בית יצחק אבן העזר חלק ב כב

אפרים סי' ס"א והוא רשום בשכבר דבריו בהקדמתו לתשו' מהר"ם מרויטענבערג ושם מבואר דקטן יכול לזכות במתנות כהונה ועיי"ש בלשונו שכתב שז"א דהיא הנותנת כיון שאין הממון של הבעלים משום דרחמנא זכי להו א"כ אין לך דעת אחרת מקנה גדול מזה. ועיין עוד ביומא ד' נ' שאני בי גזא דאהרן דאפקרי' רחמנא גבי אחיו הכהנים. ובאמת זה טעם דירושה שיורש קטן אף דאין לו זכי' משום דרחמנא אקני לי והוי דעת אחרת מקנה כמ"ש ביד אפרים להדי' שם. ובזה נכון דל"ק בב"ק ק"י נ"מ דאיבעי' אי גזל הגר יורשים או מקבלי מתנות אי כהן קטן זוכה בגזל הגר. ואם יוצא הגזלן אם יתן לקטן. דבין אם יורשים בין אם מקבלי מתנות קטן זוכה דרחמנא נתן לו. ועיין בר"ן קדושין בשם הרמב"ן בישוב הקו' דע"א אינו נאמן לומר של מעשר שני הם דכיון דמעשר שני ממון גבוה הוי אפוקי ממונא מרשות הדיוט לרשות גבוה. א"כ יש מקום לדברינו דכיון דהוא ממון גבוה רחמנא אקני לכל הפודה אותו וע"כ צ"ל כן דזולת זאת במאי יוצא מרשות גבוה. והוי כמו דאמרינן משלחן גבוה קא זכי. לבד מה שי"ל דרחמנא אפקרי' למע"ש לכל הפודה ול"ה דעת אחרת מקנה רק הפקר וקטן אינו קונה מהפקרא. ולפ"ז הדבר תלי' במחלוקת הראשונים בב"מ ד' י"ב ועיין במ"ל בכ"ט ממכירה דלדעת רש"י בב"מ י"ב קטן קונה מהפקר וקצת משמע ביומא ד' נ' הכי דהואיל דרחמנא אפקרי' לגבי אחיו הכהנים הוי שלהם. וי"ל דשם רק שיגרא דלישנא נקט

(ז) ויש לי הערה גדולה בזה בכתובות ד' פ"ג בתוס' ד"ה קנו מידו מהו פירש"י אברייתא קאי. וקשה מה יש להועיל שם קנין שהרי למי מקנה אותו והלא לכ"ע מפקר לה אמנם לפמ"ש הנ"י ב"מ י"ב והובא ג"כ במ"ל הנ"ל דרש"י ס"ל הפקר מדעת הוי דעת אחרת מקנה להזוכה. א"כ שפיר מהני קנין הואיל ודעת אחרת מקנה שפיר כתב רש"י. ואמנם דברי תו' נובעים מדברי ירושלמי קדושין פ"א הובא בתשובה הראשונה הילך לך סלע ותצא שדך לחירות יצאה הילך לך סלע ותצא שדך להפקר ל"מ מ"ט הואיל ולא זוכה לבן דעת א"כ הן הן דברי התוס' דמה מהני הסודר שנותנים לו אם אין מזכה לבן דעת. וא"כ צ"ע על הנ"י מדברי הירושלמי אבל גם זולת זה לא אבין באומרים לו הילך סלע זה ותצא שדך להפקר. המפקיר מה אמר אם אמר לשון הפקר דל מעות מהכא הוי הפקר ואם לא אמר לשון הפקר פשיטא דל"ה הפקר. ולומר דבאמת אמר לשון הפקר רק הואיל וכונתו הי' שמפקיר בתורת קנין המעות ל"ה הפקר כעין שכתבו תוס' פסחים נ"ז דאם נותן פיאה לירק ובאמת אין פיאה לירק הוי הפקר בטעות דיש לחלק עוד בין הענינים. והמובחר דל"א לשון הפקר רק הן ורק דאם מהני מתורת קנין גם זה מהני וכיון דקנין ל"מ בזה מ"ה ל"מ עד שיפקירנו בפירוש ועדיין צ"ע. מ"ש כבוד גאונו מדברי הישועות יעקב כבר כתבתי שיהי' איך שיהי' הדבר תמוה שכתב כל כך בפשיטות ולא ביאר ענין זה ובפרט שתלה תניא בדלא תניא דהב"ש הקשה על כתיבת הגט והוא מביא ראיה מנתינה דל"מ מבואר בשום פוסק ראשון ואחרון. וע"כ מצאתי לנחוץ מאוד לפלפל הרבה בזה אולי ע"י יצא הדין מבואר

(ח) ובדבר עיקר גט חרש. הנה ראיתי בגט פשוט בסדר הגט כתוב שם בזה"ל טופס גט חרש שאינו שומע ואינו מדבר והוא ג"כ לאלם ששומע ואינו מדבר מטור סי' קס"א ע"כ. הנה מ"ש שהוא ג"כ לאלם ששומע ואינו מדבר הוא דבר תמוה דאלם ששומע ואינו מדבר כפקח לכל דבריו ואיך יכתבו בזה כתקנתא דרבנן והוא מביא זאת מדברי הטור ולפנינו לא נמצא דבר וגוף דבריו באלם תמוהים מאוד. ומתוך ההשערה הי' מקום להוכיח מזה דבאמת הגט גם בחרש כותבין כסדר כל הגט רק שנוסח זה הוא במקום הרשאה. כשחרש מגרש ע"י שליח או כשאלם מגרש ע"י שליח והאלם רק מרמז ואין לכתוב בהרשאה וכך אמר לנו תהא ידך כידי ופיך כפי וכו' כמו שכותבין בהרשאה דהרי הוא רק רומז לתת להשליח ולדברים כאלו אין רמז וע"כ כותבין גם בהרשאה מאלם לשון זה. ואמנם השתי תיבות כתקנתא דרבנן לא נכתבו רק בחרש ולא באלם. כן יש מקום לומר אם לא נראה לנו שהוא טעות סופר. ומי יודע איזה טעות נזדקר פה בהדפוס כי מלישנא משמע שבאמת הוא גט חרש ולא נוסח הרשאה ובאמת כשאני לעצמי הייתי אומר אם כנים דברי שבות יעקב דהוא גט חרש הענין הוא דרך זה דבאמת אין שליחות לחרש ואיך יכתוב גט ע"י סופר כקו' הב"ש. ולכן הי' תקנת חכמים דהב"ד יכתבו והב"ד הם שלוחים שלו כדמוכח מדברי הרמב"ם בפ"ז מתרומות והוא מתוספתא דאם ב"ד קנו עבדים לחש"ו אוכלים בתרומה דהב"ד יכולים לעשות עבורו כל צרכיו ומהני מדאורייתא וילפינן לה מנשיאים שקנו עבור קטנים א"כ הב"ד יכולים לצוות להסופר שיכתוב והוא מרמז להב"ד. באופן דגט חרש בטופס של רבינו ירוחם. ודאי מהני ע"י שליח. דהב"ד המגרשים ברמז של החרש וכמו ששיערנו קצת גם בתשו' הראשונה ודוק. ואם מהני גט חרש מטעם הפקעת קדושין כמו שכתב כבוד גאונו נ"י ודאי נכון לשון גט זה ככתבו וכלשונו דהב"ד מפקיעין קדושין ומתירין האשה בגט זה וצודקים מאוד דברי השבות יעקב. אמנם להלכה כותבין גט כשאר גיטין ואח"כ נותנים גם גט זה כמ"ש הב"ש להדי' ומני' אין לזוז

ונראה דאם נותנים גט גמור בחרש ג"כ וכותבין אך טופס זה לאשה לראי' אין לתמוה על הג"פ אם כותבין נוסח זה לאלם כיון שגם הוא מגרש ברמיזה. אך מה שנכתב כתקנתא דרבנן זה תמוה דכיון דבודקין אותו ונודע שהוא פיקח ודאי גט מדאור' הוא ושמא מיירי בלא בדיקה רק דמגרשין מטעם ממנ"פ כקו' הב"י על בדיקת האלם ומ"ה נותנים גם גט זה ועדיין צ"ע בזה בדברי הג"פ. ושוב ראיתי דזה שסיים בג"פ כדת משה וישראל ובצ"ץ לא העתיק זאת בנוסח. וע"כ הנראה דבג"פ הי' כתוב כתקנתא דרבנן וכדת משה וישראל הי' כתוב ג"כ וקאי על חרש שאינו שומע ואינו מדבר כתקנתא דרבנן ועל אלם לכתוב כדת משה והמדפיס כתב שניהם יחד: באופן שיש להסתפק אם נכתוב כדת משה בסופו דהרי הצ"ץ לא הביא זאת ומ"מ כתבנו בהנוסח בסוף כדת משה אחר והרי היא מותרת. דבאמת אין למדין משיטה האחרונה וצריך לכתוב אחר הרי היא מותרת והכל שריר וקיים ולא רציתי לשנות מנוסח לכתוב בגט והכל שריר וקיים. לכן כתבתי כדברי הג"פ. ואולי גם הצ"ץ מודה בזה אלא שהי' הדבר פשוט ולא העתיק זאת אך מדברי השבות יעקב מוכח קצת דאין לכתוב ומ"מ לפי שהפירוש עולה יפה דהגט נעשה כתקנתא דרבנן והיא מותרת כדת משה שנתן כח לחכמים להתיר אשה זאת אין לחוש ודוק היטב

(ט) ובעיקר גט החרש אם כדברי השבות יעקב דזה עיקר גט חרש ולא מעשה ב"ד לבד נלע"ד לבאר הענין שהוצרכו בחרש שהב"ד יחתמו הגט. וכבר כתבנו טעם נכון דהב"ד הם יוכלו לקנות ולהקנות בשביל חש"ו כדמוכח מרמב"ם. וכעת נלע"ד. דבאמת כל גיטין הוי מפיהם ולא מפי כתבם כמו שהקשה הרז"ה והרמב"ן. ואך כיון דהוי מדעת המתחייב הוי כשלוחין ומ"ה מהני משא"כ חרש דלאו בר שליחות הוא בעי חתימת הב"ד דבב"ד ל"ש מפי כתבם ובהכי יש לישב קצת דברי הנחלת שבעה שכ' גם בחרשת נוסח זה ותמה עליו בשבות יעקב ח"א סי' קכ"ג ובנוב"י סי' פ"ד גם תמהו בדברי רש"י יבמות ק"י שכתב בחרשת כשם שכינס ברמיזה והוא תמוה דל"ל זאת והרי אף חרשת שהשיאה אבי' מתגרשת. ולהנ"ל י"ל עפ"י מ"ש הפ"י בכל גיטין הוי עשאי"ל אך כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמי'. א"כ בחרשת דל"ל כתובה ולא שום תנאי כתובה כמבואר ברמב"ם ול"ה דיני ממונות הוי עדות שבשטר עשאי"ל. ומ"ה כתב רש"י כיון דל"ה רק מדרבנן מהני ומעתה בחרשת שהשיאה אבי' דיש לה כתובה ותנאי כתובה פשיטא דמהני כמו כל גיטין. וגם י"ל דבאמת אין מעידין על חרשת וקטנה כמ"ש הרמב"ם בטעם דאין קטנה עושה שליח לקבלה. אך כל קטנה מתגרשת דעיקר עדות על הבעל שנפטר מחיובים שלו. גם בחרשת שהשיאה אבי' נפטר מחיובים שלו משא"כ בחרשת דל"ה עליו שום חיוב ל"מ קבלת עדות אלא לרצונה כן יש לישב דברי רש"י החמורים באמת מאוד. ואכ"מ להאריך בשגם דהאמת כדברי הנוב"י

(י) ושוב ראיתי דיש לישב דברי רש"י בדף ק"י שכתב רש"י בחרשת שכשם שקידש ברמיזה כך גורש ברמיזה ומשמע דבעי רצון דידה, וכבר תמה בנוב"י. ונ"ל לישב בטוב טעם דבחתם סופר אה"ע ח"א סי' ק"ג וסי' קמ"ט הקשה לשיטת תוס' ופוסקים דלא מיקרי שטר רק מדעת המתחייב וזולת זה הוי מפי כתבם א"כ קשי' בכל גיטין דעלמא למ"ד עדי חתימה כרתי איך כותבין בע"כ דאשה והלא אין זה מדעת המתחייב ומשמע מפוסקים דאפי' בשובר אין כותבין שלא מדעת המלוה. וה"ה בגט. ותי' דכיון דהאשה אדעתא דהכי נשאת ונשתעבדו על דרך זה שתתגרש בע"כ. אין זה מיקרי שלא מדעת המתחייב. וכמו דלא מיקרי לענין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מה שחב ללוה הואיל ומעיקרא נשתעבדה אדעתי' דהכי ה"ה לענין גט ומפ"ז דן הח"ס בזה"ז דאין מגרשין בע"כ מחמת חרם ר"ג ומעיקרא אדעתא דהכי נסבה כשיגרש בע"כ ל"מ מדאורייתא עיי"ש. א"כ לפי הנ"ל בחרשת אינו יכול לגרש בע"כ דדוקא בפקחית שיש לה דעת ומבינה ענין קדושין וגירושין ויודעת שמתגרשת בע"כ ומעיקרא אדעתא דהכי נשאת ל"ה מפי כתבם. משא"כ חרשת דאין לה דעת להבין ענין זה וביחוד אינה יודעת מה יהי' בסופה רק לפי שעה מבינה מקצת ענינים א"כ ל"ש לומר דנשאת על דעת זה. ואיך נכתוב אח"כ שלא ברצונה דהוי מפי כתבם. ולכן א"א לגרש רק ברמיזה וגלוי רצונה ול"ק מחרשת שהשיאה אבי' או קטנה שהשיאה אבי' דמתגרשת דזו נשאת לדעת אבי' לומר מעיקרא אדעתא דהכי נשאת. ובאמת י"ל דפלוגתא דריב"נ ועדות ר"י ב"ג תליא בסברא זו דריב"נ ס"ל נהי שנשאת לדעת אבי' מ"מ כיון דכעת רוצים לגרשה שלא ברצונה והיא לא נשתעבדה לזה לא מצי לגרש בע"כ. ורבנן ס"ל מ"מ כיון שנשאת לדעת אבי' מהני. וא"צ למ"ש תוס' שם בטעם דל"ה משלחה וחוזרת. ויש ראי' לזה מירושלמי דמחלק בין פקחת מעיקרא דמתגרשת בע"כ ובין קטנה וחרשת שהשיאה אבי' ומעתה בחרשת גמורה בתחילתה לכ"ע בעי רצונה וכמ"ש בנחלת שבעה. ובנוב"י חולק על השב"י דאם בפקחית מתגרשת בע"כ כ"ש בחרשית וכבר ביארנו הטעם

ומ"ש הנוב"י דהרי כתובה לא תקינו לה מטעם מימנעי ולא נסבי וכ"ש דל"ש דלא מתגרשת בע"כ. אין ראי' זו שום ראי' דמאי איכפת לי' אם היא אינה מתגרשת בע"כ. והכי יש לה זכות עלי' והלא אין לה כתובה ולא תנאי כתובה כמבואר ברמב"ם יגרשה מביתו ויקח אחרת ולא תקבל היא הגט משא"כ לענין כתובה אם תוכל לכוף אותו לדור אתו או לגרשה בכתובה בזה שייך מימנעו. וגם סברת הגמ' כתובות ס"ד כל עוד שאגודה בי' לא יהבי אחרתא לדעתי ל"ש בחרשת כיון דאין לה עלי' שום זכות אינו דומה ליבמה דאגידא בי' בחליצה משא"כ משום חרשת ששלחה מביתו לא ימנעו אחרים לישא אותו. והדברים נכונים בישוב דברי רש"י ומכל הלין טעמי לו הי' בא מעשה לידי הייתי מתיישב אם יש לחוש לכתוב גט חרשת ג"כ לחוש לדברי הנחלת שבעה ודברי רש"י ז"ל. מהגם לדעתי יש לפקפק על דברי הח"ס דעדיין תיקשי מגט שחרור דמהני בע"כ לגבי' ל"ש תי' זה ושמא גם בג"ש שברור לומר דמעיקרא אדעתא דהכי הקנה לו למוכר. אבל לדעתי עיקר גט ל"ה, רק מחילת שעבוד וקנין דברים ומשום הכי כותבין מדעת המוחל והמגרש. ול"ב דעתא דידה. ובמקום אחר נסתפקנו אם מהני במחילה בע"כ של לוה. והבאתי מדברי התוס' ב"מ ד' ד' שתי' דמודה במקצת מיירי במחל לו שעבוד קרקעות. ולדבריהם קשי' דכל מלוה כשיראה שהוא מודה מקצת