בית יצחק אבן העזר חלק ב סד

מקום לדברינו בזה ולד' הא"ז הנ"ל יתישב מה שהק' בפ"י בדף ט' דמתרץ כי קתני פסולה דרבנן דאורייתא ל"ק. ומקשה והא ערכאות דפסול' דאו' ומשני בע"מ ור"א ומק' בפ"י מה דוחקא לאוקמא כר"א והרי ברייתא מיירי לר"מ ולוקמא כר"מ ורק דמיירי בכתב ידו ובזה כיון דאם ניסת הולד כשר דערכאות לא פסלו רק מדרבנן עיי"ש והוא קו' נפלאה. ולהנ"ל יתישב שפיר דבאמת הערכאות לאו עדות נינהו לכרות הגט גם לר"מ. רק דלר"מ יהי' כשר מדאורייתא משום הכתיבה דבכתב ידו דהוה כמאה עדים לר"מ קאי ע"ז וכתב היכ' דליכא עדים ובזה בעי לשמה וכיון דעל הכתב קאי וכתב א"כ גם חתימת הערכאות בעי לשמה כמ"ש הא"ז רק דכבר כתבנו דלר"א דע"מ כרתי ולכתחלה תנשא בגט שאין בו עדי חתימה א"כ אין מחוסר מעשה וסתמא לגירושין עומדת ומהני סתמא ועכו"ם לא גרע מסתמא. משא"כ לר"מ לבתר דגזרו רבנן שאל תנשא בגט שאין בו עדי חתימה אף בכתב ידו א"כ הגט הזה עכ"פ מחוסר מעשה החתימה ושוב אין עומדת לגירושין זולת החתימה ובעי לשמה בפירוש דזולת זה פסול מדאורייתא ופסול ערכאות בגט זה מדאו' דלא גרע מתורף והיכ' דליכא עדי חתימה שיכרתו בעי כל הגט לשמה מדאורייתא. ושוב קשיא פסולי דאורייתא ל"ק. משא"כ לר"א כיון דלכתחלה תנשא בגט שאין בו עדי חתימה סתמא לגירושין עומדת וסתמא מהני

(ד) ובהכי יש לישב דברי רש"י גיטין י' ע"ב דגמ' ל"ב לאוקמי ת"ק כר"א דשנויי דחיקא היא והקשו התוס' דהרי למסקנא דמשני מילתא דאי' בקדושין ל"ק ע"כ נמי כר"א דלר"א דהוה פסול דאורייתא גם בקדושין פסול ולהנ"ל נכון דבאמת גם בגיטין לר"מ י"ל דלא פסול רק מדרבנן כגון בכתב בכתב ידו כמ"ש הפ"י ורק שכתבתי דכיון דמדרבנן פסול א"כ הרי צריך לחתימת עדים שתנשא לכתחלה ול"ה סתמא לשמה כיון שעדיין לא חתמו עדים א"כ פסול ערכאות בחתימה דאורייתא כיון דסתמא ל"מ וחתימה לשמה מדאורייתא דוכתב אכולה קאי ומ"ה ל"מ לאוקמא כר"מ אבל בקדושין כתב בכתב ידו לר"מ גם בדרבנן כשר א"כ בשטר קדושין בכתב ידו דל"ב חתימה כלל סתמא לשמה ומהני חתימת ערכאות מדאורייתא והוה ליתא בקדושין ושפיר למסקנא אתי כר"מ ומיושב קו' התוס' בטוב טעם. (ולפמ"ש תוס' בעירובין י"ג דמ"ה בגט ל"מ סתמא משום דהבעל לא ירצה לגרש משא"כ בסוטה דכהן אינו מקפיד הוה סתמא לשמה א"כ י"ל בקדושין מסתמא ניחא להבעל לקדש ולאשה להתקדש ומהני סתמא ומ"ה נמי מהני ערכאות לר"מ מדאורייתא כיון דמהני סתמא ובגט ל"מ אף בכתב בכתב ידו כיון דל"מ סתמא א"כ למסקנא דמשני איתא בקדושין ל"ק י"ל לעולם פסולה דאורייתא קתני וערכאות ליתא בקדושין דבקדושין מהני סתמא ומיירי בכתב בכתב ידו דא"צ עדים ומ"מ לשמה צריך כשיטת הרשב"א והא"ז ומעתה למסקנא שפיר אתי' כר"מ ומיושב קו' התוס' על רש"י בפשיטות גם יתישב כפמ"ש דבגט ל"מ סתמא דמסתמא לא ניחא לבעל כמ"ש תוס' בעירובין ובשחרור נמי ל"מ ואם בקדושין מהני הדק"ל אמאי ל"ק דשוה גיטי נשים לשחרורי עבדים לענין לשמה ומ"מ ליתא בקדושין דהיינו דסתמא ל"מ אלא להנ"ל יתישב כיון דתני ערכאות וביארנו דה"ט דסתמא ל"מ א"כ כבר מבואר בברייתא דשוה גיטי נשים לשחרורי עבדים בסתמא וזו הערה חדשה ודו"ק היטב) ובזה נתישב ג"כ קו' הרמב"ן וחדושי הר"ן והל"מ בפ"א לשיטת הרי"ף ורמב"ם דגם לר"א מהני ג"כ עדי חתימה א"כ מאי מקשה בריש גיטין אי לר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי ודלמא צריך בפני נחתם משום היכ' שיתן לה הגט בלא עדי מסירה דאז בעי לשמה ולהנ"ל הדבר נכון עפמ"ש הפ"י בריש גיטין בתוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה בישוב הקו' מ"ש לשמה משאר פסולין וכ' הוא דמה"ט לא חיישינן למחובר דזה לא שכיח כלל משא"כ לשמה רובא דרובא אין כותבין לשמה כיון דבעי בפירוש שיוצא מפי' חיישינן שמא לא יוציא מפי' וסתם אשה לאו לגירושין עומדת א"כ כ"ז לר"מ משא"כ לר"א כיון שכבר נכתב הגט ואין מחוסר מעשה א"כ אשה לגירושין עומדת בגט זה שאין מחוסר מעשה ומהני סתמא וכיון דל"ח רק לסתמא א"צ לומר בפ"נ ומקשה שפיר לר"א וע"ז משני מודה ר"א במזויף מתוכו והכונה דחיישינן שמא הבעל יערער שהעדים כתבו בפירוש להתלמד או שלא לשמה ולר"א בלא"ה ל"ק כלל מ"ש ממחובר דבכתיבה ל"ח רק לחשש הפ"י שנכתב סתמא אבל למחובר הכל יודעין שפסול רק לשלא לשמה בהחתימה כיון שבלא"ה יהי' עדי מסירה לא נסמוך עלייהו והם יודעין מזה ולא חותמין לשמה והיכ' דחתמי סהדי שלא לשמה בפירוש פסול מדאורייתא כשיטת הא"ז הנ"ל ומ"ה ל"ח לשמא יערער שנכתב ביום דל"ה רק מדרבנן משא"כ לזה ועכ"פ קו' הרמב"ן ל"ק ודברי הגמ' מבוארין היטב: (ה) כ"ז חשבתי בראשית ההשקפה בישוב דברי הא"ז שהקשה הת"ה עלי' ואמנם ראיתי שהגם שמה שהקשה בת"ה על הא"ז מערכאות של נכרים מפאת דהוה שלא לשמה מיושב מ"מ עדיין י"ל מטעם שליחות דלפי דברי הא"ז דוכתב אכולה מילתא קאי והיכא דחתמו סהדי גם. ע"ז קאי וכתב א"כ הטעם דבעינן שליחות בחתימות העדים מטעם דוכתב עלי' קאי והנה גם התוס' כתבו בגיטין ד"ט ע"ב ד"ה אעפ"י שחותמיהן עכו"ם דבעי' לר"מ שליחות בחתימה הגם דמה שהביאו ראי' מדבעי שיאמר לעדים חתומו אין ראי' רק דבעינין צווי הבעל אבל לא דבעי שליחות ואף להתוס' שכ' בד' כ"ב ע"ב דלר"א בעי שליחות בכתיבה זה נכון דלר"א וכתב אבעל קאי והסופר שלוחו כאלו כתבו הבעל בעצמו. אבל לר"מ דוכתב אחתימה קאי. ע"כ שעדים יחתמו דחתימת הבעל ל"מ מידי. ואיך שייך שליחות. במידי דאיהו לא מצי עביד וע"כ היא רק בציווי הבעל ולא מטעם שליחות שיהי' כמותו ואולי כוונתם כיון דכתיבת הגט בכת"י הבעל מהני לר"מ ג"כ כמו דאיתא בדף ג' ע"ב ועיי"ש בתוס' ומ"ה שייך בחתימה שליחות וע' בסוגי' דאומר אמרו. ובעיקר הדבר מוכח מכמה דוכתי דבעי שליחות בחתימה כמ"ש התוס' בכמה מקומות אבל לר"א דכ' התו' בדף ס"ג דבעי שליחות בכתיבה. ומעתה אם להא"ז גם החתימה בכלל הכתיבה לר"א ליבעי שליחות ואיך מהני ערכאות מדאורייתא ולאו בני שליחות נינהו. ולאחר העיון צדקו מאוד דברי הא"ז ולק"מ גם קו' הת"ה מכל וכל דבאמת לר"א ל"ב החתימה ונהי דל"ה שליחות מאי איכפת לי הרי א"צ לאותו דבר. באופן דקו' הת"ה ל"ק מידי וסברת הא"ז יהי' הכי דהיכא דישראל חתם דמצי להיות שליח וחותם בעצמו בשליחות הבעל הוה בכלל וכתב דשליחו כמותו והתורה אמרה וכתב לה לשמה דכל הכתיבה בעי לשמה. וחתימת העדים בשליחותו הוה ג"כ וכתב ובעי לשמה והיכא דלא חתמו לשמה פסול מדאו' משא"כ היכא שחתמו ערכאות כיון דלאו בני שליחות נינהו ל"ה חתימתן בכלל וכתב כלל דבנכרי ל"א שלוחו כמותו ומ"ה שפיר כל כתיבת הבעל לשמה וחתימה דא לאו כתובו' הוא ומ"ה לא איכפת לן אם לא כתב לשמה והיא ישוב נחמד מאוד: וקצת יש לכוון דבר זה בדברי הרשב"א בחידושיו לשיטתי' דידי' דס"ל דמ"ה לר"א בעי חתימה לשמה מדאורייתא משום דסומכין על העדים במקום שאין עדי מסירה לפנינו והקשה ג"כ מערכאות הרי ל"ה לשמה ותי' דחתימת ערכאות לא איכפת לן דהוה כטיוטא בעלמא ולא איכפת לן בשלא לשמה. והנה לפי הכונה הפשוטה וכפ"מ שהבין הט"ג מדברי' הכונה דכיון דאין סומכין כלל על עדותן הוה כטיוטא בעלמא וזאת צ"ע דבשלמא אם הפסול דשלא לשמה מדרבנן שייך לומר דכיון שאין סומכין לא גזרו רבנן ואמנם אם הפסול מדאוריית' אמאי מהני הטעם דאין סומכין עלי' הרי גם לפרקי' על ישראל עדי חתימה אין סומכין כשעדי מסירה לפנינו, ועוד דאם נאמר דבישראל כיון שסומכין עלי' לפרקים הוה מדאורייתא א"כ בשמות שאין מובהקין כיון דפרקים נמי יסמכו עליהם דהרי מה"ט פסול מדרבנן דשמא יסמכו עליהם הב"ד א"כ הוה פסול מדאורייתא. ולהדי' מוכח מגיטין ד"ט להיפך דהרי מקשה והרי ערכאות דפסול מדאו' ומשני בעדי מסירה ור"א ומיירי בשמות שאין מובהקין הרי דגם בזה הוה רק מדרבנן אף דפעמים סומכין עליו. אמנם אם כונת הרשב"א כדכתיבנא הדבר נחמד דה דהיכא דחתם ישראל דהוא שלוחו והוי בכלל וכתב אנן בעינן שיהי' החתימה ג"כ כמו התורף נכתב לשמה אמנם בערכאות כיון דלאו בני שליחות ל"ה בכלל וכתב ול"ב לשמה. וזה כונת הרשב"א דהוה כטיוטא כיון דל"ה שליחו ול"ה כתיבה דידי'

(ו) ויונעם יותר לשיטת הא"ז שהובא בשה"ג דסומכין על ערכאות אף באין עדי מסירה לפנינו דל"ש תי' הרשב"א לפי הכונה הפשוטה הוא על דאין סומכין עליהם דהרי להא"ז סומכין עליהם אבל לפמ"ש ניחא דכיון דאין שליחות לנכרי ל"ה בכלל וכתב ול"ב לשמה ומ"מ סומכין עליהם כיון דקושטא הוא ולאו מזויף הוא בודאי הי' עדי מסירה בעת הגט והדברים נחמדים והי' מקום לפלפל עוד בזה לשיטת רש"י בב"מ ע"א דיש שליחות לעכו"ם לחומרא א"כ לחומרא אמרינן יש שליחות והוה כאלו כתב הוא ובכלל וכתב לה הוה ובעי לשמה שוב אבל כיון דדעת רש"י היא רק דמדרבנן יש שליחות א"כ מה"ט י"ל דמדרבנן פסול אפי' בשמות מובהקין ואמנם בסוגי' משמע דהוא רק מטעם גזירה. לכן נ"ל דגם לרש"י ע"כ כ"א יש שליחות לחומרא רק במילי דשייך בי' כגון לקחת רבית וכו' אבל בגיטין וקדושין דל"ש בי' כלל אין שליחות אפי' לחומרא ומיושב הערה הנ"ל. ומעתה יצא לנו קולא מדברי הא"ז. ובמקום שחשב בעל תה"ד שיוצא חומרא מדברי הא"ז אדרבה נהפך הוא דמדברי הת"ה משמע דלדברי הא"ז דפסול שלא לשמה מדאורייתא ה"ה פסול דחק תוכות ג"כ בעדים פסול מדאורייתא ולפ"מ שבארנו דברי' א"כ גבי חק תוכות לא נפסל כלל בעדות וה"ה אם היא כתובה שאינה תמה ואתה פוסל בגט מטעם דל'"ה כתיבה א"כ בעדים אדרב' כשר הוא. ושורש הדבר דהר בארנו בדעת הא"ז דטעם דשלא לשמה בחתימה פסול מדאורייתא דוכתב אכולה מילתא קאי וע"ז קאי לה לשמה וכשנחתם שלא לשמה הוה וכתב ומ"מ ל"ה לשמה ופסול. משא"כ חתימת מרכאות כיון דל"ה בכלל וכתב הוה טיוטא בעלמא. ורק דחיישינן שמא יסמוך ע"ז ובעי שמות מובהקין א"כ מה"ט נמי בחק תוכות דאימעוטי בגמ' מוכתב וכ"כ הב"ש בסי' קכ"ה דל"ה כתיבה כלל מדאורייתא ל"ה כלל בכלל וכתב ובודאי הוה טיוטא בעלמא. ולא איכפת לן בחתימת עדים דא"צ כלל לר"א ובכלל וכתב ל"ה דא"צ לה ודוקא לשמה פסול מדאוריי' כיון דהוה כתיבה וגם יש שליחות והוה בכלל וכתב ובעי לה. משא"כ בחק תוכות הוה כטיוטא ובאופן דגם לא"ז אינו פסול מדאורייתא רק מדרבנן יש חשש בחק תוכות שמא יסמוך על העדים משא"כ בנפסק אות אם נאמר דל"ה כתיבה רק כטיוטא בעלמא מאי איכפת לן לר"א. וגם בזה ל"ש שמא יסמוך עליו כיון דניכר לעין כנ"ל כמ"ש בהג"א הובא בב"י סי' ק"ל בקצרה ובג"פ סי' קכ"ד סק"ג אין לתמוה אמאי מכשיר ר"א בכתבו ע"ג דבר שיפול להזדייף והא מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול ותי' דהא מודה ר"א היכא דלא אתי למיסמך עלייהו כגון בשמות מובהקין והכי נמי כשר עיי"ש. באופן דאם נאמר בחק תוכות פסול מדרבנן בעדות אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה אבל בנפסק אות אם נאמר דל"ה כתב כמו שיבואר לקמן א"כ לא אתא למיסמך עלייהו והוה כטיוטא לשיטת הא"ז. והדבר יבואר עוד לקמן

(ז) אמנם בת"ה בתשו' שם חקר לשיטת התוס' והפוסקים דטעמא דשלא לשמה לר"א פסול מטעם דגזרינין חתימה אטו כתיבה. או גם בשאר פסולים גזרינין חתימה אטו כתיבה כגון לענין חק תוכות וה"ה לענין שאלתינו אם נאמר דהכתיבה פסול באותיות שבירות אי גם בחתימה פסול דגזרינן בשאר פסולין חתימה אטו כתיבה ובזה ל"ש לחלק בין ניכר הפסול או לא דבזה ג"כ שייך גזירה חתימה אטו כתיבה כמו בחק תוכות: ואדרבה אם ניכר הריעותא שייך יותר החשש והגזירה. ועיי"ש בת"ה שמביא ראי' דבשאר פסולין ל"ג רק בלשמה דחתימה הואיל דשכיח. מהא דכשר בערכאות בשמות מובהקין ול"ג אטו כתיבה דזה ודאי פסול מדאורייתא דבעי שליחות בכתיבה כשיטת הרבה פוסקים א"ו דבשאר פסולין ל"ג. והשואל הקשה דהרי בפסול לשמה ודאי גזרו חתימה אטו כתיבה ואמאי ל"ג בערכאות חתימה אטו כתיבה. ותי' בת"ה ותוכן דברי' דבשלמא פסול דלשמה דבנכרי ל"ה רק ספק שמא כותב שלא לשמה הכל יודעין דבחתימה דרבנן