בית יצחק אבן העזר חלק ב כד

אם צריך קיום ועדים לא הוי כנחקר בב"ד ול"מ מידי רק מצד התקנה ודו"ק כי קצרתי. ולכאורה לפ"ז מה מהני עדות שבשטר הרי צריך עדים שזה חתימת העדים אך עדים החתומים כמי שנחקר עדותן דמדאורייתא לא בעי קיום וזה לדעתי טעם הרמב"ם שכ' דעדות שבשטר לא הוי רק מדרבנן ומקשים מגיטין (דף ג') ולהנ"ל נכון דבאמת מדאורייתא ל"ב קיום ומהני שפיר עדות שבשטר אך לבתר דתקינו רבנן דבעי קיום ול"ה כמו שנחקרה עדותן דעדיין צריך בירור עדים או שטר לדמות שוב ל"ה עדות כלל. כמו שכתבו לענין שבועה ומ"ה מהני רק מדרבנן דלולא תקנת חכמים על שטרות ל"ה מהני אבל קודם שתקנו דבעי קיום ודאי מהני עדות שבשטר וזה נכון לדעתינו ולפ"ז היכא שמצוה לאחר לחתום ובעי עדים שעשה שליח לחתום ל"מ כלל ויש עוד לומר דהוי דבר ול"ח דבר. ואין כאן מקומו להאריך דבאמת מרשב"ץ משמע דהוי עד מפי עד וגם רבינו שמחה מודה ולא הוכשר אלא בגיטין דלא הוי שטר ראי' דמיד מותר לשרוף כמ"ש להדיא ולא ס"ל דגם שטר קנין בעי שיועיל לראי' כמ"ש תוס' כתובות (דף כ"א) אבל בשטר ראי' גם רבינו שמחה מודה. ותבנא לדינא כיון דכל עיקר טעם הרשב"ץ דל"מ מה שעדים יצוו לאחר לחתום משום דהו"ל עד מפי עד א"כ לפי מה שפסק הט"ז סוף סימן ל' והקצה"ח והנתיבות דלא כהסמ"ע ועדים ששמעו עדות שנחקרה בב"ד יכולין להעיד ול"ה עד מפי עד כש"כ במעשה ב"ד דלכ"ע ב' יכולין להעיד שראו מעשה ב"ד א"כ כשהב"ד מצווין לאחר שיכתוב ויחתום אותם מהני להרשב"ץ דל"ש במעשה ב"ד עד מפי עד באופן דמצד עד מפי עד אין לחוש כלל כיון שהרב מצווה לאחר לחתום אותם ודוק היטיב בזה

(ד) ואמנם מצד אין שליחות ואין עדות לנכרי יש לעיין בזה (ולומר כדעת המחנה אפרים דפועל שאני דיש שליחות לפועל נכרי לא נהירא בנידון דידן דבודאי אף שישלם שכר ל"ה הבעל מלאכה כפועל אך הוא שליחא דמלכא ופועל דידיה וז"ב). והנה לענין דיני ממונות הדבר ברור דמהני עדות הטעלעגראף אף שכותב אותו נכרי כיון דהוא ממונה מהמלך והדבר ידוע דאין משקר דלא מרע נפשי' וכמו שהאריך הרשב"א בתשובה הובא בית יוסף סי' ס"ח בחו"מ לענין ספר הערכי ואפילו עד אחד נאמן וכמו שכ' ג"כ הרמב"ן הובא בטור שם לענין ניטארין של מלכות ובפרט הכא דהוי מילתא דעבידא לגלויי ואין לך ענין נאמנות יותר מזה באופן דהדבר ידוע דאיננו משקר אך עיקר ספק הוא דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם האשה בחזקת א"א איך נסמך ע"ז לענין גיטין. והתוס' כתבו בגיטין דף ט' ע"ב בד"ה אעפ"י דשטרות העולין בערכאות של עכו"ם ל"ה אלא תקנתא דרבנן היכא דקים לן בסהדותייהו שהוא אמת דלא מרעי נפשייהו לענין שטר מתנה ל"מ עיי"ש הרי להדיא אף שהדבר אמת ל"מ רק מדרבנן א"כ היכא שהאשה מוחזקת בא"א ומדאורייתא אסורה להנשא זולת בעדים כשרים שיוצאה מחזקה דאין דבר שבערוה פחות משנים ואיך רבנן עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה ודוקא בעדות אשה במת בעלה כתבו תוס' (נזיר מ"ג) דחכמים עוקרין דבר מן התורה היכא שיש טעם וסברא וכאן לא מצינו שהחכמים הימנוהו לערכאות בזה. עוד כתבו תוס' (גיטין דף ד') ד"ה מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו דהיכא שחתומים קרובים או פסולין בדין מיפסלי דלמא אתי למיסמך עלייהו להשיאה אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשרים כדאמר פ' ד' אחין. הן אמת דעל ראיית התוס' מפ' ד' אחין מהא דאמרו דילמא חזו בכתבא עיי"ש. אין ראי' דשם להרוג נפש בודאי ב"ד אין רשאין להרוג אם לא עפ"י עדים כשרים והרי בעינן עשאי"ל ונמצא קרוב או פסול עדות בטל ואיך יהרוג ב"ד עפ"י עדים מעידים מפי כתב משא"כ בגירושין לענין שתנשא האשה הרי כ' הב"ש בסי' מ"ב ס"ק י"ב דאם עדי קידושין א"צ דרישה וחקירה ודמי' לדיני ממונות מהני ידיעה בלא ראי' עיי"ש א"כ מאי בכך שתנשא האשה כיון שנודע לב"ד שהי' עדי מסירה ונתגרשה מאי מכשול יהי' אם תנשא ואינו דומה לדיני נפשות דל"מ ידיעה בלא ראי'. ואף אם נאמר דתוס' חולקים על סברא זאת של הב"ש מ"מ אינו ראיה מדיני נפשות לגט דאם האשה תנשא והיא נתגרשה בגט כשר והרי הב"ש כתב סי' מ"ב ס"ק ח' דאף נמצא קרוב או פסול נהי דהב"ד אינן יכולין לפסוק אבל מ"מ בשעת קידושין הי' העדים כשרין הרי אף דהב"ד אינן יכולין לפסוק מ"מ האשה מותרת לדור בקידושין אלו. וה"ה בגירושין. אך י"ל דזה ל"ק דבקידושין מאי איכפת לן משא"כ בגירושין הבעל אסור בה כל עוד שלא ידוע לו בעדים שנתגרשה וחיישינן שיסמוך על עדים אלו. ובאמת בעניותא יש לפקפק על דברי הב"ש ס"ק ח' דלדעתינו כל עדי קידושין בעינן עדים שיהיו ראויין להעיד בב"ד שנתקדשה אף אם יכחיש אחד הבעל או האשה דזולת זה לא מהני. ובנמצא קרוב או פסול כיון דאין ראויין להעיד בב"ד לא הוי עדים כלל ואכ"מ לפלפל בענין זה ועכ"פ הדבר ברור דלהתוספת ד"ה מזוייף מתוכו אף שנודע מהטעלעגראף שהענין אמת אין לעשות כי אם בעדים כשרין

(ה) הן אמת דזה דוקא לשיטת התוספת אבל רש"י דף יו"ד כתב מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו דחיישינן דלמא קאתי לממסרה באפייהו ומיסמך עלייהו ודקדק הפנ"י דרש"י ס"ל דלא חיישינן שמא הב"ד יתירוה ולא יביאו עדי מסירה לפנינו דמאי איכפת לן דס"ל לרש"י כיון דערכאות לא משקרי ובודאי הגט נחתם בציווי הבעל והי' ביד הבעל בודאי נתגרשה בעדי מסירה וכדין התירוה ורק דחיישינן שהבעל יסמוך ויסבור שערכאות כשר אף לעדי מסירה. ובאמת כן הוא דעת הא"ז הובא בשלטי הגבורים דגט שבא לפנינו בחתימת ערכאות א"צ להביא עדי מסירה לפנינו דמסתמא נמסר לה כדין. הרי דסומכין על ערכאות ומתירין א"א ואמרינן מסתמא נמסר לה כדין ה"ה אם ערכאות מעידין שנתגרשה האשה בב"ד פלוני אמרינן מסתמא כדין נתגרשה ואין להקשות על א"ז איך ע"י עדות ערכאות מתירין א"א לעלמא והתורה אמרה אין דבר שבערוה פחות משנים די"ל דס"ל לא"ז כעין שכתב הב"ש בסי' מ"ב דידיעה בלא ראי' מהני בקידושין וה"ה בגירושין וכיון דהדבר נודע שנתגרשה דערכאות לא מרעי נפשייהו ובודאי נתגרשה בעדי מסירה מותרת בידיעה בלא ראי' ועוד י"ל דס"ל לא"ז כשיטת הת"ה הובא בא"ע סי' מ"ה לענין סבלונות אף ששלח בלא עדים חיישינן לקידושין אף דבקידושין בלא עדים ל"מ כיון דאנן סהדי ששלח כפי המנהג הוי כאלו קידש אותה בפנינו ה"נ ס"ל לא"ז דאטו ערכאות מעידין שנמסר בפניהם ערכאות מעידין שנחתם בציווי הבעל ואנן אמרינן שמסתמא נמסר בעדי מסירה והיכא דאנן סהדי הוי כנתגרשה בפנינו

(ו) והפ"י תמה תמהון גדול על שיטת הא"ז דהא דמפלגינן בין מובהקים לשאינן מובהקים היינו דמובהקין יודעין הב"ד דגוים נינהו ויצטרכו להביא הע"מ לפנינו משא"כ כשאינן מובהקים יסברו שהם ישראל משא"כ כשאין ע"מ לפנינו פסול בכל ענין דאם נאמר דאפילו בכה"ג כשר דתלינן שהבעל הי' בקי א"כ כשאין מובהקין נמי ודוחק לומר דאשמעינן דהבעל יסבור שהם ישראלים דהבעל ודאי ידע שהם מרכאות כמ"ש הפ"י. ולפענ"ד דברי הא"ז נכונים דזה מה שאמרה תורה אל תשת רשע עד הוא אזהרה לב"ד שלא יפסקו עפ"י הרשע ולא יקבלו דבריו אף שאומר אמת וזה היכא שהב"ד מקבלין אותו לעדות ומ"מ יש דברים דרשע כשר להעיד כגון בעדות אשה מסיח לפי תומו. והב"ד אינו עוברים באל תשת דאין מקבלין אותו לעד כשר. אך מאמינים אותו בתורת אומדנא מטעם דהוי מלתא דעבידא לגלויי וכדומה או מטעם דייקא וז"ב. ומעתה הן אמת היכא שהב"ד יודעין שחתומין נכרים ויודעין אנו שנעשה בערכאות דלא מרעי נפשי' ומ"מ מתירין האשה דאמרינן כיון שהדבר אמת שנמסר הגט מיד הבעל לאשה ובודאי נמסר בעדי מסירה הב"ד אינם עוברים על אל תשת רשע עד דהכי מתירין עפ"י ערכאות אנן מתירין מכח דאנן סהדי שנמסר בעדי מסירה ומ"ה מתיר הא"ז וזה בשמות מובהקים אבל בשמות שאין מובהקים חיישינן שהב"ד יסבור שהם ישראל ויתירו עפ"י העדי חתימה שיקבלו עדי חתימה לעדות גמורין ואז יעברו על לאו אל תשת רשע עד שיקבלו עדות עכו"ם לעדות גמורה ומ"ה פוסל ר"ש בשמות שאינם מובהקים אף בערכאות וזה סברא ישרה ליישב דברי הא"ז התמוהין מאוד

(ז) עוד נלענ"ד דס"ל לא"ז כשיטת הרבינו יקיר הובא ברא"ש דעכו"ם כשר לעדות מן התור' ורק משום שמשקרין פסולין והיכא דקים לן שאומר אמת כשר. והרא"ש הקש' עליו דאפי' עבד פסול בב"ק (דף פ"ח) וכ"ש נכרי וכן הקש' התוס' דף ט' (וע' מ"ש לעיל ח"ר סי' ע"ח מאות ה' עד אות ט' בישוב דברי רבינו יקיר וע' עוד לעיל מ"ר סי' קי"ז אות ד') ומ"ה ס"ל לא"ז ג"כ דהיכא שבאתה לפנינו בגט בחתימות עדי ערכאות מותרת להנשא דמסתמא נמסר בעדי מסירה דנהי דס"ל נכרי כשר לעדות מה"ת מ"מ בגט פסול דלאו בני כריתות נינהו ולא בני שליחות נינהו כדכתבו התוס' וזה דוקא שיהיו כשרין לעיקר הגט שיועיל חתימתן לר"מ או שימסור בפניהם לר"א לזה לאו בני כריתות נינהו אבל לר"א דעדי מסירה כרתי ובאמת מסר לפני עדי מסיר' ורק שהב"ד יתירו להנשא ע"י ערכאות שנא' על ידן מסתמא נמסר לפני עדים כשרים בכה"ג מהני דלא"ז אם ערכאות יעידו שנתגרשה בפני עדים ישראל מהני דכשרין לעדות מן התורה ואף לרבנן אם אינן משקרין כן נראה ליישב דברי הא"ז שלא יהי' חמור כל כך ואמנם לפי מה שהוכחתי לעיל (סי' ע"ח אות ו'). מגמ' ב"ק י"ד דנכרי פסול דלאו אחיו הוא א"א לומר כדברי רבינו יקיר

(ח) ובעיקר הדבר נלענ"ד דלר"ש דדריש טעמא דקרא אף לקולא בכמה מקומות א' י"ל מה דפסלה התור' נכרי לעדות משום דלאו אחיו הוא במצות היינו כיון דלאו אחיו הוא במצות חיישינן למשקר כמ"ש סברא זאת הפ"י ד' כ'. אבל אי ידעינן דאומר אמת כגון בערכאות נאמן מדאורייתא. אבל כ"ז לר"ש דדריש טעמא דקרא ולרבנן דלא דרשו טעמא דקרא אף אם ידעינן דאומר אמת ל"מ ובהכי מיושב קושית התוס' (גיטין י' ע"ב) דמקשה בגמ' על ר"ש והא לאו בני כריתות נינהו וכתבו תוס' ה"ה דהוי מצי להקשות לאו בני עדות נינהו ולהנ"ל לא הוי מצי להקשות על ר"ש דהוא דריש טעמא דקרא ומ"ה לא מקשה רק לאו בני כריתות וגם דברי רבינו יקיר ושיטת הא"ז שהובא בשלטי גבורים הנ"ל ודברי רש"י בכמה דוכתי מיושב לפ"ז דכ"ז למאן דדריש טעמא דקרא ובזה ל"ק מה שהקשו התוס' על רש"י דס"ל ערכאות כשרין מן התור' וע' תוס' (ב"ק פ"ח ד"ה והא עבד) שהקשו על דבריהם ולהנ"ל נכון דרש"י ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא (על התשובה הזו רמזתי לעיל סי' ע"ח ריש אות ט') ובהכי מיושב מה שברש"י גיטין (דף י') פי' רש"י מודה ר"א במזוייף מתוכו פסול מדרבנן דלמא אתי למסמך הבעל בלא עדי מסירה והיינו דוקא אחשש הבעל וברש"י סנהדרין וב"ב לא הצריך רש"י לפרש כן ושם משמע דמדינא פסול דשטר חספא בעלמא הוא ולהנ"ל נכון דכאן קאי לר"ש דדריש טעמא דקרא ושפיר סמכינן אערכאות כנ"ל ומ"ה אין חשש שמא תנשא והוצרך רש"י לפרש שמא יתן בלא עדי מסירה והם לאו בני כריתות. משא"כ בשאר דוכתי דמיירי בפסולין ממש השטר פסול מדינא דחיישינן שמא יוציא הב"ד שלא כדין וכיון דהשטר פסול מדינא מחשש הנ"ל הו"ל חספא בעלמא ודוק ויש מקום לומר בטעמא דר"ש (מכות ה') דלא ס"ל נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה והוקש שלשה לשנים כר"ע משום דס"ל טעמא דקרא דקרוב או פסול ל"מ משום דמשקר א"כ כשיש שנים בלעדו מאי איכפת לן ור"ע ס"ל דהוה פסול הגוף דל"ד טעמא דקרא ול"מ אף שנים בלעדו. ולכאורה נכונה סברא