בית יצחק אבן העזר חלק ב כג

מחול שעבוד קרקעות שיהי' להלוה שבועה דאורייתא. וע"כ צ"ל דל"מ בע"כ של לוה. ועיין בר"ן גיטין דהמלוה מצי מקנה ללוה קרקע בע"כ של לוה ליכתוב פרוזבל. ויש לדחות משם. מיהו מתוס' ב"מ י"ל כיון שבתחילת התביעה והודאה הוי שעבוד קרקעות. ל"מ מחילה אח"כ שלא יהי' שעבוד קרקעות דכבר נפטר בשעת הודאה כמ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינים גבי מה שהנחת אתה נוטל ואכ"מ לענין זה

(יא) ודרך אגב הנני אומר ברש"י ק"ז ביבמות פרש"י החרש שחלץ חליצתו פסולה לפוטרה במקום אח כשר ותמה בתיו"ט דגם בלי אח לא נפטרה נפשה וצריכה יבום ואמאי פירש"י לגבי אח וגבי חרשת פירש"י היא עצמה אינה נפטרת מחליצתה והרגיש בדבר התיו"ט והערוך לנר. ועי' בתשו' מוח"ז הגאון ר"ע איגר כתב יד חלק אה"ע. והנ"ל דבאמת כל היכא דקתני פסולה פסול' ופוסלת כדאמרי' בגיטין. ובכאן חרש שחלץ פסול' על האחין ומ"ה כתב רש"י לפוטר' במקום אח כשר לאשמועינן דמ"מ פסולה על האחין וכן כתב הגאון ר"ע וכן כתב בערוך לנר אלא שהקש' דא"כ גם לחרש אסורה משום הך חששא דיאמרו דחליץ וכיון שחלץ שוב אסור ליבם. ונ"ל דחרש מותר ליבם דחרש יש לו דין קטן וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ואיסור דרבנן ספי לי' בידים. וכ"ש שיש לומר במקום מצוה מותר ליתן לקטן כמ"ש תוס' בפסחים ד' פ"ח לענין פסח שלא למנויו ואי דמ"מ היא אסורה דהיא גדול' מ"מ י"ל דבאמת האיסור דכיון שלא בנה שוב לא יבנה האיסור על היבם ולא עלי', ומ"מ היא ג"כ אסור' דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת וכאן בחרש דהוא אינו מוזהר היא ג"כ אינה מוזהרת כעין שכתבו תוס' סוף נדרים. והאחרונים ובשעה"מ ביאר דבריהם ועיין תוס' חגיגה י"ג. ובסברא זו יש לפקפק דהכי נאמר דגרושה מותרת לישא כהן חרש וע"כ צ"ל דהוא מוזהר רק דלאו בר דיעה. אך כיון דל"ה רק מדרבנן משום מראית עין י"ל כיון דהוא אינו מוזהר באיסור דרבנן היא ג"כ מותרת דעיקר איסור מ"מ מחמתו ועכ"פ לפי הנ"ל נכון דרש"י כתב בחרש לגבי אחים דלאחין פסולה עכ"פ ולדידי' מותרת משא"כ בחרשת שחלצה לכל האחין אסורה וכ"ש להחולץ ומ"ש רש"י אלא ביבום צ"ל ביבום אם לא חלץ אבל אם חלץ ודאי אסורה גם עליו וז"ב ודוק

(יב) בשולי המכתב ממוח"ז הגאון ר"ע ראיתי קו' חדא לפמ"ש בכריתות י"ח הוכיחו דר"י ל"ב איקבע איסורא מדמחייב אאשם תלוי בחוץ. ותמה דבתוספתא קתני דמחייב חטאת והכסף משנה בי"ח ממעשה הקרבנות מביא דר"מ מחייב חטאת. וא"כ איך מוכח דר"מ ל"ב איקבע איסורא בשלמא אי חייב אשם תלוי שפיר מוכח דל"ה רק חתיכה אחת ספק וחייב עלי' בחוץ אשם תלוי אבל אי חייב חטאת צ"ל דכודאי חשוב. ואיך מוכח מזה והאשם ששחט באמת מיירי שאכל חתיכה מב' חתיכות והוא תמיהה נשגבה. אמנם בעיני גוף דברי הכ"מ תמוהין מאוד דבאמת לר"מ לא מחייב בשחט בחוץ רק אשם תלוי. ומה שמבואר בתוספתא חטאת זה קאי לרבנן דר"מ בדף כ"ג דס"ל גם בנודע שלא חטא תרעה עד שתסתאב דעכ"פ בודאי אקדשי' והוי ודאי הקדש ומ"ה מחייב חטאת ולר"מ דפליג שם. לא מיחייב רק אשם תלוי ושפיר מוכח הגמ' מר"מ דל"ב משתי חתיכות וכן משמע מתוס' ומרש"י. אלא דלפ"ז צ"ע יותר על הרמב"ם דפסק בפ"ד מפסולי המוקדשין כרבנן הנ"ל דבודאי הוי הקדש ואמאי פוטר משחוטי חוץ ומאי ענין זה לחתיכה משתי חתיכות וצ"ל דנהי דהוי הקדש בודאי מ"מ פטור משחוטי חוץ דעומד להסתאב ואינו עומד למזבח כנודע ומ"ה בלא נודע ל"ה רק ספק שמא חלב דאם ל"ה הלב אף דלבו נוקפו ואקדשי' עכ"פ מ"מ בכה"ג אינו ראוי למזבח. ויהי' איך שיהי' לדברי הכסף משנה דר"מ מחייב חטאת קשר להבין דברי הגמ' הנ"ל. ונ"ל לישב לפי חומר הנושא דבאמת קשי' לר"מ איך חייב חטאת אשחוטי חוץ מאשם תלוי אף דהוי ספק הקדש לר"מ כדכתבו תוס' וכדאיתא בדף כ"ג וצ"ל דמ"מ כיון דכל עוד שלא נודע ראוי לבא בפנים הוי בכלל קרבן לד' כמו כל קרבנות אבל צ"ע איך חייב עדיין שמא קרבן זה לא הי' עומד כלל למזבח דשמא יודע דלא אכל חלב. וצ"ל דזה תלי' אי בעי משתי חתיכות. ואמרו בגמ' לחד טעמא דבעי אפשר לברר ואף אידך לישנא ס"ל דל"מ אפשר לברר ובעי איקבע איסורא אבל בזה לא פליג דחתיכה מב' חתיכות אפשר לברר וא"כ למ"ד בעי מב' חתיכות א"כ בכל אשם תלוי אפשר לברר א"א לחייב עליו חטאת בשחט בחוץ דלמא יבורר ואינו עומד כלל לקרב למזבח משא"כ למ"ד ל"ב מב' חתיכות. בכה"ג א"א לברר ובודאי עומד הקרבן למזבח שפיר חייב חטאת ומזה הוכיח דר"מ ל"ב מב' חתיכות וזה נכון גם כדעת הרמב"ם כמ"ש הכסף משנה והכל נכון בעזה"י וע' תשו' זקיני הח"ץ סי' קס"ג (וע' מ"ש לעיל סי' ג' אות ט')

סי' יב

ב"ה ברעזאן תרכ"ז

שאלה אשה שבאתה לפנינו להנשא והיא מוחזקת באשת איש או אף אם אינה מוחזקת באשת איש רק שהיתה מתכסה בצעיף דבודאי יש לה חזקת א"א. ואומרת נתגרשה בב"ד פלוני ואין לה היתר מב"ד אם יש לסמוך על הטעלעגראף שיכתוב הרב שנתגרשה אצלו שהיא גרושה ותועיל להאשה להנשא

(א) תשובה הנה לכאו' ל"מ עדות הרב עפ"י הטעלעגראף דהרי הרב בעצמו איננו כותב רק העכו"ם כותב ומעתיק הכתב א"כ הו"ל עד מפי עד וגם אין עדות לעכו"ם וגם זולת זה הו"ל הרב רק עד אחד. ובכל זה צריך עיון רב ואבאר. ובח"מ סי' מ"ה ס' ה' מבואר מקום שנהגו הסופר חותם עפ"י העד במס"ק מהני בקבלו עליהם בני העיר ואם לא קבלו עליהם ל"מ מטעם דבקיבלו לא גרע מקיבלו עליהם קרוב או פסול. אבל בלא קיבלו הו"ל כעד מפי עד. ועיין בש"ך שם שכתב דזה דוקא בשטר ראי' אבל בכתב יד כמו בממרני מהני חתימה במסה"ק. ובקצה"ח הקשה מדברי הגהת אשר"י פ"ב דגיטין שרצה לומר דמהני בגט חתימת סופר שיחתום שם העדים ומסיק דגט פסול הרי דלא מהני בענין כזה שליחות ע"ש וע' בנתיבות. ולפענ"ד אין ראי' מדברי הרא"ש. דלפי המבואר במס' גיטין (דף ט' ע"ב) ד"ה אע"פ דלר"מ דעדי חתימה כרתי בעינין שליחות בחתימת עדים דוכתב אבעל קאי. ולר"מ דכתיבה דקרא חתימה היא דל"ב לשמה בכתיבה היינו שהעדים חותמין בשליחות הבעל א"כ פשיטא אם הסופר חותם בשליחות העדים הו"ל מילי ולא ממסרון לשליח. דכמו שמבואר בגיטין (דף ס"ו) היכא דעדים יצוו לאחרי' לחתום הו"ל מילי ולא ממסרן לשליח ה"ה אם העדים יצוו לאחרים שיחתום שמם הו"ל ג"כ מילי. ומ"ה חולק הרא"ש על רבינו שמחה בהגהת אשר"י. משא"כ בכת"י הלוה צוה לאחר לחתום שמו מהני בתורת שליחות דמילי ל"ש רק בשליח עושה שליח ולא בשליח ראשון

(ב) והנה דברי רבינו שמחה שהכשר גט שחותם הסופר בשם העדים בתורת שליחות כמו שהאריך הגהות אשר"י בשמו תמוהים מאוד מגמ' גיטין ס"ו דמקשה שם אלא אי אמרת כתב ידן הוא מי איכא בי דינא דלא ידעו וחתם חתימת ידייהו ומשני אין איכא בי דינא חדתא. ולרבינו שמחה דס"ל עדים מותרים לעשות שליח לחתום שמם וע"כ ס"ל לרבינו שמחה דל"ש בזה עד מפי עד דכמו שכתבו התוס' גיטין דס"ו לענין אומר אמרו דל"ה עד מפי עד כיון שעיקר עדות לא נמסר אלא לאחרונים וראשונים הם שלוחי הבעל כ"ש היכא שהראשונים הם עדים והאחרונים הם רק שלוחם לחתום ל"ה עד מפי עד וגם ע"כ ס"ל לרבינו שמחה וזה ל"ה מילי דהחותם הוא שליח של העדים ואין לו שייכות כלל לשליחות הבעל. דאל"כ איך הכשיר רבינו שמחה. א"כ למ"ל במתני' שילמדו ויכתבו והיינו שיחתמו והרי יכולים לצוות לאחר לחתום שמם ומהני לרבינו שמחה וזה תמוה גדולה ומה שנלענ"ד ליישב דרבינו שמחה שהכשיר מיירי שהסופר שמע מפי הבעל שצוה לעדים לחתום וגם הבעל שמע שהעדים צוו לסופר לחתום שם העדים ואולי גם הבעל עשה הסופר לשליח ורק דחתם סופר פסול מטעם שמא יחתום הסופר משום כיסופא כדאית' בסוגי' דאומר אמרו. והוסיף רבינו שמחה דבכה"ג דסופר חותם שם העדים בשליחות העדים ל"ש חששא דמחמת כיסופא כיון דחותם שם העדים א"כ בכה"ג ל"ש עד מפי עד כיון ששמע בעצמו ציוו הבעל וגם מילי ל"ש כיון דהבעל עשה אותו לשליח לזה אבל במשנה דצוה לב"ד הגדול ל"מ מה שהב"ד יצוו לאחר לחתום כיון דהו"ל עד מפי עד או מילי לא ממסרן לשליח כן נ"ל ועדיין צ"ע. ושוב עיינתי בלשון הגה"א שהקפיד דוקא שהבעל נתנו בפנינו ואז מהני שליחות משא"כ בשם בסוגיא דהבעל אין נותנו בפנינו ל"מ שליחות ולק"מ. ואולי אף עדים על השליחות ל"מ רק שהבעל יתן בפנינו ובגוף הדבר דל"מ שליחות בעדים בחתימתן אף דרשב"ץ כתב דהוי עד מפי עד והקצה"ח ס"ל גם זולת זה ל"מ שליחות אבל לא העלה דבר ברור. נלענ"ד סברא נחמדה מאוד דבאמת דעת הש"ך בסי' ל"ח דאף הרז"ה מודה דבשטר שייך דין הזמה ועיין בקצה"ח סי' ל' מ"ש ליישב קושית הנ"י דשטר שאין בו זמן הו"ל עדות שאאי"ל ותירץ הקצה"ח דהוי כאומר היום עיי"ש. ועיין ג"כ בנתיבות ריש סי' ל'. וגם ל"ק הרי בכל שטר הו"ל עשאאי"ל דעדים יאמרו אחרוהו. דבאמת על הזמן לא נגמר עדן ההגדה וכשירצה להזימם ישאלו הב"ד לעדים אם כתבו בזמן ואז שייך הזמה על הכל כמ"ש בנתיבות דפסלינן למפרע עיי"ש, ועכ"פ הו"ל עדות שבשטר עשאי"ל ע"י שיאמרו בזמן כתבנו

ואמנם אם העדים יעשו שליח לחתום הו"ל עשאאי"ל דכיון דבאמת לא ראו העדות הו"ל החתימה דבר עבירה ואין שליח לדבר עבירה. ולדעת התוס' השליחות בטל ול"ה עדות למפרע ואף אם אין השליחות בטל אבל עונש אין מגיע להעדים. ולפ"ז הו"ל עשאאי"ל (וכיוצא בזה כ' בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט אות י"ז בטעם דאין דנין דיני נפשות בעדות שבכתב דכל הטעם דמהני כתב משום דהוה ראוי להגדה ובדבר עביר' ל"א כל הראוי לביל' ונמצא דהוה עשאי"ל ע"ש ובנ"ד עדיף משם) וזה הערה נחמדה. אמנם לדעת התוס' ב"ק דהיכא דהשליח שוגג יש של"ע א"כ שוב הו"ל עשאי"ל והעדים נענשים א"כ הרבינו שמחה י"ל א' דס"ל היכא שהשליח שוגג יש של"ע והו"ל עשאי"ל או דס"ל כיון שאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ל"ב עשאי"ל ולפ"ז ל"ק לרבינו שמחה ממה שאמרו שם בגיטין ס"ו שילמדו ויכתבו ואמרו בגמ' דמיירי בחתימת ידן דקשי' הו"ל לאחר לחתום בשמם ויעידו עדים על השליחות דכיון דשם קאי על הלכה שהעלה ר' חנינא איש אונו מבית האסורין ועיין ברש"י שהעלה זאת בשם ר"ע. ור"ע ס"ל לגירסת הלחם משנה פי"ג מגירושין דבודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ולא כגירסא דידן ולזה אמר ר' יוסי לשיטת ר"ע דהב"ד ילמדו ויתנו ול"מ מה שיצוה לאחר לחתום בשמם דהו"ל עשאאי"ל דאשל"ע. משא"כ לדידן דס"ל עדי נשים אין בודקין ול"ב עשאי"ל שפיר פסק רבינו שמחה אף דבב"ד לכ"ע ל"ב עשאי"ל דגם סנהדרין ראו טריפה שהרג הורגין זה דוקא משום ובערת הרע מקרבך אבל בגט להסוברים דבעי עשאי"ל גם ב"ד בעי שאי"ל דלא עדיף מעדות לר"י. וזה אין להקשות בכל אומר אמרו הו"ל עשאי"ל זה אינו דהעדים האחרונים הם העיקר כמו שכתבו התוס' ויכול להזימם שלא שמעו מפי ראשונים וכן בכל עד מפי עד והרי ע"ז הוא מעיד משא"כ בעדים שעשו שליח לחתום אם יזימו הראשונים אשלד"ע ולא נעשה שום עונש להעדים וזה ברור ונכון וע' בש"ך סי' שמ"ח פוסק אפי' בשליח שוגג אין שליח לדבר עבירה דלא כהתוס'

(ג) ובאמת גם זולת סברתינו יש מקום לומר דלא מהני שליחות בחתימות עדים ל"מ אם נאמר דהוי מצות שבגופו כסברת התוס' רי"ד ודאי לא מהני שליחות אך אף אם לא נאמר כן מ"מ נ"ל כמו שכתבו תוס' דהיכא שהעדים אינם נאמנים מתורת עדות רק צריכים לישבע ל"מ עיין תוס' קידושין דף מ"ג ע"ב. כן היכא שהעדים צריכים עדים על עדותן לא מהני. בגוף הסברא שכתבתי דהיכא דצריך עדים על עדותן ל"מ יש לסתור דאינו דומה לשבועה דשם אינו נאמן בעדותו וכאן נאמן הוא אך שאין יודעין אם הוא העיד אך מ"מ דברינו נכונים דהנוב"י סי' ס"ח בקמא חיו"ד כתב דבאמת כתב הוי כדיבור לכ"ע אך מ"מ ל"מ כיון שאין כותב לפני ב"ד הוי כעד מפי עד. אך מ"מ זה ליתא כיון דעדים חתומין הוי כנחקר בב"ד ול"ש עד מפי עד כמו שכתבו תוס' ב"ק (דף צ"ח) דהיכא דנחקר בב"ד מהני וזה אם אין צריך קיום אבל