בית יצחק אורח חיים קג

היינו דל"ה מקח טעות מחמת זה דלא איכפת ליה אם יוצא ממון לדבר מצוה אבל להיפך שיהיה קפידא אם אחד יפטרו מזה פסקינן דל"ה קפידא וה"ה בציבור ל"ה קפידא. ובהכי נלע"ד לישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ח מכלי מקדש דיחיד מנדב בגדי כהונה ומשמע אף לעבודת ציבור דלא כגמ' דיומא ל"ה. עיין מ"ל שם ה"ז שכתב דבבלי וירושלמי פליגו בסברא זו. ולא נודע למה לא פסק הר"מ כש"ס דידן להנ"ל נאמר דבש"ס דנדרים הוה איבעי דלא איפשטא בתורם משלו על של חבירו אם צריך דעת ולפי הסברא דצריך דעת דאיכא קפידא שרוצה, לתרום משלו ה"ה לציבור הוה קפידא ומ"ה אמרינין ביומא ל"ה דוקא עבודת יחיד דבעבודת ציבור תליא באיבעי דלא איפשטא. ורמב"ם שפסק פ"ד דתרומת דא"צ דעת עיין ע"ל שם דסמך אש"ס דבכורות. מ"ה פסק ג"כ דעובד עבודת ציבור. ול"א לציבור לא ניחא להו. ועכ"פ הראיתי לדעת שיש לפלפל על גוף הסברא. אמנם אף אם נאמר דמסתמא ניחא להו לציבור מ"מ כשמוחין בפירוש הדבר ברור שיכולין למחות דכיון שמעולם היתה המקוה משל ציבור איך יחיד יעשה כעת המצוה. והוא נלמד מכש"כ מהמבואר בסי' קנ"ג במי שהי' בביתו בהכ"נ ימים רבים אין הציבור רשאין לשנות לבית אחר כש"כ אם רבים זכו במצוה שאין אחד רשאי לשנות. ואף דהמג"א מביא בשם פוסקים דאנשים שהחזיקו לקבור מתים אין יכולים למחות באחרים שבעשיית המצוה כל אחד רוצה לזכות שם מיירי שהחזיקו מעצמם ולא נתמנו מהציבור גם לא הי' טובת הקהל בזה. וגם בזה כתב המג"א דבמדינתנו שיש חבורות ממונות צריך ליתן להחברה כמנהגם א"כ כש"כ במקוה שמעולם הי' המנהג בק' ששייך להקהל שאין יחיד יכול לגרוע זכותם והיא גזילה גמורה ובנ"ד שיש לכת"ה זכות ושכירת נקצב מזה הדבר ברור דאין יכולים לגרוע זכותו ולקפח פרנסתו אמנם מלבד כ"ז אין להכשיר מקוה בלי רשות הרב כמ"ש כת"ה בצדק דבמקוה צריך השגחת והוראת הרב דמתא. ואם הרב אין משגיח על המקוה יכול לבא לכמה מכשולות ח"ו על כן הנהיגו גדולי הדור שאין להכשיר שום מקוה בלי הוראת ורשות הרב. על כן הדבר ברור שחלילה להכשיר המקוה מהיחיד מק' בלי רשות הקהל והסכמת כת"ה ואותן אנשים אשר לא יצייתו וילכו לבית הטבילה בלי הכשר מכת"ה חוששני להם שנכשלים באיסור גזילה ח"ו ואף על איסור נדה והנני ידידו וד"ש יצחק שמעלקיש האבד"ק והגליל

סימן כט

ב"ה ברעזאן יום ד' ה' מרחשון תרכ"ט לפ"ק

שלום וברכה וכ"ט לכביד הרב החריף ובקי מ' חיים קנאללער נ"י מפרעמישלא

ע"ד השאלה אם מותר למכור בבתי משקאות מאכלות אסורות לישראלים חשודים האוכלים. וכן אם מותר למכור מאכלי היתר לאוכלים שם בבירור בלי נט"י ובלי ברכה. גם בדבר הנותני' לחשודים הנ"ל דבר אכילה בשכר פעולתם

(א) תשובה הנה למכור מ"א לישראל הדבר פשוט דעובר אלפ"ע. ואף באפשר לו לקנות אצל אחר אסור מדרבנן משום מסייע יפ"ע כמבואר ביו"ד סי' קנ"א ומג"א סי' שמ"ז ויבואר לפנינו אי"ה אמנם אם מוכר מאכלי היתר והקונה אוכל בלי נט"י ובלי ברכה. הנה בסי' קס"ג ובסי' קס"ט בא"ח, משמע דגם זה אסור לפי המבואר שם דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפ"ע. הגם דנט"י וברכות לפני' דרבנן מ"מ עובר בלפ"ע. אמנם לפי המבואר במג"א סי' קס"ג מביא שם דברי הרמב"ם דבדמאי של ע"ה מותר ליתן לידו ולא לתוך פיו משא"כ דמאי של רופא חבר אפי' לידו אסור. וביאר הפרי מגדי' דבריו דס"ל מסייע יע"ע אינו אסור בדרבנן ורק לפ"ע ומ"ה אם הוא של ע"ה ולא קאי בתרי עברי דנהרא דאינו עובר בלפ"ע מותר ליתן לידו. משא"כ אם הוא של חבר דעובר בלפ"ע דכפי הנראה מיירי הרמב"ם דהחבר נותן לו בחנם דהוי כתרי עברי דנהרא דאין בידו ליקח אצל אחר בחנם מ"ה אף לידו אסור. א"כ מה שמבואר בסי' קס"ג וסי' קס"ט דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו הכל מיירי במאכיל בחנם דהוי כתרי עברי דנהרא דאילו אחר לא יאכילו בחנם. משא"כ אם לוקח ממנו ויש בידו לקנות אצל אחר דאין איסור משום לפ"ע רק משום מסייע יע"ע בדרבנן ל"ש איסור זה לשיטת הרמב"ם הנ"ל. הן אמת דבגיטין דף ס"א יש פלוגתא בין אביי ורבא אי יש איסור במסייע יע"ע באיסור דרבנן וס"ל לרבא דאף בדמאי יש איסור מסייע יע"ע ולא ס"ל בזה רוב ע"ה מעשרין הן אף דגם לדידי' דמאי ל"ה רק מדרבנן לשיטת תוס' אך לפי מ"ש הפ"י שם ע"ב בשם מגיני שלמה בישוב קושית התוס' ד"ה אשת חבר דגם לרבא אין הטעם משום מסייע רק שמא תאכל מזה. גם רבא מודה דאין איסור מסייע יע"ע בדרבנן מיהי צ"ע על דברי המג"א לפי מה שפירש הפ"מ דבע"ז נ"ה ברש"י ד"ה אבל דורסין שכתב דנכרי לאו עובר עבירה שלא נצטוה משמע דאף בדרבנן אסור לסייע כמ"ש התוס' דטומאת נכרי ל"ה רק מדרבנן מדהוצרך רש"י לומר דנכרי אינו מצוה. וגם מגמ' שאין דורסין עם ישראל שאסור לסייע יע"ע אף דל"ה רק איסור דרבנן דחולין הטבילון לחלה לא מוזהר משום משטרת תרומתי רק מדרבנן כמ"ש הר"ש פ"ג דחלה בשם ירושלמי (עיין מ"ש בהגה סוף סי' י"ח) הרי דאף בדרבנן אסור לסייע

והנה לפי מ"ש הפ"ח בא"ח סי' תצ"ז בדיני מנהגי איסור דאם חכם א' אוסר דבר א' וא' מתיר מותר להמתיר להזמין את האוסר ולתת לפני' מה שאוסר לאכול אם יודע מזה אף שכתב דכיון שמזמנו לאכול הוי כתרי עברי דנהרא. וכתב הטעם דכיון שהוא אוסר לא יאכל רק אם יחזיר מהדין ויתיר וכיון דהוה ספק שמא יחזור מותר דכיון דזה תלוי בדעתי' מותר לתת לפניו. א"כ גם בנ"ד שהדבר תלוי בדעת הקונה. ושמא חזר מדרכו ויטול ידיו ויברך מותר למכור לו לשיטת הפ"ח הנ"ל ולפ"ז מה שמבואר בסי' קנ"ט דאסור ליתן למי שלא יטול ידיו היינו כשאין לו לספק כלל ולפי הנראה דדברי הב"ח נכונים יותר בסי' קס"ט דדוקא בנטילה שעובר תיכף משא"כ בברכה הוה עדיין ספק שמא יברך אח"כ ברכת המזון מיהו יש לחלק בין הך דינא של הפ"ח דשם לא איתרע חזקתו. משא"כ בנ"ד שיודע שהוא חשיד לעבירה זאת

(ב) ולדאתאן עלה מה שכתב הר"י דבצדקה מותר אף למי שלא נטל ידיו סברתו דעשה דצדקה דוחה לאו דלפ"ע ולפמ"ש התוס' בכתובות דבצדקה איכא לאו דלא תאמץ. א"כ עדיף לי' יותר שיעבור בלפ"ע ויקיים מצוה דצדקה משיעבור בלאו דל"ת. ובזה יתיישב קו' התו' שבת דף ג' איך תני פטור ומותר הרי עובר אלפ"ע. לפי הברטנורא דקמ"ל במשנה אף שקיים מצות צדקה חייב משום שבת. א"כ הך פטור ומותר דבעה"ב נכון שהרי הוא מקיים מצות צדקה ודוחה לל"ת דלפ"ע. ומ"ה תני גם בעני פטור ומותר אגב דתני בבעה"ב כמו שתי' התוס' דמשום איסור שבת עכ"פ מותר והא דנקט בכה"ג היינו משום בעה"ב דלגבי' הוא היתר גמור לשיטת הר"י מיהו יש לחלק דבהך דשבת כיון שבעה"ב יודע יגיד לעני. ואי דחשוד גם לעבור במזיד ומ"ה לא יגיד לו דעדיף כשהעני שוגג כשהוא חשוד לאיסור שבת במזיד אין בו מצות צדקה משא"כ בהך דרבנו יונה אף דחשוד לעבור על נט"י או שהוא עם הארץ יש בו מצות צדקה כמ"ש בבכור שור גיטין מ"ז דאפי' אוכל נבלות לתיאבון מצוה להחיותו עיי"ש שוב ראיתי בפ"מ סי' קס"ט דלא ניחא לי' לפרש דברי ר"י משום ע' דוחה לל"ת עיי"ש אבל יש לפלפל עליו

והנה במ"ש הברטנורא דקמ"ל במשנה דשבת אף דקיים מצות צדקה חייב חטאת צ"ע דהרי להלכה טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ודאי פטור מקרבן ואמאי חייב בעה"ב. ואף דזה דוקא בזמנו בהול עדיין צ"ע דבצדקה דאיכא לאו דלא תאמץ ג"כ זמנו בהול כמו בסוכה מ"ב שכתבו התוס' דזמנו בהול שלא יבא לידי נותר. ושוב ראיתי שהתוי"ט הרגיש בזה וכתב דל"ד ללולב דניתן שבת לדחות משא"כ בצדקה ואיני מבין דבריו דלולב אינו דוחה שבת רק לר"א בשבת קל"ב ואין הלכה כדבריו וצ"ע. ולכן הנראה בישוב הקושיא דהתוס' כתבו בסוכה מ"ב לחד גירסא דקמ"ל דסבר חטאות העוף ואכל לעולת העוף דהוי טעה בדבר מצוה ופטור אף דל"ה מצוה דרמיא עלי' ואפשר לעשות ע"י אחרים ונ"ל דבאמת הטעם דפטור דהוי מצוה דרמי' עלי' לפמ"ש התוס' יבמות דף מ' דכהן המקריב מחויב לאכול הקרבן דא"כ הוי מצוה דרמי' עלי' ורק דס"ד דמ"מ אינה דומה ללולב דלא רמיא עלי' כל כך קמ"ל דפטור ולפ"ז הנה מצות צדקה ואיסור לאו דלא תאמץ כתב התויו"ט באבות פ"ה אהא דרוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשל אחרים שהקשה ת"ל דעבר בלאו ותי' דאינו עובר בלאו רק אם העני אין לו ליקח אצל אחר. אבל אם אינו נותן בשביל שרוצה שיתן אחר אינו עובר בלאו. א"כ שוב הוה מצות צדקה לעני אפשר לעשות ע"י אחרים ואין רמיא עלי' לבד ואינו דומה אף לחטאת העוף דרמי' על כהן המקריב כמש"א ביבמות מ' ואי דכל אדם מחויב לתת צדקה אין החיוב עליו ליתן לעני זה משא"כ חטאת העוף מ"ה חייב בקרבן ולא איפטר משום טועה בדבר מצוה ואכ"מ להאריך בזה ודע דבמ"ש לעיל מיבמות מ' דכהן המקריב צריך לאכול בעצמו וק"ק אתוס' סוכה י"ל דדוקא במנחה דמייתי ביבמות דינא הכי אבל לא בשאר קרבנות ובהכי מיושב מה שתמהתי בזבחים צ"ט דקאמר ר"י לכתוב רחמנא יחלקנה מאי יאכלנה ואם הכהן צריך דוקא לאכול מה מקשה ר"י ואם נחלק בין מנחה לשאר קרבן ניחא ודוק: שוב מצאתי בתו' רע"ק שתמה על התויו"ט ע"ש

והנה לפי מה דמשמע בע"ז נ"ה דאיסור מסייע יע"ע שייך בדרבנן צ"ל דרמב"ם שהובא במג"א קס"ג הנ"ל דהקיל הוא דוקא בדמאי דקיל יותר משאר איסורין. משא"כ בשאר איסורי דרבנן ומ"מ יש לסמוך על דברי המ"א הנ"ל בשיטת הרמב"ם כיון דהוי ספק שמא מ"מ יטול ידיו או יברך דכל ישראל בחזקת כשרות אמנם מה שאינו מברך ברכת המזון דהוה דאורייתא ובזה לכ"ע אסור