בית יצחק אבן העזר חלק ב צט

(ז) ויש להסתפק בנתן הרשאה לגבות מלוה ונשתטה אי רשות ליתן למורשה לפי המבואר בח"מ סי' קכ"ב דאם ידוע שמת לא יתנו לשליח דבטל השליחות ואם לא מת רק נשתטה איך דנין ונראה דלדעת הרמב"ם דלא נתבטל השליחות רק בגט אשה החמירו מדרבנן י"ל דלדיני ממונות לא תקנו חז"ל. הגם דלענין מיתה החמירו דלגט ל"ח למיתה ולענין יתומים חיישינן כמ"ש תוס' ב"מ ל"ט גבי האי סבתא וע' קצה"ח סי' קכ"א סק"ב לענין ביטל השליחות אין ראי' מגט אשה דהחמירו חז"ל אך לדעת הרא"ש דס"ל דהשליחות בטל מדאורייתא ה"ה ההרשאה בטילה מיהו י"ל דהרי שטת בעל העטור דאף במת יתן לשליח דהיה כאפיטרופוס שמינהו אבי יתומים, וע' בש"ך שם, ע"כ אף לדידן דלא פסקינין כבעל העטור זה דוקא במת ונפל המעות ליורשים אבל לא בנשתטה וקצת מוכח כן בש"ס דב"ק ק"ד דאמרינן שם כתב לך נמי התקבלתי לאו כלום היא דילמא אדאתי שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי' דיתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום היא ופירש"י שכבר בטל שליחותו קודם שתתקבל. משמע דוקא משום דנפלו זוזי קמי דיתמי אבל אם לא נפל זוזי קמי' יתמי אף שמת לא בטל השליחות והיא כשיטת הרמב"ם דדוקא במת לא יתנו לאחר מיתה משום דכבר יצאה מרשותו כמ"ש קצה"ח סי' רפ"ח אבל בנשתטה לא בטל השליחות. וזה ראי' לשטת הרמב"ם מיהו י"ל דבהרשאה גם הרא"ש מודה דהשליח הוה כאפוטרופוס שלו ולא בטל כנשתטה כיון דחזינן שרצה לשלחו אף שנשתטה הוי שליח מתורת זכי' ומ"ה אמרו בגמ' הטעם דנפלו זוזי קמי' יתמי. ודוקא בגט אשה ס"ל להרא"ש דנתבטל השליחות דל"מ מתורת זכי' רק שליחות כיון דחוב היא לה והיכא דהיא חוב להאשה ל"א גם לדידי' שיהי' שליח מטעם זכי' כמ"ש קצה"ח סי' ק"ה דל"ה שליח שעשאה תורה ועין בח"ס אה"ע ח"ב סי' מ"ב עד מ"ד מפלפל בדיני זכי' בגט. והרבה יש לדבר ואקצר

(ח) וראיתי לכת"ה שכ' דאף לדעת הרא"ש דאם לא הי' שפוי בשעת כתיבה פסול מדאורייתא כיון דעתה אינו יכול לעשות שליח משום כל מילתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ לעשות שליח מ"מ אם אנו מסופקין אם שפוי בדעתו מהני השליחות לפמ"ש המ"ל פ"ט מאישות דהיכא דהוא מצי לעשות מספק כגון באשה שנתקדשה קידושי ספק משוה שליח לקדש לאחר שנתגרשה. ול"א כ"מ דאיהו ל"מ עביד כיון שיכול לעשות בעצמו מספק ה"ה הכא ודברי' אינם נכונים דשם מצי לקדש בעצמו לאחר שנתגרשה ול"ה דשלב"ל כמ"ש הכ"מ לענין יבמה דהואיל ויכול לקדשה השתא מספק מצי לקדש לאחר שתחלוץ בודאי. וכיון דמצי לקדש לאחר שתתגרש משוה שליח הואיל ויכול לעשות בעצמו משא"כ אם אנו מסופקין אם הוא שפוי בדעתו דאנן מסופקין דל"מ לעשות בעצמו איך משוה שליח בודאי. ואינו דומה להמ"ל. וראיות תוס' יבמות שהביא המ"ל עיין באבני מילואים ס"ק י"ד שדוחה דברי' אמנם אף להמ"ל סברתו כיון שיכול לעשות בעצמו לקדשה לאחר שתתגרשה משא"כ היכא שאנו מסופקין אם יכול לעשות בעצמו ועיין בדברי המ"ל שכ' להדי' בדברינו דכיון דיכול לעשות בעצמו לקדש לאחר שתתגרשה משוה שליח וראיתי שגם ידידי הרב הה"ג בעל מוצל מאש בגיטין ע' כ' כדברי' ומישב קו' התוס' שם אבל גם דברי' אינם צודקים מטעם הנ"ל וגם בפשיטות יש לחלק דגם בקדשה ספק קדושין וא"א לברורי כיון דיכול לקדשה קידושי ספק יכול לעשות שליח וכן בהך דיבמות בכהנות שנתערב ולדה בולד שפחתה ליכא לברורי ומ"ה אמרינן דגם מספק משוה שליח משא"כ בספק דאפשר לברורי ויכול להתברר דהוא אינו בר דעת כלל איך יעשה שליח וכיוצא בזה כ' מהרי"ט דאפי' להרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא בליכא לברורי אבל באיכא לברורי צריך לברר מן התורה ודוק

(ט) וכת"ה מביא קו' טוב גיטין במהדורא בתרא פ' הזורק בגמ' ע"ז דמקשה בש"מ דכתיב גיטא לדביתהו חצרה מה שקנתה קנה בעלה. והרי גט ש"מ הוא שלא תזקק ליבום וא"כ י"ל דבשעת גמר מיתה חל הגט ואז פקע זכותו שיש לבעל בנכסי אשתו עיי"ש דמייתי לגמ' דב"ב קל"ז דמשמע דאם חל הגט עם גמר מיתה לא מיקרי גט לאחר מיתה והרחיב הדיבור בזה אמנם לפמ"ש הלח"מ פ"ט מגירושין ה"ב דהיכא שהתנאי במיתה עצמה ל"ה גט לאחר מיתה דמיתתו וגיטו באין כאחד כמו גיטה וידה באין כאחד ובתשובה אחרת כתבתי דדברי הלח"מ היא גמ' דב"ב ודחיתי בעז"ה דברי הישועת יעקב שתמה עלי' וכעת ראיתי שהטוב גיטין זכה בזה. בהגה שבין ב' קוין. א"כ ל"ק קו' הטוב גיטין דבה"א דגמ' דגיטין דלא ס"ל גיטה וידה באין כאחד ה"ה דל"מ גט עם גמר מיתה דל"א מיתתו וגיטה וידה באין כאחד דמי הוא המגרש הרי הוא המת, אך הטוב גיטין כ' דא"צ לסברתו של הלח"מ. וזה ליתא דע"כ הסוגיא דב"ב דס"ל דאם נימא דעם גמר מיתה הוי גט ל"ה גט לאחר מיתה ע"כ הטעם דמיתתו וגיטה באין כאחד. ואם לא נימא גיטה וידה באין כאחד ע"כ ל"מ גט עם גמר מיתה. ע"כ קושית טיב גיטין לק"מ כמו שכתבתי

(י) אמנם בתשובה הנ"ל להרב הה"ג מי"ץ מטארני (הוא סי' הקודם) כתבתי דסוגיא דגיטין כ"ה ומכל הפוסקים דמבואר דבגט ש"מ צריך ברירה וכ' התוס' דכיון דצריך הגט לחול שעה אחת קודם מיתה ואותו שעה אינו מבורר. ואס"ד דהגט מצי לחול ברגע המיתה ממש מטעם גיטה ומיתת הבעל באין כאחד כמ"ש הלח"מ א"כ הרי אותו שעה מבורר. ומה מקשה מדף כ"ה מברירה. ומ"ה כתבתי לפמ"ש בת"ח בב"ב קל"ז שהקשה מה ס"ד דאביי דמתנת ש"מ עם גמר מיתה ואמאי באומר זה גיטך אם מתי ל"ה גט כקושיות הגמ' וכ' דס"ל לאביי לחלק בין גט לאחר מיתה והכונה דבגט ל"מ עם גמר מיתה דזה הוי ג"כ לאחר מיתה דל"א גיטו ומיתתו באין כאחד א"כ בגיטין כ"ה קאי הסוגיא למה דס"ד דאביי וע"כ ל"מ גט בגמר מיתה רק שעה אחת קודם למיתה ומ"ה מקשה מברירה, ומיושב ק"י הג"פ וכל הפוסקים איך מהני לדידן גט שכ"מ דס"ל לר"ת דהכונה שתתגרש סמוך למיתתו, והרי אנן קי"ל אין ברירה. ולהנ"ל ניחא דלהמסקנא בב"ב דהדר אביי ס"ל דמהני בגמר מיתה כעין שכ' הלח"מ א"צ לברירה, אמנם כתבתי בתשובה הנ"ל לדחות הראי' מב"ב מכל וכל דבאמת אין סברא שיועיל גט בגמר מיתה דמי הוא המגרש אך כונת הגמ' דב"ב לפ"מ שנראה מתוס' פסחים ל"ט ד"ה לא שלוקין דזו ואצ"ל זו ל"א רק ע"צ הדוחק א"כ היינו שהוכיח דהדר בי' אביי וס"ל דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה וה"ה באמר אם מתי הכונה לאחר מיתה דאס"ד מתנת ש"מ כונתו עם גמר מיתה א"כ ה"ה אם מתי כונתו עם גמר מיתה נהי דבגט ל"מ אמאי נקט במשנה זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום כיון דתני אם מתי דהוה גמר מיתה ל"מ הוה זה גיטך לאחר מיתה משנה שא"צ ואמאי קתני לה הרי כש"כ היא מאומר אם מתי וע"כ מוכח דלשון אם מתי היא לאחר מיתה ול"ה משנה שא"צ ומזה הוכיח דה"ה במתנת ש"מ כונתו לאחר מיתה באופן דגם סוגיא דב"ב ס"ל דל"מ גט בגמר מיתה כדמוכח מדברי כל הראשונים ודלא כהלח"מ ובזה סרה קישיות הטוב גיטין והיא עצה נכונה לישב כל דברי הראשונים לולא דברי הרשב"ם שפי' סוגיא דב"ב כפשטא

יא) והנה בתשוב' הנ"ל הערתי קצת דרך אחד יכת נ"ל לבאר יותר דהנה הרשב"א הקשה בריש פ' מי שאחזו לפ"מ שמבואר בירושלמי דס"ל לר"ל (ולש"ס דידן דמחלפי' שיטתייהו ס"ל לר"י הכי) במגרש שלא יחול הגט עד ל' יום ונשתטה לא מהני הגט מה מהני באומר מעת שאני בעולם הרי אז שעה קודם מיתתו אינו שפוי בדעתו וכ' דש"ס דידן לא ס"ל כירושלמי ובגט פשוט כ' דהכונה מעת שאני בעולם היינו בעת שיהי' שפוי בדעתו ואמנם לשון מעת שאני בעולם לא משמע הכי אולם לפמ"ש בתשו' בית אפרי' סי' קי"א דף קצ"ו ד"ה ובאמת שצ"ע לענ"ד. בטעם הרמב"ם דבנשתטה לאחר שעשה שליח ל"ה רק פסול דרבנן ולא חילק בין סמי' בידן דס"ל כיון דלר"י בירושלמי ס"ל דאף בנשתטה קודם כתיבה ל"ה שום פסול אף דמחלפי' שיטתי' דר"י מש"ס דידן כש"ס דירושלמי נקטינין כיון דר"י סידר הירושלמי ומ"ה ס"ל להרמב"ם דאינו פסול רק מדרבנן, ולפ"ז באומר שלא תתגרש רק לאחר ל' ונשתטה הגט כשר כר"י בירושלמי א"כ ניחא דבש"ס דגיטין כ"ה דהוכיח באומר מעת שאני בעולם צריך לבא לברירה דע"כ הגט חל בשעה שאינו מבורר ס"ל כש"ס דידן בגיטין דבאם נשתטה בעת חלות הגט בין בכתיבה בין בנתינה ל"מ הגט וע"כ א"א לומר דהגט חל בשעת מיתה דאז אינו שפוי בדעתו וע"כ חל קודם מיתה בשעה שהוא שפוי בדעתו ואותו שעה אינו מבורר. ע"כ הוכיח דס"ל לר"י ברירה ואמנם הסוגיא דב"ב ס"ל להלכה כר"י בירושלמי דלא איכפת לן אם נשתטה ואם נשתטה קודם כתיבה פסיל מדרבנן באין סמי' בידי' ואם נשתטה בעת חלות הגט הגט כשר לגמרי, וא"כ אמאי פסול אם מתי נימא גיטו ומיתתו באין כאחד ואי דאז אינו שפוי בדעתו לא איכפת לן. ולפ"ז בגט ש"מ לדידן א"צ לברירה ומעתה יש ראי' לפסק הרמב"ם מש"ס דב"ב קל"ז. דלא איכפת לן אף בנשתטה בעת חלות הגט ודמייתי ראי' דהדר אביי. והיא דרך נכון מאוד. וראי' גדולה לנ"ד להלכה דכיון דל"ה רק פסול דרבנן להרמב"ם ל"ח שמא לא הי' שפוי באמצע דבדרבנן ודאי מוקמינן אחזקה

(יב) והנה לפמ"ש מחנה אפרים ה' זכי' ומתנה סי' ט"ז דהיכא דמצי להקנות כעת מצי להקנות שיחול אף בשעה שאינו שפוי בדעתו. משא"כ בהא דב"ב קכ"ז דל"מ להקנות כעת בנכסים שנפלו לו בשעה כשהוא גוסס ל"מ להקנות כשהוא גוסס דאז אינו שפוי בדעתו ולכאורה יש להוסיף בגט שכ"מ שיגרש על תנאי או בסתם לר"ת כיון שאין בדעתו לגרש כעת רק כשימות לא מיקרי זאת אפשר לגרש תיכף. רק דאפשר שיחול קודם מיתה. בעת שיהי' שפוי בדעתו. וכיון שיכול לגרש שיחול בעת שהוא שפוי בדעתו שפיר מהני אף אומר שיהי' בגמר מיתה כיון שאפשר לגרש שיחול קודם מיתה. וג"כ מיישבין ב' הסוגיות דגיטין כ"ה ודב"ב קל"ז בטוב טעם. דבב"ב שפיר הוכיח דהדר בי' אביי דאס"ד דמתנת ש"מ כונתו עם גמר מיתה אף באם נימא כונתו עם גמר מיתה ויהי' גט. ואי דאז אינו שפוי בדעתו מ"מ כיון שהי' יכול לגרש שיחול שעה אחת קודם מיתה בעת שיהי' שפוי מהני גם אם אמר שיחול עם גמר מיתה כמ"ש מח"א ומ"מ הוכיח שפיר בש"ס דגיטין דאמרינן ברירה דבשלמא אם אמרינן ברירה ויכול לגרש שיחול קודם מיתה בעת שאינו מבורר שפיר מהני אף בגמר מיתה אבל אם נימא אין ברירה ול"מ לגרש שיחול קודם מיתה בעת שהוא שפוי בדעתו דאותו שעה אינו מבורר ל"מ הגט שיחול אף בגמר מיתה דאז אינו שפוי בדעתו ומזה הוכיח דאמרינן ברירה ושוב מהני אף בגמר מיתה כדמוכח מסוגיא דב"ב, וזה ישוב נכון ונחמד. אך בגוף הסברא יש לומר דמיקרי אפשר כיון שיכול לגרש תיכף ומ"מ העתקתי כל הענין לפי שלדעתי הלכתא גבורתא יש להוכיח מהפלפול

(יג) ולדאתאן עלה מה שכ' כת"ה לישב קי' הטוב גיטין הנ"ל דהגמ' מקשה שפיר חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה דליכא למימר בש"מ דתתגרש ברגע המיתה דאז נסתלק הבעל מזכות הפירות ואז תתגרש דכיון דלא הי' אפשר שתתגרש מקודם א"כ הרי אז הבעל אינו שפוי בדעתו לסברת המחנה אפרים הנ"ל דדוקא בהי' יכול להקנות מקודם יכול לאמר שיחול הגט ברגע המיתה, ובזה יש ג"כ לדחות ולאמר דהרי הי' יכול לגרש מקודם באופן שיתן הגט תיכף לידה. ומה שאסר לטלטל משום איסור שבת לא מיקרי א"א כיון שבידו לעשות באיסור כמו שכ' תוס' בסוכה ל"ג. וע"כ מצי לגרש שיחול ברגע המיתה אך בל"ז לא צדקו דברי הט"ג דדוקא כשכבר זכתה בגט ורק שהתנה תנאי שלא יחול רק לאחר ל' בזה ס"ל לש"ס דילן דלא כירושלמי ובנשתטה כה"ג מועיל כמ"ש הרשב"א ר"פ מי שאחזו אבל אם נימא מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא יבא הגט לרשותה עד שעת