בית יצחק אבן העזר חלק ב סח

בעדים באותיות שאינם מגולם אחד אם נאמר דל"ה כתיבה לענין גט. ואמנם המובחר בזה מ"ש בתו"ג בסי' קכ"ב דזה דבר שא"א דנימא דהיכא דהשליח שינה בשליחות וכתב גט שפסול מדרבנן שיפסול בדאורייתא ורק דמ"ה יכול לכתוב גט אחר דעדיין לא נגמר השליחות אבל לא דנימא דהוה שינוי בשליחות. ואמנם הגאון מליסא קיצר בדבר ואני אוסיף מיא אוסיף קימחא הנה מוכח מדברי הטוש"ע ח"מ סי' קפ"ב דהיכ' דהשליח קנה מידו והמשלח חוזר בו מקבל המשלח מי שפרע זולת אם השליח שינה בשליחות כגון שהי' לו לפסוק כשער הגבוה ולא פסק אבל היכ' שלא שינה השליחות מקבל המשלח מי שפרע והיא יוצא מסוגי' דאיזהו נשך. ול"א דהוה שינוי בשליחות דהי' לו לקנות בקנין גמור וכאן דלא עשה קנין המועיל המשלח יוכל לחזור דהוה שינוי בשליחות: אלא ברור דכיון דמדאורייתא קנה ל"ה שינוי ומסוגי' דב"מ ע"ב בהאי גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה אין ראי' כ"כ די"ל דכיון דלא הי' יכול לקנות יותר רק למי שפרע כיון שלא הי' לחמוה והוה דבר שאינו ברשותו ל"ה שינוי. אך מדברי הש"ע והפוסקים ומסי' קפ"ג בסמ"ע סק"ט משמע דבכל דוכתא מקבל מי שפרע הרי דאין זה טענה דהוה שנוי כיון דקנה מדאורייתא וע' במ"ל בפ"ז מה' אישות בשלח שליח לקדש לו אשה וקידשה בקדושין דרבנן או בספק דאורייתא שנסתפק המ"ל אי הוה שינוי בשליחות ועיי"ש שמביא ראי' מאחת מבנותיך מקודשת לי דמיירי בשוי' שליח אף דהוה קדושין שאמס"ל מ"מ מקודשת ול"א דהוי שינוי בשליחות. ודבר זה היא יותר פלא. ואמנם היכא שהשליחות מועיל לדאורייתא הדבר ברור דאין כאן שינוי. וע' בח"מ סי' רל"ה בקנה דבר איסור דרבנן ואכלו דאינו מנכה לו מן הדמים דכיון דא"א להחזיר המקח קיים המקח אף דמדרבנן שוה פחות ממה שנתן דכיון שכבר קנה וא"א למיהדר המקח קיים כמו שקנה ודוקא אלו הי' בעין הי' מחזיר דהוה כמו מום במקח אבל אי כבר אכלו ל"א דל"ה מקח טעות כיון שמדאורייתא מותר באכילה (וע"ל סי' כ' אות ז' מ"ש)

(ג) וע' בב"י לאו"ח סי' של"ד בנפלה דליקה בשבת ואומר לאחרים בואו והצילו לכם שכ' הב"י דדוקא באומר לאחרים בואו והצילו לכם דאז מהפקירא זכי אבל אם לא אמר לא זכי מהפקירא והב"י תמה דמ"ש ממציל מן ארי ומן הדליקה ותי' דשאני כאן הואיל דיכול להציל רק דאיסור שבת רביע עלי' ובאמת הדבר תמוה מנדרים פ"ה בקונם כהנים ולוים נהנין לי דאמרינן יטלו ע"כ דהוי כעפרא מחמת איסור נדר דרביע עלי' וע' במחנה אפרים מה שהקשה בדברי הרשב"א הסותרים אלו את אלו בענין זה וכאן ודאי הדבר נפלא גם מגמ' ב"ק ס"ו מכי מטא עידן איסורא ודאי מיאש. לכן הנ"ל דכבוי כיון דל"ה רק איסור דרבנן לא משוי כהפקר ול"ה כמציל מן ארי ואין זה דומה למה שאמרו במקדש בחיטי קרדנייתא דהפקר ב"ד הפקר דבודאי היכ' דאסרו גוף הדבר בהנאה מדרבנן שוי' רבנן כהפקר אבל גוף החפצים אינם אסורין רק שלהציל אסור והוא אונס באיסור דרבנן ואם יעבור ע"ז לא יגיע לו שום עונש ל"ה סתמא יאוש מפאת איסור דרבנן ול"ה כמציל מפי ארי כיוצא בזה אמרו דמוקצה מחמת איסור דרבנן ל"א. דמפאת איסור דרבנן לא מקצי' מדעתי' וזה ישוב נכון לדעתנו. וגדולה מזו מצינו בכתב לכהן שט"ח על חמש סלעים חייב ליתן לכהן ה' סלעים ובנו אינו פדוי. ואמרינן בכתובות ק"ב דמ"ה חייב ליתן כיון דמדאורייתא בנו פדוי אף דמ"מ מדרבנן אינו פדוי. ובודאי כי קא יהיב האב אדעתי' דפדיון קיהיב כמו דאמרינן בב"ק ק"י ע"ב ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר מיהדר ליורשים דאדעתא דהכי לא קיהיב. דפדיון הבן כיון דמהני מדאורייתא וקיים מצות פדיון וא"א למיהדר דאף אם יתן הכהן בחזרה כבר בנו פדוי ל"ה מקח טעות כיון דמדאורייתא פדוי אלא דשם עדיין צ"ע דהרי אפשר למיהדר עובדא כיון. דגם מדאורייתא אינו פדוי אלא לכשיתן לפי המבואר בסוגי' שם] ושם אין לומר דמ"ה חייב ליתן לכהן דאדם יודע שאין פודין בשטר וגמר ונתן לשם מתנה כיון דאיכא פלוגתא בבכורות נ"א ע"ב בזה והתוס' כ' בעירוכין דף ל' גבי מוכר בשנת שהיובל חוזר דל"ש אדם יודע כיון דאיכא פלוגתא עיי"ש. וע"כ כיון דמדאורייתא יצא ידי פדיון חייב ליתן לכהן דמי השטר. (ומצאתי בשער משפט סי' רל"ד שהביא ראי' זו דאיסור דרבנן ל"ה מקח טעות) וקצת יש לקרב הדבר אל הסברא ולומר דלפי המבואר בבכורות לר' יהודה גובה בפדיון הבן מנכסים משועבדים מטעם דהוה מלוה הכתובה בתורה והיכ' שכבר פדה בשטר ויצא מדאורייתא ידי פדי' א"כ שוב אינו גובה מנכסים משועבדים דשוב לא כתיבה בתורה והועיל בפדיונו אף מדרבנן. מיהו לדידן לא פסקינין דבפדיון הבן גובה ממשעבדי מיהו בלא"ה הועיל בזה דבאמת יכול ליתן לכהן ע"מ להחזיר רק דהוה כמו דאמרינן בבכורות נ"א ע"ב לא גמרית ויהבית מידעם וביאור הדבר דהוה הערמה בדאורייתא ואסור כמ"ש ק' הת"ש בה' פסח משא"כ לבתר דבפדיון מועיל מדאורייתא מותר להערים בע"מ להחזיר ויועל אף בדרבנן ומ"ה חייב ליתן. כן נ"ל לפי חומר הנושא

ד) וע' ברי"ט אלגזי בבכורות נ"א מביא שם ג"כ בנתן פאה לעני פחות משיעור דלא יצא ידי נתינה ומה שנתן נתן כיון דמדאורייתא יצא והפלא שלא הרגיש בעצמו מפדיון בשטר דקאי עלי' אלא דלפ"ז צ"ע בב"ק ק"י דאמרי' שם הסברא דכסף מכפר מחצה דאי לא נימא אדעתא דהכי לא יהיב ומקשה מאשם רועה ונימא דאדעתא דהכי לא יהיב והרי התוס' כ' בפסחים ע"ג ד"ה אשם דזה רק מדרבנן דרועה ומדאורייתא היא עצמו והיכי דמדאורייתא עצמו מקרב ל"ש סברא האומדנא יש לחלק או שזה כונת הגמ' שאני התם דהילכתא גמירי לה כמ"ש התוס' בפסחים ביאור ההלכתא בזה אך גם בחטאת אמרינן לשון זה ושם א"א לפרש כן וכן מוכח להדיא מיבמות ד' צ' בשילם תרומה טמאה דחוזר ומשלם חולין טהורין והכהן, א"צ להחזיר ובתחלה הי' ס"ל להגמ' דהדר נעשה חולין ומ"ה הוה ס"ל דהכהן מחוייב להחזיר ואח"כ מסיק דהכהן אין מחוייב להחזיר והדבר נפלא דאמאי מחויב לחזור ולשלם ואמאי אי מקדש אשה במעות הראשון מקודשת. וע"כ כיון דמדאורייתא יצא ידי נתינה ל"ה נתינה בטעות מכל זה מוכח כ"ש להיכא דהשליח עשה שליחות מדאו' ומועיל בהגט מדאורייתא ל"ה שינוי בשליחות ואולי זה דומה לאומר זבין לי כורא וזבין לתך דדוקא במוכר הוי קפידא משא"כ בהלוקח פוחת על דברי' הוה וליתכא מיהו קני וה"ה הכא הועיל מיהו מדאורייתא ואמנם שם היכ' דאיכא קפידא ל"ק. וצ"ל דכיון דמדאורייתא ליכא קפידא כבר עשה שליח שליחותו באופן דזאת יהי' פשר דבר בענין זה דכל עוד שהעדים או שהסופר יוכל לכתוב גט אחר הוה כמו שקנה טריפה דרבנן ואפשר למיהדר עובדא וה"ה הכא העדים יוכלו לאבד גט זה ולא עשו שליחותן ע"כ אמרו בגמ' לא עשו שליחותן ופסקינין אפי' באיסור דרבנן לא עשו שליחותן משא"כ כשלא יתנו גט אחר והוא גירש בגט זה הוה כאכל כבר החפץ שקנה והמקח קיים ואין מנכה מן הדמים וה"ה הכא השליחות קיים כמו שהוכחתי מכל הנ"ל דכיון דמדאורייתא ל"ה טעות בנתינה וכ"ש טעות או שינוי בשליחות וז"ב לדעתינו ומ"ש מקצת מפורשים בטעם בקנה איסור דרבנן אינו מנכה מן הדמים מטעם ז"נ וזה ל"ח וחסר כ"ש דמשלם כל ההנאה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי דא"כ אמאי נקט לה חידוש כזה במוכר ולישמעינין רבותא יותר בחטף מחבירו איסור אכילה דרבנן ואכל דמשלם כמו היתר וע"כ אינו משלם רק כמו שהי' שוה ראשונה ואינו דומה לדברי התוס' כתובת ל' דקודם שתחב עכ"פ הי' שוה כל הדמים ודו"ק וע' בים התלמוד ב"ק ע"א שהקש' אקו' הגמ' למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי מדו"ה בטובח ע"י אחר בשבת והקשה דע"כ מיירי שצוה לשחוט בסתם ולא א"ל לשחוט בשבת כמ"ש המ"ל ואם צוה לשחוט בסתם ושחט בשבת דנאסר מדרבנן הוה שנוי בשליחות ולא עשה שליחותו ומ"ה פטור מדו"ה ועמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' י"ז אות ו'. ולפמ"ש דאיסור דרבנן ל"ה שנוי בשליחות מיושב קושיתו

(ה) ומעתה אין ליחס כלל להמחבר סי' קל"א שטה זו דמ"ה בשלא לשמה בטל הגט כיון שהוא הי' חפץ שיחתמו עדים בשליחות והוה כמו כתיבה לר"מ לדעת התוס' גיטין ס"ו ע"ב וכשעשו שנוי בשליחות בטל השליחות דז"א דגם בעשו שנוי בשליחות לפסול דרבנן השליחות ל"ב. ואינו דומה לדברי התוס' ד' ס"ו ע"ב לר"מ דשם כיון דמילי לא מימסרן לשליח ל"ה הסופר שליח כלל ואיהו חטף שיהי' שלוחו. משא"כ בחתימה שלא לשמה דל"ה רק פסול דרבנן העדים עדיין שלוחיו. אלא דלפעד"נ דצדקו דברי הב"ש בס' ק"כ דבאומר אמרו בחתימה ל"ה רק פסול דרבנן ובת"ג הקשה עלי' מדברי התוס' גיטין ד' ס"ו ע"ב ד"ה הא כתב הגט דאפי' לר"מ דמצאו באשפה כשר היכ' דהבעל הקפיד בעי שליחות בכתיבה ומילי דמימסרן לשליח ל"מ וה"ה בחתימה והבעל הקפיד שיהי' בשליחותו ול"מ אומר אמרו מדאורייתא. ולפענ"ד צדקו דברי הב"ש והרד"ך ושורש הדבר הנה אמת הדבר באומר כולכם חתימו או אמר לשנים שיחתימו דכי כולכם דמי הוה תנאי בגט ואמנם לא התנה בלשון תנאי. ואם בעי משפטי התנאים בודאי ל"מ לכאורה דהרי לא הותנה בת"כ שאם לא יחתמו לא יהי' גט ואפי' אם ל"ב ת"כ אבל כפלי למילתא ודאי בעי שיאמר עכ"פ אם תחתימו יהי' גט והוא לא אמר גם לשון זה. אבל ביאור הדבר דבשליח ל"ב משפטי התנאים כמ"ש הב"ש בסי' ל"ח דהוא לא עשה אותו לשליח רק בדרך זה. ומעתה עכ"פ שיהי' שליחו ואז אם יגיד הקפידא שלו או רצונו בעי השליח שימלא רצונו ואם לא יעשה כרצונו ל"ה שליחו. אבל אם יצוה לאחד דרך משל שילך ויקדש אשה פלונית ויצוה להשני שיאמר לה דבר מה שיש קפידא בדבר. הכי נימא דאם השני לא עשה רצונו גם שליחות הראשון בטל זה ודאי ליתא ואפי' באומר לעשרה כתבו ובטל מקצתן המקצת שלא בטל קיים ואפ' להרמב"ם שפסק דבשליחות אם ביטל אחד מהם נתבטלו כולם כמבואר בטוש"ע סי' קמ"א ס"א. היינו בעשאן שלוחים יחד או שבטל בפירוש. אבל אם יעשה א' לשליח קדושין ולהשני יעשה שליח לפעולה אחרת הכי יהי' פעולת האחר תנאי בשליחות הראשון. וביותר מבואר הדבר ברמב"ן גבי בנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות דל"מ התנאי משום דבעת המתנה הוה ידו כיד רבו ובעת התנאי ל"ה כיד רבו והוה