בית יצחק אבן העזר חלק ב כח

ויודעין בשקרו א"כ בטוענת נתגרשה בב"ד פלוני דהוי העזה אם שקר הוא יתברר שיקרה נאמנת במיגו דנאנסה דל"ש אף שהיא תמורת המנהג וגם ל"ש

(כ) סיומא דפסקא לענין שאלתינו אודות הטעלעגראף אם מועיל לעדות אשה שנתגרשה הנה באינה מוחזקת שהיא א"א והאשה אומרת שנתגרשה בב"ד פלוני מותרת להנשא גם זולת הטעלעגראף א"כ מכ"ש שיועיל עדות ע"י הטעלעגראף אלא אפילו במוחזקת שהיא א"א והאשה אומרת שנתגרשה בב"ד פלוני שכבר כתבתי לעיל דל"מ אמירתה אף דהוי מלתא דעבידא לגלויי דל"מ זאת רק לגבי עד ולא לגבי אשה אבל הטעלעגראף מהני. חדא שיש צד לסמוך על שיטת הא"ז הובא בשלטי הגבורים דהיכא שערכאות חתומים א"צ להביא עדי מסירה לפנינו וכ"ש הטעלעגראף דעדיף מערכאות הב' כיון דהוי מלתא דעבידא לגלויי מהני עדות הטעלעגראף בצירוף עדות האשה כמ"ש הש"ך בסי' צ"ח ואף לפוסקים דע"א במיתת בעל ל"ה רק בדרבנן דזה הוי יותר מלתא דעביד לגלויי משם וכמ"ש גם זולת זאת כמה סברות שיש להאמין להאשה במיגו וגם שיש על כל זה לסתור ולבנות כמו שהארכתי ת"ל בצירוף כל הני סברות נ"ל להורות להתיר בלי פקפוק. והרי זה יש ללמוד מבא לכאן מעשה ב"ד בלי קיום שכתב בתשב"ץ סי' ס"ו חלק ג' דהיכא דלא שלטה בו ידי אשה וליכא למיחש לזיוף מהני וגם בתשו' בגדי ישע הורה להקל בבא ע"י בי דואר מעשה ב"ד בלי קיום כיון דליכא למיחש והובא בפתחי תשובה כן יש להקל בנ"ד ע"י עדות הטעלעגראף שבא לכאן ע"י שאלה ששאלה להרב והוא משיב בזה דא"א שיהי' בזה זיוף כיון שהטעלעגראף שנשלח לשם ע"כ בא ליד הרב והוא חתם הרעצעפיס שהשיג השאלה. אמנם אם נחוש להחמיר ונאמר דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ולא ירצה לסמוך על מכתב הטעלעגראף כיון שאין כאן ב' עדים כשרים נ"ל לעשות בדרך זה שהב"ד שנתגרשה בפניהם יכתבו להב"ד ששאלו שהמה עושין להרב שליח שיסדר הקידושין וכיון שהב"ד יודעין בטוב שנתגרשה והמה רשאין לסדר קדושין יכולין לעשות שליח לסדר הקידושין והרב אינו עושה רק שליחות של הב"ד שהעידו עדים כשרים לפניהם והוי כעין דאמרי' בב"ק פ"ה אנן שליחות דקמאי קעבדינן ובזה ל"ש מה שכתבו התו' גיטין דף ד' דאף שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדים כשרין דהב"ד אין מתיר האשה עפ"י הטעלעגראף אך הב"ד שיגבה העדות לפניהם המה המתירין. והרב המסדר הקידושין לא עביד רק השליחות מב"ד וכיון שיודע היטב שהדבר אמת שהרב שנסדר הגט בפניו עושה אותו לשליח אין שום חשש ופקפוק לאיסור והנלענ"ד כתבתי

סי' יג

ב"ה ברעזאן אוריית"א לפ"ק

להרב הגאון החריף היחסן המפורסם מ' צבי הורוויץ מבראד בעל המחבר ספר לקוטי צבי

(א) ע"ד שאלה אשר שאלני אם במקום דחק ועיגון גדול יכול למנות שלוחי' עפ"י טעלעגראף לסופר ועדים שיתנו גט פטורין לאשתו. ידע שבעת שעשו פה הטעלעגראף באה אשה להנשא ולא היה בידה מעשה ב"ד ושלחתי טעלעגראף לשאול להב"ד שנתגרשה שם ואז כתבתי קונטרס אי מהני ט"ג לזה. הואיל והוי עד מפי עד וגם אין עדות לעכו"ם והוריתי להקל: (ע' תשובה הקודמת) ואמנם לא סמכתי על הטעלעגראף לבד רק הואיל והוי מלתא לגלויי באומרת נתגרשתי בב"ד פלוני אבל לעשות שליח לסופר ועדים אין כאן שום סברא להקל. הקודם יש להעיר דזה הוי אומר אמרו דהבעל כותב הדעפשא. והבעל הט"ג ממקום הבעל אומר לבעל הט"ג ממקום האשה דברי הבעל ובעל הט"ג אומר דברי הבעל לסופר ועדים ואומר אמרו פסול לדידן על כן אין כאן ספק דל"מ לדידן. איברא שיש מקום לספק לפי מה שכתבו האחרונים והובאו בפתחי תשובה דבמקום דחק ועיגון גדול יש לסמוך להקל שיאמר הבעל בעל פה וימנה שלוחים לסופר ועדים ולסמוך על שיטת הרא"ה והר"ן דס"ל היכא דממנה מדעתו בפירוש אין זה אומר אמרו. אם יש לסמוך במקום דחק ועיגון גדול ואין עת לשלוח הגט כגון שהוא מסוכן ואשתו תהי' זקוקה לחליצה ותמתין על יתום קטן וכה"ג אם מותר למנות שלוחים עפ"י הט"ג הנה גם בזה הדבר פשוט לענ"ד דלא מהני דלפי מה דמבואר בתוס' גיטין דף ס"ו שהקשו איך מהני אומר אמרו הלא הוי עד מפי עד ותירצו בתוס' דעיקר העדות נמסר לאחרונים והראשונים הם שלוחי הבעל למסור העדות א"כ כיון שאין שליחות לנכרי ל"מ ט"ג. דהתו' כתבו דהראשונים הם שלוחים. וע"כ צ"ל לשיטת הר"א והר"ן דל"ש מילי לא ממסרן לשליח רק באם עושה שליח שליח אחר מדעתו אבל באומר אמרו נעשה שליח מכח הבעל. אבל גם הראשון בעי שיהי' בר שליחות דהרי הוא מושלח מהראשון שיעשה להאחר שליח וכיון דאין שליחות לנכרי האיך יוכל לעשות הסופר ועדים שליח מכח הבעל. ואין זה דומה למה שמתירין היום לשלוח גט ע"י הפאסט דשם אנו סומכין על שיטת ר"ת המבואר בסי' קמ"א ס' ל"ה דעיקר השליחות נעשה עפ"י כתבו והנכרי מעשה קוף עביד משא"כ הכא הבעל הט"ג הוא הכותב ועיקר השליחות נעשה על ידו

(ב) והנה מלבד כי נכרי לאו בר שליח הוא יש לדון בדבר. דהרי נכרי לאו בר עדות הוא. ובאומר אמרו בעינן שיהי' הראשון כשר לעדות דהרי עיקר העדות הוא שהבעל צוה לכתוב ע"י נעשה. וכדמוכח מדברי התוס' גיטין ס"ו שהקשו דהוי עד מפי עד עיי"ש. ולזה נאמר הנה בנתיבות המשפט סי' כ"ח ובתורת גיטין בחידושי הש"ס האריך בדברי התוס' ובדברי הרמב"ן ושורש דבריו דכיון דאין העדים הראשונים מעידין על גמר מעשה רק שזה שלוח ועומד במקום הבעל הוי כמעידין על אחוה דמיתנא דכ' הרי"ף ביבמות דל"ב עדות גמורה והתשב"ץ כתב בביאור דבריו כדברים הנ"ל דהוא אינו מעיד רק שהוא אחיו וה"ה באומר אמרו עדים הראשונים אינם מעידים שנתגרשה רק שזה מוכשר לגרש ול"ב הגדה בב"ד ומ"ה מהני עד מפי עד זאת שורש סברתו. ומזה הוא דן לכל עדי חתימה דמהני מפי כתבם דל"ה גמר מעשה ובאמת יש לדון בדבריו דא"כ בריש גיטין דמקשה בגמרא איך עד א' נאמן על לשמה ועל חתימת העדים הרי הוי דבר שבערוה והרי שם ג"כ העד אינו מעיד שנתגרשה רק שמעיד שזה הוא הגט והוא מוכשר לגרש אשה ומה לי אם עד מעיד שזה האיש מוכשר לגרש אשה זאת או שזה הספר מוכשר להוציא אשה זאת מחזקתה. הוא ג"כ אינו מוציא מחזקה. וכשם דלדברי הגאון מליסא מועיל ע"א לומר שזה האיש עומד במקום הבעל ולא בעי עדות גמורה ה"ה שיועיל לומר הגט נכתב כדין ומועיל להוציא מחזקה. וא"ל דשם שאני דאנן בעינן שיאמר בפני נכתב לאחר נתינה תכ"ד או בשעת נתינה עכ"פ אהא גופא קשיא מנ"ל לגמרא דלמא בעינן שיאמר קודם נתינה ויחזיקו הגט בחזקת כשרות כמו שכתב הרמב"ם דאיסור עצמו בע"א הוחזק ואח"כ יגרשו בו. ומנ"ל לגמרא כ"ז עד שהוצרכו לתרץ סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ומדאורייתא ל"ב קיום וע"כ ס"ל לגמרא דכיון דעיקר העדות הוא להוציא אשה מחזקתה ל"מ רק ב' עדים ואינו דומה למה שכתב הרמב"ם באיסור עצמו בע"א הוחזק. דגם שם אם יבא אחר ורוצה לאכול וע"א מעיד שהוא חלב שאם יאכל מתחייב מלקות ואחר יאכל ל"מ ע"א כיון שעיקר עדותו למלקות וה"ה בגט ולדברי הנתיבות צ"ל דשם שאני שהתורה אמרה וכתב לה וס"ל לר"מ דוכתב קאי אחתימה ובעי שני עדים גלתה תורה דעל עדות הגט בעי שנים בין קודם נתינה בין אחר נתינה משא"כ להעיד שזה בעלה על זה לא גילתה תורה. אבל זה ליתא דהרי גם בזה גילתה תורה שמצוה הבעל והעדים יעידו על זה ובעינן שידעו שזה בעלה והוא צוה. ומעתה בעי עדות גמורה. ומה שהביא בנתיבות דברי הרי"ף פ' החולץ ודברי התשב"ץ. הנה דברי הרי"ף אין להוציא מפשטן דאם בא ואמר אנא אחוה דמיתנא הוי מלתא דעבידי לגלויי. והרי התוס' ביבמות ק"ו כתבו דמדאורייתא ל"ב הכרה לחליצה והיינו מה"ט דהתורה האמינה לאחד אם אמר אנא פלוני בר פלוני מטעם זה דהוי מלתא דעבידא לגלויי ומדברי התשב"ץ סי' פ"ג עוד ראי' להיפך מדברי הנתיבות שהרי כתב על דברי הרי"ף דה"ט דסומכין על נשים בבדיקות סימנים דל"ה רק גילוי מלתא שזו גדולה והקשה דא"כ נסמוך גם על מנין השנים שזה גדול עפ"י נשים וע"כ ה"ט דבסימנים כיון שאפשר לברר הוי מלתא דעבידא לגלויי וה"ה להכיר שזה אחיו שכיחא מלתא שרבים מכירים והוה מלתא דעביד לגלויי משא"כ במנין השנים לא מפרסמא מלתא לידע מתי נולדה ובעי עדות גמורה. ע"כ דברי התשב"ץ ומעתה מה זה דמיון לדברי הרי"ף שאומר שהוא שלוחו של פלוני ועומד בחריקאו. דל"ה גילוי מלתא בעלמא ולא מפרסמא מלתא ולא הוי מלתא דעבידי לגלויי ודאי בעי עדות גמורה והגדה בב"ד ואינו דומה כלל לאחיה דמיתנא. ושוב ראיתי שהנתיבות כתב בעצמו דמ"מ בעינן שנים דלאו גילוי מלתא גמור הוא. ורק דמ"מ לא דמי לדבר שבערוה דליבעי הגדה בב"ד כיון שאינן מעידין בגמר הדבר עיי"ש ואחרי שאינו דומה לאחוה דמיתנא טעמא לא ידענא. וצ"ע על דברי הנתיבות

(ג) והמובחר בדעת התוס' והרמב"ן דס"ל דעדי חתימה אינו דומה לשאר עדות שבעולם דבכל עדים חזינן דהתורה הקפידה על אמירה שלהן והכא בעדי חתימה לר"מ אם יאמרו אלף פעמים בע"פ שהבעל עצמו צוה לסופר לכתוב ל"מ לר"מ רק שיחתום והוא עיקר הגט א"כ חתימת העדים הוא שני פעולות שהם מעידים על הציווי ועושים מעשה החתימה בשליחות הבעל. א"כ למה שעושים מעשה החתימה בשליחות הבעל מהני אומר אמרו מטעם שליחות שהם שלוחי הבעל להגיד לעדים שיעשו מעשה זאת ועל גוף ציווי הבעל באמת ל"מ. וכשהאשה תבוא להנשא באמת צריכה להביא לב"ד אותן העדים שהבעל אומר להם כמו שכתב הרמב"ן. ואך על מעשה החתימה מהני שליחות ומעשה החתימ' היא גזה"כ. וכשתבא האשה להנשא תביא ב' עדים הראשונים להעיד על ציווי הבעל והחתימה מהגט תבא לקיים מאמר הכתוב וכתב לה ספר דס"ל לר"מ דהוא חתימת העדים בשליחות הבעל. ובאמת הם שלוחי הבעל עפ"י עדים הראשונים אבל הם אין מעידין על זה. ועיין בלשון הרמב"ן מבואר כן. ודעת התוס' יהי' ג"כ דעיקר החתימ' היא בציווי הבעל. וזה שכתבו התוס' עיקר העדות לא נמסר אלא לאלו כוונתם עיקר ציווי הבעל ושליחותו לא נמסר אלא לאלו. והם אינם מעידים על ציווי הבעל אך שעושין פעולת החתימה בשליחות הבעל ומקיימין גזה"כ וכתב לה ספר כריתות בשליחות הבעל. ולכתיבה דהיא חתימה לר"מ עשאן שלוחים. ועיין עוד בטיב גיטין מה שכתב על הרמב"ן והתוס' ומה שכתבתי הוא הנכון. ויהי' איך שיהי' בדעת התוס' ורמב"ן אנן בעינן שמי שיאמר לסופר ועדים יהי' בר עדות שיעיד על הציווי ונכרי לאו בר עדות אף שיאמר אמת. ולזה יש לומר דיועיל שהבעל יצוה בפני עדים כשרים או בפני ב"ד של ג' והב"ד של ג' יעשו שליח להסופר ועדים בכתב וישלחו על ידי הפאסט ועפ"י ט"ג יגידו לסופר ועדים שנעשו שלוחים דאז ל"ה עד מפי עד כיון שנעשו עפ"י ב"ד של ג' ועיקר העדות על ציווי הבעל יגידו הב"ד וגם עיקר השליחות נעשה עפ"י ב"ד שיבא במכתב

(ד) אך כ"ז לא יועיל לגרש תיכף בביאת הט"ג כיון דאנן בעינן שהסופר ועדים יכתבו לשמה. ומבואר בפוסקים דאם כותב שלא בשליחות ל"ה לשמה. א"כ כל עוד שלא השיג המכתב מהב"ד אך יודע זאת עפ"י ט"ג שנעשה שם שליח אולי ל"ה לשמה ושמא כיון שיודע הסופר ידיעה ברורה שנעשה שם שליח עפ"י ב"ד הוי לשמה והראיה דהרי לדעת הרמב"ן לא מהני אומר אמרו לענין שהאשה תנשא ורק שצריכה להביא לב"ד עדים הראשונים וז"ל הרמב"ן דאלו