בית יצחק אבן העזר חלק ב לו

(ג) שבתי וראיתי דבמה שכתבתי להקשות על חילוק של החות יאיר לפי ס' דשרצים ל"ה שעת הכושר וכתבתי דכמה וכמה שרצים ה"ל שעת הכושר כל עוד שלא ריחשו ורק דמשרצים ליכא למילף משום שהוא ברי' יש לדחות לכאורה דגם ברי' לא הוי דלא נאסר מתחלת ברייתו אך זה אינו דזה דוקא מה דהוא ברי' לענין דלא בטיל ברוב בעי שתאסר מתחלת ברייתו כמ"ש תוס' ב"מ ד' ו' משא"כ לענין דל"ב כזית לא תלוי בזה כמ"ש הפליתי בסי' ק' סוף ס"ק ד' ודבריו מוכרחין כמ"ש תוס' זבחים ק"ו דשרצים הוא ברי' וכן מוכח במכות דף ט"ו דנמלה כל שהוא חייב וכן היא בשבועות כ"א וצ"ע על החו"ד סי' ק' ס"ק ה' שדחה דברי הפליתי בתולעים מתוך דברי התוס' במכות י"ז וכ' והיא ראי' שאין עלי' תשובה ואיך לא ראה סוף דברי הפליתי שחילק בין ביטול לחיוב לכ"ש עוד נלע"ד דאם נאמר דשרצים לא מקרי שעת הכושר והיכא שהי' עליו שעת הכושר ליכא למילף משרצים א"כ דם הו"ל שעת הכושר דדם איברים שלא פירש מותר. וכיון דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב ע"כ מדם איברים כדאמרינן בחולין דף ס"ט דהחלב מתמצה מהאברים, א"כ הו"ל שעת הכושר ושפיר מקשה בבכורות ודלמא לסחורה. ואמנם כ"ז אם בתולעים לא מקרי שעת הכושר אבל לענ"ד אם תולעים לא מקרי שעת הכושר ה"ה דם כל עוד שלא פירש לא הוי דם כלל והארכתי הרבה בדבר זה באיזו תשובה

(ד) והעיקר לדינא נלענ"ד שהדבר תלי' באיבעיא דר' יוסף בחולין ר דאם בשרץ תכף לכשיצא לאויר העולם אסור לא מקרי שעת הכושר ואם פירשה ומתה מותר מקרי שעת הכושר. ולפ"ז בספק איסור והי' לו שעת הכושר מותר לעשות סחורה מס"ס שמא לא הוי איסור כלל ואת"ל הוי איסור שמא הלכה דפירשה ומתה אסור ומקרי שרצים לא הוה שעת הכושר. והיכא דהי' שעת הכושר ליכא למילף משרצים וע' במשנה למלך בפ"ח ממאכלות אסורות מ"ש מענין ספק איסור ב' פירושים ברמב"ם וזה דוקא אי בעי' דלא אפשטא הו"ל ס"ס. וע' בש"ך סי' ק"ד ואין עת האסף פה ולפמ"ש לעיל דדם ודאי ל"ה ברי' ומותר לסחור מהאי טעמא מדאורייתא לא קשיא מה שהקשה בנוב"י על תי' הפרי תואר מהא דמקשה ולחזקי' למ"ל דאיתקש דם למים ע"ש ולהנ"ל היתר סחורה בדם ל"ש למילף ממים כיון דליכא למילף משרצים וה"ה דל"ק מה שמקשים על הגמ' פסחים גבי חלב בדף כ"ג ל"ל קרא יעשה לכל מלאכה והרי אצטריך דמותר לעשות סחורה. ולהנ"ל ל"ק דחלב משרצים לא ילפינן שכן הו"ל ברי' כמ"ש תוס' חולין דף ק"כ ע"ב כה"ג. וע"כ צ"ל מ"ש הרמב"ם חוץ מן החלב היינו דרבנן ל"מ לאסור כיון שמפורש להיתר כמ"ש ג"כ המ"ל ואקצר בזה ועכ"פ הך דאם הי' שעת הכושר אין איסור לעשות סחורה תלי' באשלי רברבי ומ"מ בגוף שאלתו הדבר ברור דהיכא דליכא למיחש לאכילה ולא שייך סחור סחור שרי כמו שמותר לסחור בטבל מדאורייתא הואיל יהי' לו שעת הכושר ויש היתר לאיסורו וה"ה בנדר ונזיר כדמוכח ג"כ ממשנה דשביעית דיש דברים שהם מדאור' לדעת הרבה פוסקים ויש שהם מדרבנן

(ה) ורגע תזכור מה שיש לדבר אדברי זקני הטו"ז לענין התיישים דכיון דבהיתר עושה אח"כ הו"ל כמו נזדמן עיי"ש שמביא מברכות דאמרינן אתחולי מתחלינן וכיון שהתחיל גומר ועיין תשובת עבודת הגרשוני מה שפלפל נלענ"ד להוכיח נגד זה מירושלמי ריש שקלים ממה שאמרו לא מסתברא אלא לשעבר אבל להבא לא ויאות אולי משקרא בי"ד חוזר וקרי בט"ו שמא אין שומעין. לא אם אתה אומר כן נמצא אתה עוקר זמן כרכים. ועיין בהגהת מהר"א ווילנער. והפשט הנכון דאם קרא בן ט"ו פעם אחת באקראי בי"ד יצא ידי חובתו. אבל מי שהוא מסופק אם הוא בן ט"ו או בן י"ד כיון שהוא צריך לכתחלה לקרות בי"ד ואם אתה אומר דיצא בדיעבד הרי אתה עושה מדיעבד לכתחלה. ונתבטל התקנה שיקרא בב' ימים מספק. ומ"ה אף אם קרא בי"ד לא יצא כיון דעשה לכתחלה וה"ה בדברי הטו"ז אם עשה לכתחלה דיעבד ל"מ דדוקא נזדמנו ולא היכא שעשה כן לכתחלה והיא ראיה נכונה קצת יש לומר דשם הסברא כיון דזולת זה נתבטלה התקנה מב' ימים משא"כ הכא ואקצר דלפענ"ד ההוכחה נכונה דגם הכא ע"י מה שעושין כן לכתחלה בטלת לתקנה. ואין עת האסף פה כי לא באתי רק לעורר על המעיין

(ו) ועפ"י האמור לעיל דמאי דמקשה ודלמא לסחורה הוא דוקא לסברת דם נעכר ונעשה חלב דכיון דדם לא הוי ברי' ליכא למילף משרצים משא"כ לסברת האוסר משום אמ"ה דהוי כאמ"ה ואסור בסחורה בדבר העומד לאכילה מן התורה דהוי ברי' ואיכא למילף משרצים או עפ"י סברת הפ"ת שחילק בין דם לאמ"ה יתיישב מה שהקשיתי זה כמה קושיא גדולה דילפינן מארץ זבת חלב ודבש דחלב שרי' וקשה לר"מ דסבירא ליה (חולין ק"ב) דאמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה ולא בחי' ועוף ודלמא כונת התורה חלב חי' דבזה ליכא איסור אמ"ה ובשלמא מילפותא דב"ח או מפסולי המוקדשים או מחלב עזים שפיר מוכח משא"כ מארץ זבת. ואי דמ"מ בחי' איכא לר"מ עשה שאינו זבוח כמ"ש התוס' (חולין ל"ב) והפ"מ בפתיחה נסתפק בזה ובאמת מבואר זאת בתוס' מ"מ לפמ"ש הה"מ והובא בש"ך סי' ע"ט דהיוצא מן האשה מותר ול"א מקרא דהטמאים א"כ אין להוכיח מתו' דחלב של בהמה שרי לר"מ. וכתבתי ליישב לפמ"ש התוס' (חולין ל"ג) דלבן נח אסור אף חי' אף לר"מ ול"ש מי איכא מידי כיון דלישראל אסור משום דאינו זבוח א"כ אי ס"ד דחלב של בהמה הוי אמ"ה א"כ אסור לנכרי וגם חלב של חי' אסור וקשיא אחלב חי' מי איכא מידי דבזה ליכא איסור עשה לישראל כדמוכח מקרא דזבת וע"כ ליכא איסור אמ"ה בחלב. והיא הערה נחמדה. אלא דלפמ"ש בפליתי דגם לפי ההו"א דחלב אסור לא אסור רק לישראל אבל לנכרי מותר דל"ש לאסרו רק מקרא דהטמאים ועיי"ש א"כ הק"ל. אך להנ"ל יתיישב דהרי באמת יליף מקרא דדי חלב עזים ורק דמקשה ודלמא לסחורה וזה דוקא אם אסור משום דם מותר לסחור מדאורייתא אבל אם אסור משום אמ"ה אסור ב ש כ בר בסחורה דבזה ל"ש לומר יש היתר לאיסורו דחלב זה אין לו היתר א"כ כיון דלמ"ד דאסור משום אמ"ה שפיר מוכח מקרא דחלב עזים ורק למ"ד אסור משום דם ליכא הוכחה. ולדידי' מוכח מקרא דארץ זבת דאם איסורו משום דם ליכא חילוק בין חי' לבהמה

(ז) ודע דמה שכ' בשעה"מ פ"ג מאסורי מזבח דחלב של בת פקועה הוי כחלב שחוטה והוכיח מסוגיא זו ובח"ס סי' י"ד הוכיח מרש"י שכ' הטעם דחלב שחוטה הטעם דאינו ראוי להיות אם ובת פקועה ראוי להיות אם אמנם בכל סוגיא דחולין קי"ד משמע דחלב בת פקועה הוא כחלב שחוטה דאל"כ מאי קאמרי מאי לחלב אמו שכן אסורה עמה בשחיטה, ואם חלב בת פקועה אסורה וקרא סתמא מיירי א"כ זו אינה אסורה עם בנה בשחיטה כמ"ש הש"ך סי' י"ג וג"כ משמע לי' לגמרא חלב אמו דל"ה בת פקועה ודוק. ומ"ש כת"ה דיליף מבשר בחלב ודלמא אצטריך לחצי זית בשר וחצי זית חלב וא' לחנ"נ כבר הרגיש בזה במהרי"ט אלגאזי והרבה יש לפלפל מזה

והנני ידידו ודו"ש

סי' יח

ב"ה ברעזאן. צדק ומשפט לפ"ק

להרב הגדול החריף ובקי בכל חדרי תורה מורג חרוץ המפורסים מוהר"ר שמואל יצחק שור נ"י וכעת אבד"ק מאניסטרישץ

ע"ד הגט שהבעל אמר קודם הג"פ שנקרא לתורה בשם אקסעלראד ובפי כל נקרא בענדוט וכתבו בגט אקסעלראד דמתקרי בענדיט. ואחר הגט ערער הבעל שזה כמה שנים לא עלה לתורה בשם אקסעלראד והדבר א"א להתברר כי המגרש הוא איש המוני ואינו עולה לתורה בתדירות. וחששו על הגט אולי שם אקסעלראד הוא שם שנשתקע והמגרש אינו רוצה ליתן גט אחר עד שתתן לו המתגרשת מעות והיא עניה

(א) תשובה הנה בכתבו בגט שם הנשתקע הדבר מבואר דאפילו להפוסלים שם הנשתקע זה דוקא אם שני השמות אין להם שורש אחד אבל אם שם הנשתקע הוא שם העצם והוא נקרא בשם החניכה והדבר ידוע דאותו שם יש לו שם העצם הגט כשר כדמוכח מתשובת מהרי"ק סי' פ"ו גבי שם אלי' דמתקרי באלי' דאפילו לא נקרא כלל בשם אלי' כשר אם כתבו גם אלי' כיון דשם אלי' הוא שם העצם עי"ש ועיין בג"פ ס"ק צ"ז שפסק מה"ט דהיכא דהדבר מפורסם וידוע למקצת בני העיר שהי' לו שם אחר הגט כשר בכתב שם הנשתקע. ועיין במשנה למלך פ"ג מגירושין ועיין בטיב גיטין בליקוטי שמות ס"ק כ"ט וס"ק ל"ד חשש שם להחמיר גבי הירש ושם צבי נשתקע. וכ' שם לחלק בין הך דתשובת מהרי"ק דשם באלי' אינו שם כלל משא"כ שם הירש הוא שם בפ"ע. ויש לו שם הקודש אחר נפתלי עיי"ש. ולפ"ז בנ"ד הגם שידוע ששם בענדיט הוא כמו אקסעלראד וכינוי לו מ"מ הוא כינוי ג"כ לברוך או ליו"ט וגרע יותר משם צבי שהוא שם הקודש והירש שם של לעז ורוב שמות הלעז יש להם שם הקודש על כן ידוע דשמו צבי משא"כ אקסעלראד ובענדוט שניהם הם של לעז ואין ידוע כלל. ומ"מ כיון דדבר זה שכתב גם שם שנשתקע דפסול ל"ה רק מדרבנן משום חשש לעז הגם דמה שצריך לכתוב שמו הוא מדאורייתא כמ"ש הר"ן דל"ה ספירת דברים אם לא כתב שמו. מ"מ אם כתב שמו וכתב גם שם שנשתקע לא הוי רק מדרבנן. על כן יש לצדד להקל דל"ה שם שנשתקע רק אם לא ניכר כלל בשם זה. משא"כ בזה שהכל יודעים שבענדיט הוא נקרא אקסעלראד לתורה אין כאן חשש לעז בשגם שזה נקרא כבר בשם אקסעלראד ויש עדים לזה איך שהמגרש אומר שזה כמה שנים לא נקרא שם זה י"ל דלא הוי שם שנשתקע ומה שמביאין ראי' הרש"י שבת גבי בבל בורסיף שכתב רש"י שצריך לכתוב שם של עכשיו ומשמע דאם כתב שם הנשתקע פסול. כבר כתב בג"פ דכוונת רש"י אם לא כתב רק השם שנשתקע. משא"כ היכא שכתב ב' השמות. ועוד נ"ל דשם בשינוי מקום עמידת העדים יש לפסול יותר משום דאם כתב שם הנשתקע יסברו העולם שהיא עיר שנקראת עכשיו בשם זה ויזימו העדים שלא הי' אז בעיר כזה ויהיה לעז משא"כ במגרש אין בזה לעז אם כתב שם שנשתקע ג"כ כיון שהרבה יודעים שלא נשתקע. וכ"ת הביא ראיה לפסול שם הנשתקע דאל"כ אם מגרש אחד שש לו ב' שמות ובשם אחד הוא שוה לאחד שבעיר דמותר לגרש שלא בפניו וניחוש שהוא יתן הגט לאשת חבירו ובאמת היה לו ג"כ שני שמות רק ששם אחד נשתקע ואשתו תאמר אח"כ שגם שם הנשתקע כתבו. ועל כרחך פסול בכה"ג. וזה אין ראיה דלא חיישינן לשם הנשתקע אצל השני כמו דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון בלא הוחזקו וה"ה כשלא הוחזקו שנים בשני שמות שוות ל"ח שאחר היה לו שם שנשתקע וכן מה שהביא ראי' מהך דב"ב קס"ז גבי וליחוש שמא כתבו לאיתתא דלאו דיליה ופי' רשב"ם דמקלקל לה. ופי' מהרש"א שמקלקל לאשתו שיתן לה גט בשם אחר. והתוס' הקשו דהרי העדים יקראו הגט ויראו דלא כתב בשמה והקשה הוא שמא כתב שם הנשתקע והעדים יסברו דצריך לכתוב שם שנשתקע וע"כ בכה"ג שהעדים יודעים שיש לה שם שנשתקע כשר הגט. גם מזה אין ראי' דל"ח שהעדים יטעו בדין. וגם כיון דשם שנשתקע בשם דאשה ודאי לא הוי, רק דרבנן לא חיישינן לקלקול דרבנן רק לקלקול דאורייתא: