ה במה שמחויב להפריש קטן היא ממצות חינוך ומה שהוא מותר אין מחויב להפריש ולפ"ז יצא לכו דאם קטן לא נמנה לפסח דגם לגבי דאב איסור אם לא נמנה אינו יכול להאכיל אבל הנ"ל לדקדק בלשון התוס' שכתבו דהתם ילפינין מלא תאכילם וזה שפת יתר אבל כונתם דכיון דילפינין מלא תאכלם ודרשינן לא תאכילום דרשינין מה דהיא אסור באכילה לא יאכיל אבל מה דהוא מותר מאכיל לקטן. והרבה יש לדבר בפרט זה. ולפמ"ש דילפינין מלא תאכיל' ה"ה אפ' לא נמנו כלל בני' הקטני' מותר להאכיל' דלא כמ"ש לעיל והכי משמע להדי' בנדרים דף ל"ו עיי"ש דאם שה לבית אבות ל"ד א"צ למנות ומועיל אפי' לאחר שחיטה עיי"ש ודוק. וגוף דברי אמונת שמואל אם כי הם תמוהים מחולין ל"ג ומתוס' ב"מ יש להם מקום בהלכה לפי מ"ש הפ"מ בפתיחה כוללת חלק ד' אות ה' דהפלוגתא בב"מ י' בשליח שאינו בר חיובא אי מחויב שולחו הלי' בזה ומאן דאמר מחויב שולח דל"ל דברי הרב וכו' כיון שאין בר חיובא והוא ס"ל כאמונת שמואל דגם לפני עור אינו עובר השליח ובודאי יעשה שליחותו א"כ כיון דפלוגתא הוא אין תימא אם סוגי' דחולין ל"ג אזלא למ"ד אף שאין בר חיובא פטור שולחו משום דסבר שלא ישמע לו משום לפ"ע דלא כא"ש ולפ"ז למאי דפסק רמ"א בסי' קפ"ב בח"מ כרבינא צדקו דברי האמונת שמואל ובגוף דברי' ר' אחא בר יעקב דס"ל אין מזמנין לנכרי על בני מעיים ולא ס"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור נ"ל דכמו שאמרו ביבמות כ"ב לאסור בגוים עריות משום חשש שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה כן אי אפשר לומר דאיכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור דשייך חשש שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה ורב אחא בר יעקב ס"ל ביבמות ל"ז דמותר לנסוב ולא חייש לאחלופי וגם לא לשמא יאמרו ומ"ה לא ס"ל מי איכא מידי

(ט) והנה בסוגי' דפסחים כ"ב הארכתי בדרוש ועכ"ז אין בהמ"ד בלא חידוש אבוא לישב בזה קושית זקיני כ' הגאון מ' העשיל ז"ל מה דמקשה בגמ' והרי אפ"ה דכתיב לא תאכל הנפש וכו' ותניא מנין שלא יושיט דילמא מיירי במפרכסת לרמב"ם דאסור לב"נ ולישראל ל"ה אמ"ה ומותר בהנאה ולנכרי אסור להושיט והנלע"ד דקשה לי קושיא גדולה מה מקשה והרי אמ"ה ואמאי לא משני כשהותרה נבלה הותרה נמי אמ"ה דהרי בקרא כתיב סתם נבלה ואפי' נתנבלה בשחיטה בכלל ובנתנבלה בשחיטה הב"מ אסורים משום אמ"ה כמ"ש בת"ח ובפוסקים סי' כ"ז דלאחר שחיטת ב' סימנים לכ"ע כמאן דמנחא בדיקולא דמי' ומפרכסת נבלה ודאי אסורה משום אמ"ה דלא הותר בשחיטה והתורה אמרה לגר אשר בשעריך כו' ואיך יתן וימכור אם אסור בהנאה ומוכח דאמ"ה מותר בהנאה ומאי מקשה וצ"ל דקרא ע"כ בלא"ה לא מיירי בנתנבלה בשחיטה דאל"כ קשי' איך ימכור לנכרי ויתן לגר והכי יעבור לפ"ע דבודאי הבני מעיים אסורים להושיט לנכרי וע"כ לא מיירי בנתנבלה בשחיטה ועיין בראש אפרים סי' ט"ו בשו"ת ואמנם זה דוחק גדול לומר להאמת דקרא לא מיירי בנתנבלה בשחיטה דסתמא כתיב נבלה (ועוד הבאתי בחידושי ראי' דקרא מיירי בנתנבלה בשחיטה דבבכורות כ"ג ע"ב ס"ל לר' יוחנן לטומאה חמורה נמי עד לכלב והא דכתיב לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך וכו' ומשמע דבעי ראוי' לגר למעוטי סרוחה מעיקרא והקשו בתוס' דהרי לענין איסור ס"ל לר' יוחנן סרוחה מעיקרא לא צריכה קרא וחילקו בין איסור לטומאה עיי"ש ובאמת הדברים תמוהים מאוד איך ילפינן נ"ט לפגם דמותר מקרא דילמא בסרוחה מעיקרא וקרא לטומאה איצטריך ולטומאה מודה ר' יוחנן וכבר ישב על מבוכה זאת הנוב"י קמא סי' כ"ו חיו"ד ובישוב הדבר כתבתי דקרא מיירי בנבלה בין נבילה שמתה ובין נבלה בשחיטה ועודה מפרכסת והוה רק לענין איסור נבלה ולא לטומאת נבילות כדאיתא בחולין קכ"א ועיין זקיני הת"ש בסי' ל"ג ונמצא דהמיעוט דנבלה שראוי לגר קרו' נבלה קאי גם על נבלה שעדיין אינה מטמאה ובזה לא איצטריך מיעוט לסרוח מעיקרא דבלא"ה ל"ה נבלה לטמאה וע"כ קרא לשאינה סרוחה מעיקרא ומוכח דנטל"פ מותר עוד י"ל בישוב קושית הנוב"י הנ"ל דקרא דלא תאכל כל נבלה מיירי אף בספק נתנבלה בשחיטה ומבואר בחולין ט' פליגתא בספק בשחיטה אי מטמאה במשא ולר' אליעזר בן אנטיגנוס ל"ה רק נבלה לאיסור אכינה ולא לטומאה דבחזקת איסור אמרינין בחזקת טומאה לא אמרינין והתוס' כתבו שם משום דלאיסור אכילה ל"ה רק מדרבנן אבל ראם מה שכתב זקיני ת"ש סי' כ"ה סי' ג' והפ"מ שם בדעת הרמב"ם דלוקה משום נבלה ואינה מטמאה דלכל חד מוקמונין אחזקתו ועיי"ש אף דשני חזקות מתנגדות כמ"ש הר"ן בכתובות גבי שתי כיתי עדים המכחישים זה את זה ונמצא דבנבלה כזו ל"צ קרא לטומאה דאינה מטמאה ומשמע לי' דקרא דשאינה ראוי לגר אינה קרוי נבלה קאי לכל מה דמרבינן מנא תאכל ול"צ קרא לכרות מעיקרא ועכ"פ קרא מיירי בנתנבלה בשחיטה) ומה דקשי' להגאון ר"ע ולראש אפרים איך יעכור הב"מ לנכרי והם אמ"ה הנה י"ל דקרא ג"כ מיירי בנכרי שיוכל לקנות אצל אחר ולא קאי בתרי עברי דנהרא ואי דקשי' דנתינה לגר ובנתינה ל"ש לומר דנמצא אצל אחר דהוא בחנם גם זה אינו קושיא דהתוס' כתבו בחולין קט"ו ע"ב ד"ה עד שיפרט דקרא מיירי בארץ ישראל ונבלה שוה דבר מועט ומיירי שיכול למצוא אצל אחר ואינו עובר בלפ"ע ועיין ברכי יוסף ח"מ סי' ט' דרבים חולקים בסברת המ"ל בה' מלוה ולוה וס"ל אף אם נמצא אצל ישראל אחר אינו עובר בלפ"ע וגם אולי מיירי שיכול למצוא אצל נכרי בשגם די"ל דמגר לא קשיא מידי דכיון דגר קיבל עליו לחיים כל מצות לבד מנבילה יוכל להגיד לו שהוא אמ"ה ואינו חשוד לאכול רק מנכרי קשי' וסברא זאת מוכרחת גם מתוס' פסחים כ"ב שהקשו על משנה דשולח ירך והרי עובר בלפ"ע לר"י דס"ל גיד הנשה אסור לב"נ והקשה הגאון ר"ע למה לא הקשו קושיא גדולה יותר על הקרא למה דמשני דס"ל כשהותרה היא וחלבה הותרה דמשני לר"י ור"י ס"ל עובר בל"ע בגיד הגשה לס"ד של התוס' ולישב זה צ"ל ע"כ כהנ"ל דקרא י"ל מיירי היכא שאפשר למצו' אצל אחר אבל על המשנ' הקשו דמ"מ אסור מדרבנן עכ"פ משום מסייע ידי עוברי עברה כסברת המג"א סי' שמ"ז דלא כש"ך סי' קנ"א ומעתה כשקרא מיירי בשנתנבלה בשחיטה הק"ל מאי ק"ל בגמ' והרי אמ"ה הרי מקרא גופי' מוכח דאמ"ה מותר בהנאה דהרי קרא מיירי בנתנבלה בשחיטה ואיך יהיב לי' אמ"ה לנכרי ונהנה מזה ונהי דמיירי דנכרי יכול למצוא אצל אחר אבל איך נהנה הוא והוא קו' נפלאה ולישב זאת נ"ל דהמקשן הקשה למה דס"ל לחזקי' בחולין קכ"א דאף ישראל ששחט טמאה במפרכסת ל"ה אמ"ה דס"ל מפרכסת מתה הוא וה"ה בנתנבלה בשחיטה הבני מעיים כמתים משעת שחיטה והגם דבגמ' מקשה לר' אבהו מ"מ מקשה אי