בית יצחק אבן העזר חלק ב סה

ל"ח לספק ולא אתי למיטעי להכשיר בכתיבה דהיא דאורייתא משא"כ פסול משום דלאו בר שליחות או לאו בר כריתות דהוא פסול ודאי נגזור דיטעו מדמכשרינין בחתימה נטעו נמי בהכתיבה. אע"כ דבשאר פסולין לא גזרו עיי"ש. ומאוד תמוהין דברי' בזה דכיון דבחשש לשמה ל"ח ונטעה נודע דפסול בכתיבה ורק בחתימה הכשירוהו מטעם ספק דרבנן א"כ מה איכפת לן אם נטעה שהוא בר כריתות מדמכשרינין בחתימה והרי עכ"ז לא נכתוב גט מטעם זה שלא לשמה דבזה לא יטעו. וכעין זה תמה בטעם המלך להיפך על השואל דהקשה אותו דעדיין יטעו בלשמה. והקשה הוא דכיון דמשום דלאו בני שליחות לא יטעו דל"ג בשאר פסולים א"כ נהי דיטעו בחשש דלשמה מ"מ לא יכתבו הגט מטעם שליחות דלאו בני שליחות נינהו. וזה יש לישב לשיטת המחנה אפרים בה' שלוחין סי' י"א דפועל נכרי יכול להיות שליח דידו כיד הבעלים ועיי"ש שמביא בשם הראב"ד הובא בכ"מ פ"א מתרומות בתבואה של ישראל ומרחן כותי חייב בתרומה דשלוחו ש"א כמותו ופי' במחנה אפרים דמיירי בפועל וע' ברי"ט אלגזי לבכורות ד' פרעשבורג ד' ל"ו ע"ב פלפול עצום בזה. ועיי"ש שהוכיח מגמ' מנחות ד' צ"ג מדאיצטריך גבי סמיכה ידו ולא יד עבדו אף דעבד ליתא בתורת סמיכה לר"י דנשים אינן סומכות ומ"מ הו"א דעבד יסמוך על קרבן של הבעלים וע"כ צ"ל מטעם ידו כיד הבעלים אף במידי דל"ש בי' וכן מוכח בב"מ דצ"ו גבי אומר לחבירו צא והשאל עם פרחי אף דל"ש בדינא שואל ומשאיל כמו שפירש"י ולא מצי להיות שליח מהני מטעם יד עבד כיד רבו. ולפ"ז הא דאמרינין אין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה משום שאינו בתורת קדושין וגיטין היינו בעבד שאינה שלה אבל בעבד שהיא שלה מתגרשת דיד עבד כיד רבו

(ח) ושוב הקשה ברי"ט אלגזי ע"ז מדברי התוס' גיטין כ"ג שכ' והא דמתגרשת בעבד שלה היינו מתורת חצר ומשמע דדוקא בתורת חצר דהיא דוקא בכפות שלא יהי' חצר מהלכת כדאמרינין בגיטין כ"א ומדלא כ' התוס' מתורת יד עבד דמהני אפי' במהלך משמע דהתוס' לס"ל הכין ובאמת היותר מזה הו"ל להקשות דא"כ אמאי ל"מ בנתן ביד עבדה רק בישן או בכפות ול"מ אפילו בניעור. אמנם לדעתינו צדקו דברי' דעבד מהני אפי' במידי דל"ש בי' מטעם יד עבד כיד רבו. וביאור הדבר מצד הסברא ג"כ נכון דכיון דהוא אינו אלא יד האדון האדון שייך באותו דבר והוא אינו רק היד שלו וידו בתר רישא גרירא ואמנם דברי התוס' נכונים מאוד והתבונן בזה. הנה בריש פ' הזורק הקשה חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה רבא אמר אטו ידה מי לא קניא לי' לבעל אלא גיטה וידה באין כאחד ה"נ גיטה וחצרה באין כאחד א"ל רבינא יד דאשה קשי' נהי דקני לה למעשה ידי' גופה. מי קני לה והקשו בתוס' חצרה נמי לא קני לי' גופה אלא פירות ותי' בתי' הב' דחצר קנוי לו בע"כ של אשה אבל במעשה ידי' יכולה לומר איני ניזונית ואינו עושה והכונה דבפירות אינה יכולה לומר אינה נפדית ואינה נותנת פירות ומעתה בעבד דהוה מעשה ידי' להבעל ורק דמתגרשת מתורת חצר בעבד שלה דגיטה וחצרה באין כאחד. וכ"ז בתורת חצר אבל שתעשה עבד שלה שליח לקבלה מתורת יד עבד כיד רבו הר' בשעה שתעשה אותו שליח היד שלו הוא של הבעל ואין היד שלה שתעשה אותו לשליח. ורק מתורת חצר מתגרשת דגיטה וחצרה באין כאחד ומ"ה בעינין כפות אבל במהלך דל"ה חצר רק שיהי' מתורת שליח לקבלה לעשותו שליח איך תוכל לעשות אותו לשליח הרי לע"ע היד של הבעל ורק שאם אמרינין דכל עבד יכול לעשות שליח אפי' עבד של אחרים א"כ מתגרשת בעבד שלה דהרי יכולה לעשות אותו שליח לקבלה לא יהא אלא עבד של אחר וכי כל שליח בעי שיהי' שלה. משא"כ למסקנת הגמ' דעבד אינו נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין שפיר כ' דבעבד שלה מתורת חצר מתגרשת ובתורת שליח לקבלה אינה מתגרשת בעבד שלה דבשעה שתעשה אותו לשליח אז ל"ה ידה רק יד בעלה ולומר שנעשה שליח ומתגרשת כאחת זה לא קיי"ל רק ידה וחצרה באין כאחד אבל מתורת שליח לקבלה בעינין שיהי' שליח מקודם וכ"ז ברור ונכון והגם דעדיין משכחת בארוסה דאינו אוכל פירות אבל התוס' קאי אמימרא דגמ' דנתן ביד עבדה וסתמא מיירי בנשואין

(ט) באופן דלהמחנה אפרים מהני בעבד וכן בפועל שליחות בנכרי אף במידי דל"ש בי' ובזה נתישבו דברי הרמב"ם בפ"ג מגירושין הט"ז שכ' בטעם דעכו"ם אין כותב גט דעל דעת עצמו הוא כותב ובעבד לפי שאינו בתורת גו"ק והל"מ שם תמה בדברי' דלפ"ז למ"ל בנכרי טעמא דלשמה הרי בלא"ה לאו בר כריתות הוא. ולהנ"ל נ"מ בנכרי פועל מטעם יד פועל כיד בעה"ב יכול לכתוב להמח"א וקמ"ל דמ"מ פסול משום לשמה ובעבד דלא עביד אדעתי' דנפשי' דלא חשוד כיון ששייך במצות פסול מטעם דאינו בן כריתות ומיירי בעבד שאינו שלו ובנכרי קמ"ל חומרא יותר. ועפ"י הנ"ל מיושב דברי הגמ' גיטין כ"ג עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה ופירש"י וה"ה להולכה ובד"ה עבד פירש"י עבד של כל אדם מהו שיעשה שליח לאשה דעלמא. והיא שפת יתר מה בעי רש"י בזה אבל שורש הדבר דלכאורה קשה אמאי לא בעי באמת בשליח הולכה אבל ישוב הדבר דבשליח הולכה בעבד שלו באמת מהני מטעם יד עבד ומ"ה ל"ב בשליח הולכה כיון דלפעמים מהני וכאן האבעי' בעבד של כל אדם בין שליח דידי' בין שליח דאחרינא. ומ"ה פשוט ממתני' דמשמע מדלא נקט עבד ונקט נכרי מכלל דכל עבד כשר. ואמנם למסקנא דעבד אינו נעשה שליח הנה בשליח לקבלה בכל ענין ל"מ כמו שביארנו דל"ה עדן יד דידה בשעה שעושית אותו לשליח אבל בשליח להולכה בעבד דידי' כשר ומ"ה תנא לא נקט עבד דמילתא דפסיקא נקט ואמת דלמח"א דפועל מהני עדיין גם בנכרי ל"ה מילתא דפסיקא דפועל נכרי כשר דבהבאה ל"ב לשמה ואקצר. ושוב מצאתי כדברינו במקנה לה' קדושין סי' ל"ה ישוב זה דמ"ה לא נקט עבד במתני' דבעבד דידי' מהני מתורת יד והוא תנא דמסייע לדברינו ובזה מיושב קו' המהרש"א ז"ל בתוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דעה נינהו הקשו בתוס' אבל קשה דמשמע דלא פסיל לי' לנכרי אלא משום דלדעתי' דנפשי' קעביד ותי"ל דלאו בנ' כריתות נינהו ומאי צריך לאתויי ברייתא דנכרי. ותמה המהרש"א ז"ל דיותר הל"ל לתוס' להקשות מאי מועיל דמייתי ברייתא דנכרי פסול דילמא טעם הברייתא משום דלאו בני כריתות נינהו והנ"ל הנה קו' התוס' י"ל בנקל דהרי ר"נ ס"ל בב"מ פועל כיד בעה"ב והוא מקשה הכי. א"ה נכרי נמי ולהמ"א בנכרי פועל מצי להיות שליח אף במידי דל"ש בי' אך קו' התוס' שפיר דאמורא צריך לפרש דברי' וכיון דמפרש נכרי וישראל עומד ע"ג. אס"ד דשאל על הפועל הי' לו לפרש. ואמנם כשהקשה מברייתא וכ"ת ה"נ והתניא נכרי פסול ולכאורה קשה דילמא ברייתא מיירי באין עומד על גביו וע"כ ס"ל לר"נ דברייתא א"צ לפרש וסתמא מיירי בכל גוונא, ומעתה ל"מ התוס' להקשות מה מועיל הברייתא דילמא טעם הברייתא דלאו בני שליחות וכריתות נינהו דכיון דהברייתא מיירי בכל גוונא כמו שלא פירשו גדול עומד ע"ג ה"ה מיירי גם בפועל דל"ש ה"ט וע"כ משום לשמה ול"מ גדול ומ"ה לא מקשה התוס' רק מר"נ גופי' הוא אמורא ומפרש דברי' בגדול עומד על גביו ואס"ד דשאלתו בפועל הי' לו ג"כ לפרש וע"כ בסתם נכרי וע"ז הקשו דלמ"ל לאתני ברייתא ולמ"ל טעמא דלשמה ות"ל דלאו בני כריתות ודו"ק כי הוא ישוב נחמד מאוד

(י) ויצאתי מענין לענין לבאר הדבר ועכ"פ דברי השואל בת"ה נכונים שיש לגזור בחתימה אטו כתיבה משום לשמה מאי אמרת כשלא יטעו מחשש כריתות ושליחות מה איכפת לן שיטעו משום לשמה בנכרי הרי בלא"ה לא יתנו לכתוב לנכרי משום שליחות דעדיין יש חשש שיתנו לפועל נכרי דאז ל"ש חשש דשליחות וניחוש שיטעו בחשש דלשמה כ"ז בישוב דברי השואל. ואמנם בדברי הת"ה גופי' לשיטתי' בחשש לשמה ליכא חשש איך הוכיח דבשאר פסולים ל"ג מדלא גזרינין בערכאות חתימה אטו כתיבה והרי שם בלא"ה לא יתנו לכתוב לנכרי משום לשמה י"ל בפשיטות דנהי דהכתיבה ל"ח חיישינין בהבאת הגט שיתנו לנכרי דבזה ל"ב לשמה רק בן כריתות אבל זה דוחק דחתימה אטו הבאה ודאי ל"ח רק אטו כתיבה וצריך ביאור לדברי'. והנלע"ד ביאור דברי' בדרך זה הנה בגמ' די"ט בגט שכ' שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן ור"א ב"י אמר דגם רבנן מודי ודוקא בס"ת פליגי וכ' התוס' בד' י"ט דכתב ע"ג כתב ל"מ היכ' דהכתב השני מתקן יותר מכתב הראשון הוה כתב ותמה מהרש"א דא"כ איך אמר ר"ל עדים שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ואמר ר"י כתב ע"ג כתב ל"מ והרי הכתב השני מתקן דמעיקרא לא חתמו העדים שצוה הבעל ול"ה לשמה גם לא חתמו שמם בעצמם ואח"כ כשיחתמו העדים הכתב השני מועיל. והנ"ל בישוב הדבר עפ"ד הבעל התרומות והסמ"ג הובא במג"א סי' ל"ב דהיכא דהי' חק תוכות ל"מ העברת קולמוס ושורש הדבר דדוקא היכא דהי' גם כתב מתחלה ורק שהי' חסרון מחשש לשמה אז מועיל העברת קולמוס משא"כ היכ' דלא הי' שום כתב מתחלה ל"מ העברת קולמוס. א"כ כ"ש בעדים שלא חתמו כלל מתחלה רק אחר חתם והם לא חתמו כלל החתימה הראשונה גרע מחק תוכות דעדים אלו לא עשו כלל ול"מ העברת קולמוס וזה דבר ברור לדעתינו בעזהי"ת. ושמחתי שמצאתי כעין זה בתורת גיטין להגאון מליסא בחדושים שכ' דעד כאן ל"מ העברת קולמוס אלא לתקן מעשה ראשון אבל החתימה עודנה של ראשונים ולא מיקרי מעשה השני רק כמתקן כתב הראשון וכתב הראשון הוא אמנם דברי' מחוסרין תבלין וראי' ולמ"ש הדבר נחמד דהשתא כשכתב בתחלה בחק תוכות ל"מ כ"ש כשלא כתב הוא רק אחר בפסול דלא מיקרי אח"כ מעשה שלו. ואמנם מ"ש הגאון מליסא והא דמדמי עדים לשבת הלא בשבת חייב משום דמתקן כתב הראשון ובעדים ל"מ מה שמתקן כתב הראשון וכ' בדוחק לישב ולפענ"ד א"צ לזה דלפמ"ש התוס' בשבת ק"ד דגם בשבת מיירי במתקן בכתב השני להכשיר הכתב הראשון א"כ י"ל דכתב בחול ובשבת תיקן הכתב וחייב על התיקון לבד כמו בהגיה ב' אותיות ואפי' אות א' חייב בגוונא דמוקי שם וה"ה בעדים מהני כתב השני וע"ז אמרו וכי מפני שאנו מדמין וכו' דבאמת בעדים ל"מ כתב השני. באופן דלדעתי גם בכתב נכרי גט ואח"כ העבירו ישראל בקולמוס ל"מ דלאו בר שליחות וכריתות הוא ואף שאח"כ העבירו ישראל בקולמוס ל"מ דחשיב מעשה ראשון והוא לאו בר שליחות וכריתות ולא עדיף מחק תוכות שכ' בסמ"ג ובעל התרומות דל"מ ודוקא בשלא לשמה מהני העברת קולמוס כיון דאותו הכותב בר כתיבה הוא משא"כ בכתב נכרי דאחר מתקן מעשה ראשון ומ"מ מעשה ראשון הוא ובזה מיושב קו' התוס' בע"ז ד' כ"ז שהקשו דלמ"ל בגיטין ד' מ"ה בתפילין שכתבו נכרי אשה וכו' דפסולה משום כל שאינו בקשורה אינו בכתיבה בנכרי בלא"ה פסול משום לשמה ותי' דנקט נכרי אגב אשה וזה דוחק אבל לפמ"ש מיושב קו' תוס' בטוב טעם דנ"מ דפסולה משום כל שאינו בקשירה בכתב נכרי רק מקצתה דבכולה אזכרות בלא"ה ל"מ העברת קולמוס דמיחזי כמנומר אבל בכתב מקצתה מטעם לשמה מהני העברת קולמוס אבל מטעם דל"ה בר כתיבה ל"מ העברת קולמוס דמ"מ הוה מעשה ראשון וזה ישוב נכון מאוד

[לפמ"ש תוס' במנחות ד' ל"ב ד"ה הא מורידין עושין דתפילין כיון שהם מכוסין ל"ב נוי ול"ש זה אלי ואנוהו וקצת משמע כן בשבת קל"ג דל"ח תפילין בהדי כל מצות דקחשיב התם א"כ י"ל דאם נאמר דכל התפילין בעי קדושה בפירוש וסתמא ל"מ א"כ גם רבנן מודין בתפילין דמהני העברת קולמוס ומיושב קו' תוס' בפשיטות טפי דמפאת לשמה מהני העברת קולמוס. וגם מנומר אין פסול בתפילין דל"ש נוי אמנם לפי שדברי התוס' תמוהין בעיני דהרי במילה שבודאי מכוסה ועכ"ז אמרינין בשבת קל"ג זה אלי ואנוהו לענין ציצין המעכבין וכ"ש בתפילין וע"כ צ"ל דהתוס' אמרו זאת דוקא על השרטוט ולפ"ז רבנן יחלקו בתפילין ומנומר ג"כ פסול ועדיין צ"ע אמנם אם נאמר דסתמא כשר בתפילין ורק באזכרות פסולין ל"מ העברת קולמוס כיון דמלבד האזכרות כשר איך יעבור בקולמוס הרי יהי' שלא כסדרן ודו"ק]