בית יצחק אורח חיים קב

הרבה אחרונים שיכול לשאול. והקשו מזבחים צ"ו דמקשה וניתי עשה ולידחי ל"ת אף דפיגול ישנו בשאלה עיין בברוך טעם. וגם אנכי בעניי הארכתי בכמה מקומות ומה שהקשה במחשב בקדשים דלוקה שמא ישאל הבעל כבר הקשיתי כן לשיטת הרמב"ן דל"מ חזקה היכא שאין דנין על אדם אחד. והארכתי ותירצתי לשיטת התוס' בזבחים דשחיטה בעי כלי שרת. וגם לשיטת הרמב"ם פ"ד דמעשה הקרבנות דלכתחילה בעי כלי שרת א"כ ממנ"פ ילקה השוחט דאם ישאל הבעל שחט חולין בכלי שרת ומעל בהקדש. וזה הערה גדולה בסוגיא דביצה י"ב מה שמקשים בשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה הרי הוי התראת ספק למ"ד חשנ"ב ל"ד שמא ישאל. להנ"ל נכון דמשכחת שיתרו בו שילקה ממנ"פ או משום יו"ט או משום מועל בהקדש במזיד: ועיין טו"ז יו"ד סי' רכ"א דלענין נדר והקדש שחיטה הוי הנאה עיי"ש. ויש מקום לומר דכל הבהמה אסורה בשחט בסכין של הקדש לשיטת הש"ך סי' קמ"ב בשוחט בסכין של ע"ז כל הבהמה אסורה ול"מ הולכת הנאה כדי סכין. וה"ה סכין של הקדש במסוכנת ולהטו"ז סי' רכ"א אולי אף באינה מסוכנת ומיושב הקושיא מכהנים שפגלו במקדש אמאי משלם וישאלו הבעלים לפי שיטת הט"א דבשאל ל"נ משום חשנ"ב להנ"ל לא מועיל לו השאלה דנאסר משום דשחט בכלי שרת. וכ"ז לשיטת התו' פסחים וזבחים דשחיטה בעי כלי שרת. (וע' ש"ה סי' ד') ומה דקשיא לכ"ת בכריתות י"ד דמקשה וליתני כגון שאכל פיגול ולשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני כמו דמשני גבי שבועה עיין בתוס' שם שכתבו דל"מ בבכור. ורק קדשים שנזרק כהלכתו ליתא בשאלה ומה מקשה בגמרא בפיגול. הנה זה צ"ע על התו' שכתבו דלאחר שנזרק כהלכתו ליתא בשאלה. ומה מקשה בגמרא וליתנו נותר ופיגול בחדא חתיכה כגון שהעלה אבר פיגול על גבי מזבח דפקע והו"ל נותר והרי זה לא נזרק כהלכתו ויש לו שאלה. וע"כ צ"ל דס"ל לתוס' כמו דאם נזרק כהלכתו ל"מ שאלה הואיל ונעשה לחמו של מזבח. ה"ה בקומץ פיגול שהעלה על גבי מזבח כיון שנעשה לחמו על מזבח הוי כנזרק כהלכתו ול"מ שאלה. א"כ גם קושיתו מיושב דעיקר סמך המקשן על קושיא דליתני נותר ופיגול בחדא חתיכה. ובזה ליתא בשאלה כיון דאינו יכול לשאול על מה שנעשה לחמו של מזבח ל"מ לשאול על חצי בהמה או שיצא כולו לחולין או שלא יצא כלל וכיון דמה שנעשה לחמו של מזבח אינו יוצא לחולין ל"מ שאלה על הקדש זה וז"ב. וראיתי לכת"ה מביא דברי המ"ל בפי"א ממעה"ק שתמה אתו' דמשמע דלאחר דאתי' ליד גזבר מהני שאלה בהקדש ובתרומה ל"מ שאלה בבא ליד כהן. ולפענ"ד נראה לפמ"ש בשב שמעתתא שמעתתא ו' פ' ד' דלהוציא מרשות הדיוט להקדש דין ממון פתיך בי'. כמ"ש הר"ן בקדושין אבל להוציא מרשות הקדש להדיוט ליכא דין ממון רק דין איסור והסברא לדעתי כי החפץ לד' בעולות וע"כ ליכא בי' רק דין איסור. ולכן בא ליד כהן לא מהני שאלה בתרומה דאין להוציא ממון בטענא דאדעתא דהכי לא נדר משא"כ בהקדש דליכא דין ממון רק דין איסור מהני שאלה. והרבה יש לפלפל בפרט זה. ועיין ש"ך סי' רנ"ה ונתיבות סי' ר'

סימן כח

ב"ה פרעמישלא יום ג' שמות תרל"א לפ"ק

שלום וברכה וכ"ט לידידי כנפשי ה"ה הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה זך הרעיון המפורסים מ' יעקב שלמה גאלד נ"י האבד"ק פרעמישלאן יע"א

ע"ד אשר שאל חות דעתי בנידון המקוה לטבילת נשים שעשה אחד מאנשי עירו נוסף על מרחץ הישן. וכבוד תורתו מוחה בידו ובא מב' טעמים האחד מפאת שהציבור כבר זכו בהמצוה שיהי' המקוה שלהן ואם יחיד בא לעשות המצוה משלו יכולין למחות כמ"ש בצ"צ סי' נ'. והטעם השני משום שמקפחים פרנסתו ע"י כן ואבא על סדר דבריו מה שהביא בשם צ"ץ לראיה דהציבור יכולין למחות ביחיד מהא דדוד קנה גורן היבוסי וגבה מכל השבטים כדאיתא בשילהי זבחים. והיה לו לקנות ממעות עצמו ולמסור לציבור וע"כ דיכולין למחות

(א) הקודם נבאר בגוף הקני' מה דקשי' ביומא י"ב דאמרינן שם דלשכות ועזרות היה בחלקו של יהודה והיכל ואולם וכו' היה בחלקו של בנימן ורצועה יצאה וכו' וע"ז הי' בנימן מצטער. והרי דוד קנה מקום המקדש מיבוסי והיה לכל ישראל חלק דמקום המקדש היה ליבוסי ועל כרחך צ"ל דליבוסי לא היה קנין הגוף. אך הגוף היה של השבטים וארץ ישראל מוחזקת לאברהם אבינו ואך מפאת שאברהם נשבע לאבימלך לא הורישו גורן זה. והי' לו קנין פירות כמ"ש תוס' בר"ה י"ג כעין זה. ולכן הוצרך דוד לקנות. והגוף באמת נחלק לשבטים. ומה שקנה דוד לכל השבטים היינו הק"פ הי' אח"כ לכל ישראל. ולכאורה יש לפרש בדברי הגמ' מה היה בחלקו של יהודה הר הבית וכו'. אין הכונה שהי' שייך ליהודה דברי מקום המקדש היה ליבוסי. ודוד קנה לכל ישראל אך לפי שטח החלוקה היה זאת לחלקו שהיה תחת שטח שלו אך שהניח יהושיע ליבוסי, אבל אם נפרש כן יקשה בגמ' דמייתי ראיה דירושלים נתחלק לשבטים מדתניא מה היה בחלקו של יהודה ודילמא לעולם ירושלים ג"כ לא נתחלק לשבטים. ואך זאת שהי' בחלקו של יהודה היינו תחת שטח שלו. ורק שלא נתחלק לשבטים ועל כרחך הבינו מלשון הברייתא דבאמת הי' לחלקו על כן המובחר כמו שפירשתי ראשונה דהגוף הי' ליהודה וליבוסי לא הוי רק קנין לשעה. ועיין יהושע ט"ו ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו להורישם. לשון לא יכלו היינו לא הי' רשאין כמו שכתב בספר המצות להרמב"ן בהשגותי' לרמב"ם מצוה י"ב דבכל מקומות שבא בתורה לא יוכל לעשות כולם לשון מניעה ואיסור. ואונקלס תרגום בכולם לית לך רשו עיי"ש וזה מפני שבועת אברהם לאבימלך. ועיין רש"י יהושע במקומו מייתי סיפרי דדריש כן. והנה קשי' לי למה היה צריך דוד לקנות גורן ארנון. והרי בלא"ה כבר הוחלה השבועה כדאמרינן בסוטה דף י' והיא החל להושיע. ודרשו כבר הוחלה השבועה של אברהם ופרש"י לפי שהם עברו תחילה. ועיין נקודת הכסף יו"ד סי' רל"ב וב"ש אה"ע סי' נ' דמזה ילפינן דשנים שנשבעו ועבר אחד על השבועה גם השני מותר לעבור א"כ לא הי' צריך לקנות כלל. עוד קשי' לי דרש"י פירש בשמואל ב' קפיטל ה' דמ"ה צוה להכות יבוסי וליגע בצנור לפי שאמר דוד כבר עברו הדורות שהוזכרו בשבועה. א"כ למה הי' צריך לקנות. והרי כבר עברו הדורות של השבועה. וגם צ"ע ברש"י גופה למה צ"ל שכבר עברו הדורות והרי בלא"ה כבר הוחלה השבועה כדאמרינין בסוטה. ובישוב הקושיא האחרונה נראה. דאברהם אבינו ואבימלך השביעו לבניהם ולנינם ולנכדם. וע"כ היה השבועה הזאת כענין חרם דאל"כ א"א להשביע למי שיולד אח"כ. כמבואר בי"ד סי' רכ"ח ס"ס ל"ה. ועל כרחך הי' זה כמו השבועה שנשבעו נשיאי העדה לגבעונים שהי' חרם כמו שכתבו הרמב"ם וראשונים. ועיין בתשו' נוב"י תניינא יו"ד סי' קמ"ו. ולפ"ז נ"ל דנהי דשנים שנשבעו זה לזה כשעבר האחד גם השני מותר לעבור מ"מ אם החרים לבניו ולבני בניו. אם יעברו נגד הבנים מותרין הבנים לעבור והחרם עדיין קיים על בני בני'. ולכן אף דבימי שמשון כבר הוחל השבוע' בימי דוד עדיין קיים אם לא עברו נגדו. ולכן הוצרך רש"י לפרש דכבר עברו הדורות. ואין לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו חדא דבחרם ל"א הותר כולו כמבואר בסי' רכ"ט ס' ב'. ועוד דגם בשבועה ונדר דוקא שהותר ע"י פתח משא"כ היכא שאחד עבר שגם השני א"צ לקיים אבל מ"מ לא הותר כל הנדר. כן י"ל בישוב דברי רש"י ומה דקשי' לן למה הי' דוד צריך לקנות כיון שבלא"ה כבר פסקו דורות כמ"ש ברש"י שמואל הנה י"ל מפני חילול השם שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. כדאיתא בגיטין דף נ"ה ובהכי מיושב בלא"ה מה שהקשיתי לעיל איך אמרינין דהר הבית והלשכות והעזרות היו בחלקו של יהודה. והרי הי' בגורן יבוסי שקנה דוד אותו לכל השבטים. דלפמ"ש באמת בלא"ה כבר פסקו הדורות מהשבועה. ודוד שנתן המעות מילתא בעלמא היא דעביד שלא יהי' חילול השם אבל בחמת הי' של יהודה ושל בנימן. ובהכי יש לישב דברי רש"י שפירש ביומא אני. לא שמעתי אלא מקום מקדש משום דמקום המקדש הי' של כל השבטים שקנה דוד ממעות כל השבטים ואולם במגילה פירש"י דבא אשר לו הבית כתיב וכבר הרגיש בסתירת דברי רש"י בטורי אבן. וכתבתי במקום אחר בישוב הקושיא (עיין לעיל סכ"ב אות ב') וכעת אנכי הרואה דטעם רש"י שכתב ביומא אינו מספיק דבאמת בלא"ה כבר כלה השבועה ולא הי' צריך לקנות ולא הי' של שאר שבטים. ולכן לפי הה"א ביומא הוכרח רש"י לפרש כן אבל למסקנא דבעי שמיוחד לו. חזר באמת רש"י במגילה וכתב טעם אחר ודוק

(ב) ולדאתאן עלה בגוף הראי' של הצ"צ לכאורה נעלם ממנו דברי הסיפרי פ' ראה כתוב אחד אומר באחד שבטיך וכתוב אחר אומר מכל שבטיכם זו שר' יהודה אומר כסף מכל שבטיכם בית הבחירה משבט אחד. הרי דמקרא ילפינין ליקח הכסף מכל השבטים. אבל י"ל דראיות הצ"צ היא מקרא גופה שצוה שיתנו כל השבטים שיהי' לכולם חלק בהמצוה מזה מוכח דאיכא קפידא והציבור יכולין לעכב על היחיד שרוצה ליתן משלו. איברא דבגוף סברת הצ"צ כבר הרגיש במ"ל פ"ד דשקלים וכתב לישב הא דיומא ל"ה בכהן שעשתה לו אמו כתונת עובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור שהקשה כיון שמסרה לציבור אמאי לא יעבוד עבודת ציבור וכתב דנהי דמוסר לציבור אבל הציבור לו ניחא להו שרוצים שיהי' הבגדים משלהם אלא שהמ"ל תמה לפ"ז בגמ' דהבית והעלי' דמשמע דע"כ ל"פ אלא אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה. אבל זולת טעם זה לכ"ע יחיד מתנדב משלו. ולא אמרינן דלא ניחא להו לציבור, אלא שיביאו משקליהם ולא משל יחיד עיי"ש

והנה מזה צ"ע על הצ"ץ דהרי מוכח מש"ס דל"ה זאת קפידא והנראה מלשון הצ"ץ דבתחלה הי' ס"ל דזה הוה קפידא אח"כ דמביא הסוגיא דפ' הבית והעלי' ס"ל לצ"צ דל"ה קפידא לציבור רק מחשש שמא לא ימסרנה יפה. אבל זה שרוצים שיהי' דוקא משלהם אין קפידא בכך דאל"כ איך יפרנס הסוגיא כקו' המ"ל. ולפענ"ד הכי מוכח מנדרים ל"ו דתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים. דזכות הוא לו ול"א ל"ה זכות מטעם ניחא לי' לאינש שיעשה מצוה דוקא בשלו אף דבפסחים אמרינין ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו ולדעת קצת פוסקים אף במקום פסידא