בית יצחק אבן העזר חלק ב לג

לא על הגט לבד וצ"ל ליישב דבריו דגם כאן הבעל יערער על השליחות כמו שכתוב בתחלה ועכ"פ ערעור יהי' בזה ועדיין צ"ע בדבריו וכל זה ל"ש בנ"ד. דכיון דכבר כתבנו דלהלכה נוהגין לכתוב שם אביו עפ"י עצמו ובשאר כינויים או שם טפל נוהגים לכתבם עפ"י עצמו הרי דל"ח שיקלקלה במזיד. ורק דהמהרא"י מיירי בנמצא שינוי ותולין במתכוין לקלקל. משא"כ היכא שיש לתלות בטעות או שכתבו במתכוין וסובר כשיטת הפוסקים שצ"ל כן לכתחלה. וכ"ש בזה"ז דידוע בסידור השמות דהב"ד המסדרים והם צוו לכתוב יעקב דמתקרי אלי' ודאי לא חיישינן שנתכוין לקלקל במתכוין ול"ח כל הני חששות

(ו) והגאון בעל נוב"י בתניינא סי' קי"ג האריך בענין אם לא נכתב שם אבי האשה או שם אביו ודעתו לחלק בין שם אביו דל"ה מוכח מתוכו ובין שם אבי' דהוי מוכח מתוכו כיון דמסר בידה. ולהלכה בשני יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים דמאן דנקט לי' בידים שלו הוא ה"ה באשה כיון דנקיטא בידה שלה הוא. והוי מוכח מתוכה דתפיסתה מוכחת משא"כ בשם אביו דל"ה תפיסתה מוכחת ולא נודע מי המגרש ופלפל שם בדבר נחמד בגמרא. ולפע"ד אם כי דברים נחמדים הם ואם לדין יש להם פירכא. דממה נפשך בשעת נתינה כמו דתפיסתה מוכחת עלי' כן תפיסתו מוכחת עליו דהוא נקט לי' בידי' קודם הגט והיא אחר הגט. ואחר הגט מאי מהני תפיסתה והרי אחר הגט רשאי לשרוף הגט ולאבדו והכי חייבה תורה שתחזיק הגט אח"כ. ומי יתן ואדע איזה תפיסתה מוכחת יש היכא ששורפת תכף הגט. ולומר דבדלא הזכיר שם אביה חייבת להחזיק הגט אח"כ ולשמור איזה שיעור תתן לזה. ובשעת נתינה כמו שהגט מוכיח עלי' לאחר נתינה כן הגט מוכיח עלי' בשעת נתינה. שהתורה אמרה ונתן בידה הוא הנותן והיא המקבלת ותיכף נתגרשה ורשאי לקרעו אף תכ"ד. ולזרקו לים. ועוד יש לצדד דאם ל"ה גט רק מה דל"ה מוכח מתוכה רק דכשנותן לה הוי מוכח מתוכה אנן בעינן ונתן בידה שיהי' גט קודם הנתינה שיתן לה גט לא מה שנעשה גט אחר נתינה וצ"ל בזה דכוונתו כמו דאמרינן גיטו וידו באין כאחד כן מהני בזה שיהי' גט ונתינה יחד. וזה צ"ע. ועיין בקידושין דף ח' באיבעיא דרבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה. והמ"ל בה' אישות לענין מסוכנת שקידשה באיסורי הנאה אי מהני הואיל ולגבי' לא הוי נתינה וה"ה הכא כיון דקודם נתינה ל"ה גט רק בשעת שהגיע לידה. אבל בכ"ז י"ל דבגט מהני כמ"ש הרמ"א בסי' ק"כ הובא בטור דהסופר נותן לה והיא זכתה בשליחותה לבעל וזכתה לעצמה וה"ה הכא בנ"ד מהני. אבל מה שהקשיתי ראשון קשיא. ועוד דא"כ אם מגרשה ע"י שליח לקבלה לא שייך זה דאין תפיסתו מוכחת והכי נאמר דלא מהני שליח לקבלה בכה"ג. ועוד דגם בנתן לתוך חציר' ל"מ רק בנותן בידה דבחציר' ל"ה מוכח מתוך הגט. ואמנם בעומדת בצד חצרה מהני ואנן לא אשכחן חילוק בזה. לבד מה שאמרו שיננא את לא תעביד עובדא עד דמטא גיטא לידה. אולי הוא מה"ט דשמא לא נכתב שם אבי' ועיין עוד בתורת גיטין סי' קכ"ט שכ' מה"ט בלא נכתב שם האשה כשר מדאורייתא דכיון שנכתב הרי את מותרת הוי כנכתב בשט"ח לויתי ממך עיי"ש. ואין לזה דמיון דשם הוי שטר ראיה ועיקרו לראי' ומ"ה כל מי שמוציאו השתעבד לזה כמ"ש תוס' ב"ב קע"ב משא"כ בגיטין אם נימא דמוכח מתוכו שמה כיון שכתב הרי את ה"ה דמוכח מתוכו שמו כיון שכתב ודין דיהוי ליכי מנאי ואין חילוק בין שמו לשמה דהוא נותן והיא מקבלת ואח"כ לא צריכת ליה ויכולה לאבד ולשרוף משא"כ בשטר מלוה דעיקרו לראי' ואם ישרוף ויקרע השטר לא יגבה א"כ שם הלוה אין מוכח ושם המלוה מוכח כיון שכתב ממך השתעבד א"ע לכל מי שמוציאו. והגמרא בב"ב קע"ב דימה גט לשט"ח בגט שנכתב בו היום והיינו שהזמן מבואר בשעת נתינה. אבל לחלק בין שמו לשמה לא ידענו חילוק דהא כתוב ליכי מנאי. ועיקר הגירושין לא הוי רק הנתינה ועיקרן לאו לראי' כמ"ש תוס' כתובות כ"א עיי"ש. ועוד דלדעתי בעי שיהי' מבואר מי המגרש בשעת חתימה ושיהי' מוכח משעת חתימה. כמו דלענין לשמה בעי שיהי' מבואר למפרע מדתלי לה בברירה והיכא דמהני מכאן ולהבא לא תליא בברירה כמ"ש הרשב"א הובא בנתיבות סי' ס"א באריכות. ועיין עוד בתוס' גיטין ד' ה' ד"ה כיצד יעשה וברא"ש שהרגישו דמשמע במקום אחד דאומר קודם נתינה ובמקום אחר דאומר תכ"ד לאחר נתינה ולהנ"ל לנוב"י יהי' כן בלא נכתב שם אבי' דלא מוכח מתוכו עוד קודם נתינה ול"ה גט רק בנתינת הגט בידה דאז מוכח מתוכה צ"ל אחר נתינה דאז נעשה גט כשר משא"כ בנכתב שם אבי' מהני אף קודם נתינה ודו"ק: (ז) ואין בהמ"ד בלא חידוש נ"ל דרך אגב ליישב קושית הפ"י אשר תמך ע"ז הנוב"י יסודו דאביי מסיק בגיטין כ"ד ע"ב אלא מאי אית לך לומר בעידי מסירה ור"א דלמה לא אוקמה כר"מ ועדי מסירה וצ"ל דבעי מוכח מתוכה ותמה בפ"י דא"כ מאי הוה ס"ד בה"א דלא בעי עדי מסירה וממ"נ אליבא דר"א ודאי בלא"ה בעי עדי מסירה ואליבא דר"מ ל"מ לגרש כלל דבעי מוכח מתוכה והוא תמיהה גדולה. ואמנם לולא דברי ראשונים ז"ל הייתי אומר דלעולם לר"מ נמי לא בעי מוכח מתוכה כמ"ש הר"ן ז"ל והא דהוצרך לאוקמא כר' אלעזר ולא מוקמה כר"מ בעדי מסירה היינו דלר"מ ל"מ דהוי דבר ולא חצי דבר דכיון דעדי חתימה בלא עדי מסירה ל"מ כאן דבשלמא בכל עדי חתימה העדי חתימה הוי כעדי מסירה כמ"ש הר"ן בהמגרש דמסתמא נמסר כדת. אבל בב' נשים ושמותיהם שוות העדי חתימה ל"ה כעדי מסירה דלמא לא לזו מסר רק לחברתה א"כ ל"מ העדי חתימה. והעדי מסירה צריכין ג"כ לעדי חתימה דהם הכורתים הוי עדות כ"א דבר ולא חצי דבר ול"מ לר"מ. ומיושב קושית התוס' מה שהקשו משנים ששלחו ב' גיטין דהרי הריטב"א כתב והובא בפ"מ סי' קל"ו דבשליח האמינו לשליח אף בב' יוסף בן שמעון דהוא הנשלח מבעלה של זו. וע' בח"ג סי' קל"ו. ולולא שנתערבו הב' גיטין ל"ה חיישינן כלל דהשליח ממטא לאשת חבירו ועכ"פ לר"מ סגי בעדי חתימה לבד והשליח יעיד שנשלח מבעלה של זו. והעדי חתימה הגידו אז דבר שלם משא"כ בב' יוסף ב"ש בעיר אחת דאין מגרשין אלא זב"ז והאשה צריכה שתביא עדי מסירה שנתגרשה בפניהם זב"ז. ואין העדי חתימה עדי מסירה מצד אנן סהדי א"כ הו"ל דבר ולא חצי דבר. לתי' אחד בתוס' ב"ק דהיכא דאין תועלת בעדות כ"א הו"ל דבר ולח"ד אף שלא היו יכולין לראות ואנן קי"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ואין תועלת כלל ולא עוד אלא אפילו כת אחת שיהיו עדי חתימה ועדי מסירה יש להסתפק לפ"ז דכיון דהחתימה הוי הגדה א"כ הגידו מהם ח"ד ולא הוה הגדה כלל. ומאי מהני שיהי' אח"כ עדי מסירה כבר אין תועלת בהגדתן ואינו דומה לג' שני חזקה דמהני בכת אחת לכ"ע דשם הגידו בב"א והקפידא דדבר ולא חצי דבר על ההגדה וכאן בשעת חתימה דאז נחקרה עדותן הגידו ח"ד דבהגדה הזאת ל"ה אנן סהדי על המסירה. ובזה יש להסתפק ולדחות. אמנם בשתי כתות ודאי ל"מ לשיטה זו ולכן תרצו בגמ' לר"א דלר"מ ל"מ בשתי כתות עכ"פ וכ"ז למסקנא דבעי עדי מסירה משא"כ בהו"א לרבא דל"ב עדי מסירה ומה שתופס כ"א ודאי לו מסר ומהני בעדי חתימה ול"ה דבר ולח"ד החתימה מהני אף לר"מ. ושוב נזכרתי דמ"ש לעיל בשם הר"ן דעדי חתימה הוי כעדי מסירה הר"ן לא כתב כן רק לר"א ולא לר"מ ומ"מ דברי נכונים מעצמותן דכיון דעדי חתימה ל"מ לבדם הוי דולח"ד. ואף לשי' הפוסקים דגם לר"מ בעי עדי מסירה מ"מ כיון שיכולה להנשא בעדי חתימה לבד. דאמרינן מסתמא נמסר כדת הוי העדי חתימה דבר שלם משא"כ בשני יוסף בן שמעון דצריכה להביא עדי מסירה לב"ד כמ"ש תוס' ודוק. ומ"מ הרבה יש לפלפל אם נימא דהסוגיא דגיטין כ"ד וכל החשש מנפילה הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא ל"ח ל"ה דבר ולח"ד כיון דמדאורייתא מהני. ובמקום אחר צדדנו לומר דאפילו יש תועלת מדרבנן ל"ה דולח"ד ותירצנו קושית הפ"י קידושין י"ב גבי והאיכא עדים שהי' שוה פרוטה שהקשה דהוי דבר ולח"ד ותירצנו כיון דמדרבנן מקודשת מטעם שמא שוה פרוטה במדי לא הוי דבר ולא חצי דבר דיש תועלת מדרבנן (ע' ח"ר סי' פ' אות ב' וסי' צ"ה אות י'): ומדה טובה אינה חוזרת מ"ש מקשים על הרי"ף דס"ל דעדי חתימה מהני אף לר"א ומאי מקשה גבי שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוות דלא כר"א דהעדי מסירה אין יודעים במה נתגרשה ודלמא מיירי שחתומין עדים עיין ברא"ש פ' המגרש. יש ליישב בנקל לפמ"ש הר"ן בטעם הרי"ף דהעדי חתימה הוו כעדי מסירה כיון שהגט בידה ואנן סהדי דהוא כתבו ומסר לה עיי"ש. א"כ כל זה היכא שהעדי חתימה יכולין להעיד על זה בכח עדותן אבל בב' יוסף בן שמעון דאין ראי' מחתימתן שהבעל מסר לה דלמא בעל חבירו מסר לה ולהתוס' אף השליח אינו נאמן עד שיהיו עדים ולריטב"א השליח נאמן אבל מ"מ העדי חתימה לבדן ל"מ ונמצא דל"ה עדי מסירה מטעם החתימה ול"מ לר"א בעדי חתימה רק מטעם שהם עדי מסיר' ובכאן ל"ה עדי מסיר' ול"מ משא"כ לר"מ דמהני החתימ' דהוא הכורת וז"ב וכבר כתבנו בזה באריכות

(ח) והנה מה שכתב הנוב"י דיש לחלק בין כתב מקום העמידה באשה דאז שם אביה אינו מעכב משא"כ בלא כתב מקום העמידה ל"ה מוכח מתוכה שם אביה מאשה מעכב ומביא כן בשם הכנה"ג בשם הרדב"ז א"כ בגט ע"י שליח דלא נכתב מקום העמידה בלא נכתב שם האשה מעכב א"כ היכא שיש ב' שמות וספק אם נכתב כדת שכתבנו דל"ג מאלו לא נכתב כלל קצת יש לפקפק להחמיר לדברי הנוב"י. וקצת יש להוכיח כדברינו דהמרדכי ס"ל בלא כתב שם האיש והאשה כשר לר"א ותמה בנוב"י שם מגמ' גיטין דמקשה גבי ס"ת ד' כ' הא בעינן שמו ושמה ושם ע"כ לר"א דהרי ליכא עדי חתימה עיי"ש ונ"ל דהמרדכי יסבור ג"כ כר"ן ז"ל דבעינן שמותיהן מטעם דל"ה ספירת דברים זולת זה רק דיסבור דסגי בשם האיש או האשה דכיון דאין אדם מגרש אשת חבירו והוי ידים מוכיחות כדאמרינן בנדרים דף ו' א"כ כשנכתב שם האיש לבד והכל יודעים שזו אשתו הוי כמוזכר שמה וכן להיפך כשלא מוזכר שמו ומוזכר שמה ונכתב בגט דהוית אנתתי והכל יודעים שזו אשתו הוי ספירת דברים. אמנם אם לא מוזכר לא שמו ולא שמה כגון גבי ס"ת מודה המרדכי ומיירי המרדכי דלא נכתב שמם היינו שניהם אבל שם אחד מוזכר. ואמנם לדברי הנוב"י דיש לחלק בנכתב מקום העמידה בפשיטות יש ליישב דברי המרדכי דבס"ת לא נכתב כלל דזה מדוקדק בגמרא דאמרו והא בעינן שמו ושמה שם עירו ושם עירה עיי"ש. ובאמת דהי' מקום לחלק גם לשיטת הפוסקים דל"ה רק מדרבנן ועיין מהרש"א גיטין ותוס' דף כ' ותמהו דא"כ מאי קאמרו והא בעינן שמו ושמה. והרי עכ"פ מדאורייתא יש לחוש לגט. ע"כ הי' מקום לומר דבמשנה שינו שמו ושמה הוי ו' המחלקת