בית יצחק אורח חיים קד

לסייע יע"ע אהנם לדעתי בזה ל"ש לפ"ע דדוקא במה שעושה איסור במה שחבירו נותן לו כגון מושיט כוס יין לנזיר או אמ"ה או אף למי שאוכל בלא נט"י דעושה איסור בשעה שישנו בעולם מה שניתן לו משא"כ ברכת המזון בשעה שהוא אכל אינו עושה איסור רק אחר שכבר אכל. וכיון דלפ"ע בלא"ה ליכא דל"ה בתרי עברי דנהרא רק דהיה מסייע יע"ע זה דוקא כשעישה איסור בשעה שנותן לו או עכ"פ בחפץ שנותן לו משא"כ בברכת המזון דל"ה רק לאחר שכבר אכל אין עובר דל"ה רק גורם ולא מסייע ואפי' לענין לפ"ע נראה מהך דבכורות ג' וסנהדרין דאסור לעשות שותפות עם עכו"ם שמא יתחייב שבועה ורחמנא אמר לא ישמע על פיך. דקשיא לשיטת הפוסקים דנכרי מוזהר שלא לישבע בע"ז למ"ל קרא דלא ישמע ת"ל משום לפ"ע. וע"כ כיון דבשעה שעושה שותפות אינו משביעו ואח"כ הישראל אינו משביעו רק נשבע לפטור עצמו אינו עובר בלאו רק משום שלא ישמע שלא יהיה אפי' הגורם לשבועה ובמקום אחר הארכתי בדברי תשו' פ"י סי' ג' חלק אה"ע שפלפל בזה אי עובר בלפ"ע היכא שהדבר ספק אם יעבור חבירו. והבאתי ראי' מע"ז כ"ב דאפי' בספק עובר בלפ"ע וכעת ראיתי לעיין על דברי הפ"מ סי' תמ"ג ס"ק ה' שהוכיח מדברי המ"ל דאפי' באינו עושה מעשה רק שיש בידו למנוע עובר בלפ"ע עיי"ש. וצ"ע מלשון הר"ן סוף פ"ק דע"ז שכתב דהך דאיסור שותפות אינו אלא מידת חסידות. ובסוף דבריו כתב בטעם האחרון דישראל אינו עושה כלום רק העכו"ם הוא שנשבע בעצמו עיי"ש. ולהפ"מ כיון שיש בידו למנוע עובר בלפ"ע וכאן יש בידו למנוע שימחול לעכו"ם ואולי לא מיקרי זה בידו למנוע משום שאסור ליתן מתנת חנם. וכ"כ בטורי אבן במגילה כ"ח מיהו כ"כ לסתור דבריו ממה שכתב הר"ן בגיטין גבי משחרר עבדו דהיכא דאינו עושה לטובת הנכרי רק שלא יעבור ל"ה מתנת חנם: (ד) והנה בדבר הנותנים לחשודים על נט"י וברכה מאכל בשכרם אולי זה דומה לשמש דאסור ליתן לו אבל גם שם כתב בטור רק לתוך פיו וגם יש לחלק אמת דיש להסתפק בשיטת ז' הש"ך סי' קנ"א שכתב דמומר אין אנחנו מצוים להפרישו אם כונתו דוקא במומר ממש אבל מומר לדבר אחד אנחנו חייבין להפרישו מאותו דבר והנ"ל דהנה הדגמ"ר תמה על הש"ך בפשיטות אמאי במומר אינו חייב להפרישו וכתב דדעת הש"ך משום דעושה איסור במזיד אינו חייב להפרישו ולדעתי דעת הש"ך נכון בפשיטות עפ"י דברי רשב"ג בב"ק ס"ט דס"ל בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות אף דעל איסור כרם רבעי הוא שוגג מ"מ כיון דעל איסור גניבה הוא מזיד אינו חייב להפרישו אף על שאר איסור וכ"ש על איסור שהוא מומר ולפי מה דפסקינין כרשב"ג בב"ק ס"ט ובמשנה דמעשר ב' צדקו דברי הש"ך ואף במומר לאחד משאר עבירות נהי דבודאי בלפ"ע עובר ואין ראי' מב"ק דשם הוא אינו עושה מאומה רק הרשע עושה מעצמו עכ"ז אם אינו עובר בלפ"ע דל"ה בתרי עברי דנהרא אין איסור משום מסייע והלעיטהו לרשע ולפ"ז בנ"ד נהי דבודאי אם ספק שישמע לו מחויב להזהיר לכל הקונים שיטלו ידים ויברכו אם יודע בודאי שלא ישמעו אין לאסור מלמכור. וכ"ת חשש לאיסור וכתב מדברי התוס' בע"ז י"ד דגבי רביעה ל"מ אית לי' בהמה לדידי' משום שירביע כולם ומפ"ז דן בפתחי תשובה סי' קנ"ז דה"ה במידי דאכילה ל"מ אית לי' לדידי' משום שיאכל הכל ואישתמיטתי' דברי הב"ש סי' ה' שכתב ג"כ בסירוס סברת התוס' הנ"ל וכתב דמידי דאכילה הוה כתקרובת ושרי וסברתו נכונה דדוקא בסירוס או בהרבעה דאין בזה שיעור משא"כ במידי דלאכילה עיי"ש גם מה שחשש לתשו' אמונת שמואל דדוקא אית לי' לדידי' ול"מ מה שיוכל לקנות אצל אחר אין לחוש לשיטה זו דמבואר להדיא בתוס' דקדושין נ"ו דאף אם יכול לקנות אצל אחר אינו עובר בל"ע והאמו"ש לא הביא דבריהם גם במרדכי בע"ז מבואר כן והאמונת שמואל בעצמו מביא דברי המרדכי גם מתוס' חגיגה י"ג שכתבו בגוי שיוכל ללמוד אצל אחר משמע דגם במצוי לקנות אצל אחר ל"ה כתרי עברי דנהרא ומ"ש האמונת שמואל דא"כ בטלה משנתנו דאין מוכרין לנכרי אין תימא אם מיירי בדבר שאינו מוצא לקנות אצל גוי

(ה) וראיתי לכ"ת שהקשה על סברת הש"ך קנ"א דבמומר או כשעושה במזיד לדעת הדגול מרבבה אין איסור משום מסייע יע"ע והקשה מהך דחולין ו' דמעשר מה שהוא נותן לחמותו משום לפ"ע. ושם ודאי מצוי בידה איסור אחר דאל"כ למה מעשר מה שנוטל ממנה במה תחליף ועכ"ז חיישינין וקשי' שיגיד לה חתנה ואז תהי' מזידה ול"ח למסייע יע"ע ול"ק דכבר כתבנו סברת הש"ך משום דרשב"ג פסק במשנה דמעשר ב' דבשאר שני שבוע א"צ לציין משום הלעיטהו ובירושלמי אמרו דרשב"ג ור"י אמרו דבר אחד א"כ בהך דחולין שם דהוא ת"ק דר"י ס"ל דאנו אחראין לרמאין באמת חיישינין למסייע יע"ע אף במומר ומזידה והש"ך פסק כרשב"ג ועיין בר"ש פ"ג דדמאי מביא ירושלמי הנ"ל. ושוב מצאתי שהגאון מהרש"ק בספר עבודת עבודה ד' ו' בע"ז הקשה אמשנה דדמאי בנותן לחמותו דס"ל לת"ק דאנו אחראין לרמאין מהך דרשב"ג דס"ל לרשע עיי"ש ובמח"כ נעלם ממנו דברי הירושלמי שהובא בר"ש הנ"ל דרשב"ג ור"י אמרו דבר אחד הן אמת דהרמב"ם פסק כת"ק ובהך דכרם רבעי פסק כרשב"ג וצ"ל דלא ס"ל כירושלמי רק מחלק בין נותן בידו דחיישינין לתקנתא דפונדקאית ובין הך דכרם רבעי הרמאים שיגנובו מעצמם וצ"ע על הרמב"ם מהך דירושלמי ואין לפני ירושלמי לעיין בזה והנראה דס"ל אף דאמר אמרו דבר אחד לאו דבר אחד ממש ועכ"פ בגוף קושיתו נ"ל כהנ"ל. אמנם גם בפשיטו' ל"ק קושיתו אף אם יגיד החבר לפונדקאית שנותן לה אינו מעושר חיישינן שמא תשכח ותאכל כמו דחיישינן שתאכיל לחברתה שם בחולין

ומה שהביא כ"ת ראי' לש"ך מחולין דף ג' שהקשו התוס' למ"ל מקודם בדיקת סכין יתן לו לשחוט ואח"כ יבדוק סכין והקשה הוא שמא יאכל המומר ויעבור הוא משום מסייע יע"ע דגם מספק עובר אלפ"ע ואי דל"ד לתרי עבדנ"ה אכתי קשה לשי' הפוסקי' דמדרבנן עובר ובע"כ כשיטת הש"ך לק"מ דכיון דיש ספק שמא ישחוט יפה הוה ס"ס שמא לא יאכל ושמא ישחוט יפה ועיין תשו' אמו"ש סי' י"ד בסופה שהתיר למכור בהמה באבר מדולדלת ול"ח שיאכל אמ"ה דמיתה עושה ניפול משום דשמא יתן לישראל לשחוט ושחיטה אינה עושה ניפול עיי"ש ומזה יש ללמוד דכל היכא דאיכא למיתלא בהיתר תלינין כדאיתא בגמ' ע"ז ט"ו ע"ב גבי משאיל כלי בשביעית ע"ש

(ו) ודרך אגב ראיתי לתמוה על הצל"ח בפסחים כ"ב ע"ב ד"ה והרי אמ"ה שהקשה מה הוכיח דאמה"ח מותר בהנאה מדאיצטריך לפ"ע דילמא מיירי בח"ש ור"ל ס"ל ת"ש מותר מ"ה ולב"נ לא נאמרו שיעורין ומ"ה אין אסור להושיט רק משום לפ"ע. ודבריו תמוהין מדברי ירושלמי תרומות דמודה ר"ל באיסור הנאה דח"ש אסור מ"ה א"כ להוא דאמ"ה אסור בהנאה גם ח"ש אסור ולמ"ל לפני עור וכבר כתבתי בתשובה כעין זה לתמוה על המהרש"א בשבועות דף כ"ד תוס' ד"ה אלא כדרבא שכתב דלר"ל התוספתא דס"ל שבועה חל על פיגול ונותר מיירי במפרש ח"ש עיי"ש ודבריו תמוהין מאוד דע"כ לא ס"ל לר"ל דמהני מפרש ח"ש רק בנבילות דח"ש מותר מ"ה משא"כ בפיגול ונותר דה"ל איסור הנאה מודה ר"ל דח"ש אסור מ"ה כדאיתא בירושלמי וצ"ע. ודע דמחולין דף ל"ג מוכח כדברי הש"ך סי' קנ"א דבנכרי אין איסור משום מסייע יע"ע ודוקא בתרי עברי דנהרא מדנקט מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנים נכרי כו' ולמה נקט לשון זה ולא נקט ש"מ מדר"ל אין מוכרין בני מעיים לנכרי. אלא ע"כ דלנכרי אין איסור רק בתרי עברי דנהרא והפ"ח כתב בא"ח סי' תצ"ז דהיכא דמזמין לאחר לאכול הו"ל כתרי עברי דנהרא ולכן נקט לשון זה דאם ינקט למכור לו יצטרך להתנות דוקא אם אינו יוכל לקנות אצל אחר ולכן נקט לשון זה דהו"ל כתרי עברי דנהרא ודוק. וכמה מדוקדקין דבריהם ז"ל. ומה שהקשה בספר יהושע סי' ס"א על שיטת אמונת שמואל דהיכא דהותר לדידיה ל"ש לפ"ע מהך דחולין ל"ג שהביא כ"ת במכתבו הנה עיינתי בספר אמונת שמאל וזעיר שם שפת לא ידעתי אשמע שכתב שם עוד יש להקל מאחר דעכשיו כשמכרו לגוי לית עליה שום איסור רק כשתמות או ינחור יעשה ניפול ולדידיה שריה אפשר ל"ד למושיט כוס יין לנזיר אף דלדידיה שרי מ"מ התורה אסרה עליה כשיהיה נזיר משא"כ באיסור דשרי לדידיה ואינו אסור אלא לב"נ שרי להושיט ובזה מיושב מה שבטמאים שרי להושיט עיי"ש ודבריו תמוהין דהרי כשתמות או ינחור יהיה אסור גם לישראל משום אמ"ה דמיתה עושה ניפול ולישראל אינו מותר רק כשישחוט אולי כונתו כיון דלישראל יש היתר בשחוטה לא מיקרי זאת איסור וזה ליתא כיון דהנכרי ינחור עובר בלפ"ע ואי דשמא יצוה לשחוט זה כתב המחבר שם בסוף דבריו על כן נראה דט"ס יש שם וצ"ל עוד יש לתרץ מאחר דעכשיו כשמוכרו לגוי לית עליה שום איסור רק כשתמות או ינחור יעשה ניפול ל"ד למושיט כוס יין לנזיר עוד אפשר לומר דל"ד למושיט כוס יין לנזיר כו' וזה שני תירוצים ובתירוץ הראשון כתב דל"ד לנזיר משום דלע"ע אינו אסור ובתירוץ השני קאי למאי דחשש בהשאלה שם אף אם ישחוט ל"מ השחיטה רק לישראל ולא לנכרי ולכן כתב דמה דמותר לישראל אינו אסור להושיט אבל גם זה אינו במשמע וצ"ע להבין דבריו ובגוף קושית ספר יהושע כבר קדמו זקיני בת"ש בחידוש' לש"ס

(ז) ומה דהקשה כ"ת על תירוץ הצל"ח הנ"ל בפסחי' כ"ב גבי אמ"ה דאתי כר"י דח"ש אסור מן התורה והקשה דאכתי משכחת בח"ש ע"י תערובות דלדידן אינו אסור מ"ה דל"ש אחשבי' בתערובות דדילמ' להיתר אחשבי' ולב"נ אסור מ"ה דא"צ לסברת אחשבי' דשיעורים לא נאמרו לב"נ והוה כמו כזית בישראל. כ"ז לשיטת הנוב"י תנינא בשם בנו אה"ע סמ"ב דבב"נ ל"מ רוב אך אין כאן דעת הגאון מליסא בנ"י בתשובה שבסוף הספר ודעתו דבנכרי מהני ביטול ברוב ולפע"ד הדבר מוכרח דאל"כ מאי מקשה בפסחים כ"ב גבי אמ"ה ולוקמה בנתבטל ברוב ויבש ביבש מב"מ בטל ולב"נ אסור וע"כ גם בנכרי מהני ביטול וח"ש ע"י תערובות מותר בנכרי דבפחות מרוב גם בישראל אסור מ"ה וגם טע"כ ל"מ גבי ב"נ דטע"כ ילפינן מג"נ או ממשרת וכל זה ל"ש גבי ב"נ והפלא על ח"ס יו"ד סי' צ"ד שהביא עובדא דהפלאה בבואו לפרנקפורט והורה בעוף שנפל לקלחת חמאה שאסור בהנאה וצוחו עליה בבי' מדרשא דבשר עוף בחלב מותר בהנאה והשיב דהוא מטעם אמ"ה אסר לתת לנכרי ובאמת לדעתי ל"א ט"כ גבי ב"נ ואפי' נאמר דמ"ד ט"כ ל"ד מטעם ביטול ברוב כמ"ש רש"י ונאמר דבב"נ ל"מ ביטול ברוב מ"מ כיון דכל עיקר איסור דציר היא