בית יצחק אורח חיים ק

(ג) והנה בהך דב"ב פ' בהקדיש שובך ואח"כ נתמלא יונים ופירשב"ם דהיא ראוי למזבח והקשה כ"ת דהרי אין מקיצין בעופות כדאמרינן בשבועות ובאמת י"ל דחזי שימכור הגזבר לעולת יחיד. דע"כ צריך לעשות כן דדבר הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח לעולם. ובהכי נדחה מ"ש כ"ת בהך דרש"י במעילה י"ג פירש מלא פירות דהיא גפן וראוי למזבח. וע"כ כונתו דאין לפרש מלא פירות תחת סוג שאינו ראוי למזבח ולא לבדק הבית. דא"כ מה זה ראוי למזבח דגם יונים אינו ראוי למזבח דאין מקיצין בעולת העוף והתוס' לשיטתם שכתבו בשבועות דדוקא לכתחילה אין מקיצין. אבל אם כבר נפל לנדבת ציבור מקיצין ומ"ה פירשו דהיונים ראוים למזבח והדברים משמחים לב אמנם לפמ"ש לא יתקיימו דאף דאין מקיצין בעולת העוף מ"מ חזי למזבח שימכרו ליחיד. עוד אני אומר דנהי דאין מקיצין בעולת עוף מ"מ לפי המבואר בסוף פ"ז דשקלים דקינים שנפסלו ליחיד באין משל ציבור מתנאי ב"ד לר"ש עיי"ש. א"כ הרי הוצרך לציבור קינים להביא בשביל יחיד ומ"ה הוי ראוין למזבח ומיושב קושית התוס' בשבועות וביומא מ"א ע"ב בהא דאמרינן שם אזלה לנדבה עיי"ש דהרי אין מקיצין בעולת העוף דהכונה לנדבה ששייך לציבור כדמשמע מלשון לנדבה ומ"מ הציבור מביא בשביל קינים הנפסלים שחייבין להביא משל ציבור

(ד) ויש מקום עיון בתוס' מעילה י"ב כתבו דמים אין ראוין למזבח דניסוך המים בעי מעיין. וקרב וכרעיים היו רוחצין באמת המים. הנה לא הביאו דמים ראוי למי כיור דס"ל להתו' דבעי ג"כ מעיין. אבל באמת ס"ל לרבנן בזבחים כ"ב דל"ב מעיין וכן פסק הרמב"ם דלא כר' ישמעאל. א"כ המים ראוי למי כיור. ולפי"ז צ"ע בסוכה מ"ט נשפכה נתגלתה היה ממלא מן הכיור והרי מי כיור ל"ב מעיין וניסוך המים בעי מעיין. וא"ל דמשנה דסוכה כר"י דבעי למי כיור מי מעיין דגם הרמב"ם פסק כהך משנה: וצ"ל דהרמב"ם יפרש דברי הגמרא דסוכה דמייתי ראי' מקרא דשאבתם מים בששון כפירוש קמא דתוס' סוכה דמייתי ראיה לענין שיהיה בששון ולא דבעי מי מעיין ולפ"ז מים לניסוך ל"ב מעיין. או דאין מעכב ורק לכתחלה בעינן מ' מעיין ועכ"פ המים מבור ראוי למי ביור למזבח דלא כתוס' מעילה. וגם מ"ש התוס' דקרב והכרעיים היה רוחצין באמת המים. וכן כתב הרשב"ם בב"ב לא אדע מקום לדבריהם. דאדרבא אמרינן בזבחים כ"ב ובת"כ דכל מים ראוי לרחיצת הקרב והכרעיים. וגם מי כיור היה כשר רק משום שיש לו שם לוי' ואס"ד דבעי דוקא אמת המים למ"ל למעט מי כיור משום שיש לו שם לוי' ובמשנה דשקלים פ"ו תנן דעל שלחנות של שיש היו מדיחין הקרבים. ועיין תוס' יו"ט פ"ה דמדות ד"ה לשכת המדיחין ובתוס' יומא י"ט. וברמב"ם פ"ו ממעשה הקרבנות דין ו' ומ"ל שם. ולא אוכל לידע כונת התוס' בזה וצ"ע

ושוב מצאתי בשיטה מקובצת ב"ב דף פ' שהקשה קושיא הנ"ל מסוכה עיי"ש

והנני ידידו וד"ש באהב' יצחק שמעלקיש אבד"ק הנ"ל והגליל

סימן כז

ב"ה שנית להרב

הנ"ל

(א) הנה מה שכתב כת"ה דכיון דבאו פריצים וחללוהו נתחלל כל הבית וכל החצר והיה צריכין לקדש מחדש את מקדש ה'. וכל עוד שלא קידשו הבית הקשה בגמרא ולישקלינהו לנפשייהו דלא היה צריכין לפדות דל"ק חצר הקדש דלא היה אז להקדש שום חצר. דבריו ליתא דלא מצינו שקידשו מלכי בית חשמונאי מחדש העזרה וההיכל דלא יצא לחולין כלל דקרא דבאו בה פריצים וחללוהו קאי אכלים כמו שכתב רש"י וכיון שנכנסו נכרים להיכל יצאו לחולין הכלים ולמזבח נמי היה דין כלי לזה אבל הבית גופו לא יצא לחולין. וכן מוכח מדברי בעל המאור בע"ז שם, אמנם הרמב"ן שם כתב דגוף הבית יצא לחולין. ודברי הרמב"ן צ"ע מאוד דא"כ היה צריכין מלכי בית חשמונאי מחדש לחנך הבית בשתי תודות ובשיר. כדאמרינן בשבועות דאם קדושה הראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא צריך לחנך בשתי תודות. ועוד אם נאמר דל"ב שתי תודות. כיון דליכא בנין חדש מ"מ כיון דאנן קיי"ל מקריבין אע"פ שאין בית. דקידשה לשעתה וקידשה לעתיד. איך קאמר הרמב"ן דנביא מתנבא על המקדש שיחרב ואמר שיצא לחולין ע"י. והרי באמת לא יצא לחולין. ועיין בלשון הרמב"ן שכתב והיינו דכתיב נמי ונתתי' ביד זרים לבז ולרשעי ארץ וחללוה עיי"ש. ומזה הוכיח דגוף הבית יוצא לחולין. ואיך יתורץ הא דמקריבין אע"פי שאין בית. לאחר החורבן שכבר באו ליד זרים. וע"כ צ"ל בדעת הרמב"ן דנהי דבשעה שהוא ביד זרים נתחלל. מ"מ תיכף כשהלכו הפריצים חזר קדושתו למקומו. ועיין ברמב"ם פ"ו מה' בית הבחירה שפסק דקדושת המקדש לא בטל משום דאף בעת ששמם שכינה איכא, עיי"ש. ודוקא בעת שהפריצים בו נתחלל ותיכף כשהלכו הפריצים חזר קדושה למקומו ודוקא באבני מזבח שעשו ע"ז ונאסר בהנאה משום דבשעה שהיו הפריצים היו הפקר. ואח"כ תיכף נסתלק ההפקר והקדושה חזרה והמזבח בקדושתו עומד ושפיר כתבתי דלאחר הביטול מע"ז זכה ההקדש בתורת חצר כיון שקדושת הבית חזר תיכף כשהלכו הפריצים . וכ"ז ברור אין בו ספק כלל

והנה מה שדחה כבודו דנהי שזכה בו מ"מ כיון דל"ה קדושת הגוף היה מותר להניף ברזל לשיטת התוס' סוכה מ"ט הוא דחי' שאין בה ממש. דכיון שהוא הקדש ולא חולין ודאי אסור להניף ועל דברי התוס' גופי' יש לפקפק אף אם הוא חולין. וכש"כ אם הוא קודש. וקושיא של כ"ת איך יעשה מזבח מדבר שכבר נשתמש בו. להדיוט עיין בספר מנחת חינוך מצוה מ' שהרגיש בזה. ובאמת שהוא דבר פשוט. דכיון דמקודם היה הקדש שרי גם עתה לעשות לכלי קודש ודוקא היכא שמתחילתו נעשה להדיוט אין עושין אותו לגבוה. כמבואר ברמב"ם

(ב) ומה שהקשה כת"ה על הטו"ז סי' קנ"ד דס"ל דהיכא דלא ראוי לקדושה מותר לעשות קדושה קלה. ממנחות ל"ב דתפילין שבלו אין עושין מזוזה. אף דמשמע דל"ח לקדושה כבר הרגיש בזה מחותני בגור אריה יהודה תשובה כ"ח חלק א"ח וע' שם דמס"ת אין ראיה שראוי לתקן וגם מתפילין ראוי פרשה זו לצרפה לפרשה אחרת עיי"ש

והנה לפענד"נ להביא ראיה לדברי הטו"ז מהא דאמרינן בשבת כ"א מבלאי מכנסי כהנים היו מפקיעין ומדליקין לצורך שמחת בית השואבה. אף דזה היה תשמיש קל מבגדי כהונה כמ"ש המ"ל ה"ט מכלי המקדש ה' ו'. וראיה דשמחת בית השואבה אינו דוחה יו"ט ואף דל"ה אלא שבות. ואיך הורידו בגדים לקדושה קלה. וע"כ כמ"ש הטו"ז משום דל"ח לקדושה הראשונה. מיהו לפמ"ש התוס' בשבת דלב ב"ד מתנה עליהם אין ראיה. ועיין בפ"י שם שהביא רש"י יומא ס' דבגדי כהונה שבלו אין מועלין בם ודבריו תמוהין דליתא זאת ברש"י: והנלע"ד לישב דברי הטו"ז מקושית הת"ש מהא דאסור לכהן הדיוט ללבוש בגדי כ"ג משום דמעלין בקודש וכו' אף דל"ח לקדוש' בדרך זה דבמשנ' דפר' פי"ד איתא דבבגדי לבן הי' נעשית. ונלענ"ד דאף דבגדי כה"ג ביוה"כ היו צריכין גניזה ושלא ישתמש בהן כהן הדיוט ולא כה"ג ביוה"כ אחר מ"מ לשריפת הפרה היה לובשן כיון דילפי' חוקה חוקה שיהי' בבגדי' כמו ביה"כ כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה. ולדעת הטו"ז סי' קנ"ד דהיכא דל"ה בקביעות רק באקראי ל"ה הורדה אף כהן הדיוט יכול ללבוש בגדי כה"ג לפרה ולהכ"ג ששורף ודאי אין צריך לפנים שרשאי ללבוש כל הד' בגדים. וכיון דעדיין חזי למלתייהו שילבש הכה"ג לשריפת הפרה שפיר מקשה רבי לר"ד איך מתיר ללבוש כל השנה והרי הוי הורדה מקדושה כן נלפע"ד

ועפ"ז מיושב מה שהקשו על הטו"ז ממגילה דכהן שעבר אינו עובד לא ככ"ג ולא ככהן הדיוט ככהן גדול משום איבה ככהן הדיוט משום מעלין בקודש. ולהטו"ז כיון שאינו חזי לעבודה מותר להורידהו שיעבוד עכ"פ ככהן הדיוט לדעתי מותר לעבוד בשריפת הפרה. דליכא בזה משום איבה כיון שכשר בכהן הדיוט. וליכא משום מעלין בקודש ולא מורידין כיון שעבודה זו מותר בכ"ג וגם אין כאן משום מחוסר בגדים ולא משום יתור בגדים דבעבודה זו שוין שניהם. בד' בגדי כהן הדיוט או בד' בגדי לבן לשיטת המשנה וכיון דעדיין חזי לעבודה קדושה שייך ביה לומר מעלין בקודש ולא מורידין ודוק היטב

(ג) ועיין רמב"ם פ"א מפרה שפסק דשורף הפרה לובש ד' כלים של כהן הדיוט ותמה המ"ל דבמשנה איתא דבשל לבן היה נעשית ויכול להיות דגם הרמב"ם סובר דבעי דוקא בגדי לבן. ומה שכתב ד' בגדים של כהן הדיוט היינו כתונת מכנסים מצנפת ואבנט. ומה שלא כתב דבבגדי לבן היה נעשית סמך עצמו על מה שכתב במקום אחר דכהנים דוקא במקדש לובשין כלאים בשעת עבודה וזה ל"ה במקדש וע"כ לא היה האבנט כלאים רק לבן

ודע דלשיטת הראב"ד בפ"ז מכלי המקדש דכלאים הותרו לגמרי ודוקא במקדש וכתב בשאג"א דטעמא משום הואיל אי מיקלעי לי' עבודה. ומה"ט אמרו דבמדינה לוקה דבמדינה ל"ש הואיל משא"כ במקדש עיין תוס' מנחות מ"א ושאג"א סי' ל"ב. ולפ"ז אם כהן השורף הפרה היה מותר ללבוש כלאים נימא דאף במדינה שרי הואיל שיכול לצאת בכלאים לשריפת הפרה ומוכח מזה דדוקא בבגדי לבן היה נעשית. משא"כ להרמב"ם דגם במקדש לוקה שלא בשעת עבודה אין זו הוכחה ומ"ה י"ל דס"ל דגם פרה ושריפתה בכלאים דליכא להוכיח מידי. מיהו לפמ"ש התוס' פסחים מ"ו דהואיל דלא שכיח לא אמרינן יש לדחות הוכחה זאת. ואין להאריך מזה יותר. שבעו"ה לא נדע דבר ברור בישוב דברי הרמב"ם התמוהים מאוד שלא כתב דבבגדי לבן היה נעשית שוב האיר ה' עיני לישב דברי הרמב"ם בפשיטות וכמעט תימא על המ"ל שלא העיר זאת דבגמ' דיומא אמרינן ונתת אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר רק בכ"ג. ואיכא למ"ד לדורות לכהן הדיוט. וטעמא דמ"ד לדורות בכה"ג אמרינן שם ילפינן חוקה חוקה מיוה"כ ומ"ד בכ"ה ע"כ ג"ש לא גמר והרמב"ם פסק כמ"ד לדורות בכ"ה. עיין בכסף משנה. שכתב טעם הדבר. וע"כ ל"ג ג"ש דחוקה חוקה ומ"ה לא פסק