בית יצחק אבן העזר חלק ב כ

ולפי שהר"ח חולק אעיקר שליחות הובאה יעשהו הבעל ג"כ שליח להלכה ויתנה השליח דאינו מבטל ע"י כן שום שליחות וכיון דלדעת הר"ן הוי שליח דידה ובודאי מהני ולחוש לדעת הר"ח יש לסמוך אסברת שכתבנו לעיל להקל בגט חרש ע"י שליח. כן נ"ל זולת אם יש סברא לרמוז לו שיגרש ע"י שליח לקבלה בזה ודאי יותר טוב ודוק

(יח) ואחרי כל הארוכות הזה הנני אומר לפי הנוסח מגט חרש של ר"י המבואר בתשו' צמח צדק ושם כתוב אנחנו בי' דינא דחתימא לתתא וכו' ומדרמז לנו כתבנו לה גיטא דנא למהוי מגורשת גמורה וכו' ודן די יהוי לה גט פטורין והרי היא מותרת לכל אדם. עיי"ש ולפי הנוסח הזה הב"ד הם הכותבין והמגרשין עפ"י מה שרמז המגרש. א"כ בגט זה ודאי מהני שליח להולכה ושליח לקבלה דהב"ד הם הכותבין. ולפמ"ש בתשו' שבות יעקב סי' קפ"ג חלק א' לחלוק על הצ"ץ וכתב דסגי בגט אחד בנוסח שכתב העיטור והר"י., א"כ הדבר ברור אין כאן פקפק דמהני שליח להולכה ושליח לקבלה אלא אפילו לשיטת הצ"ץ וכפי שאנו נוהגין לכתוב שני גיטין מ"מ הדבר ברור דיש לסמוך בזה על השבות יעקב ולגרשה ע"י שליח לקבלה ולמסור להשליח לקבלה הב' גיטין. ובאמת מקו' הב"ש שהקשה לסוברים דבעינין שליחות בכתיבה איך כותבין גט חרש מוכח כדברי הצ"צ דבעי גט כשאר גיטין דאם כדברי שבות יעקב ל"ה מקשי מידי כנ"ל. דגט זה הב"ד כותבין. ומ"מ לדינא נלע"ד כדכתיבנא ואין כאן שום פקפוק ת"ל

ובדברי מה שהשליח לקבלה נתמנה עפ"י כתב מה שנשלח ע"י הב"ד כבר האריכו בזה גדולי האחרונים להקל במקום עיגון כפי המבואר דרא"ש גיטין פ' האומר דאשה יכולה למנות שליח אפילו שלא בפני' דל"ב שמיעת קולה וכן כתב הרשב"א והר"ן וכל הפוסקים לבד ראה זה מצאתי חידוש גדול בתוס' רי"ד קדושין ד"ח וזה לשונו כשאומרת תנו לפלוני ואתגרש מגורשת ולא מטעם שליח לקבלה דהא לא שמע שליח מפיה. אלא כיון שנתינת הבעל לאותו פלוני הוא בצוי האשה וברצונה כאלו נתנה בידה. אבל שליח לקבלה אינה יודעת היא כשהבעל נתנו לו. וגם לא אמרה היא תני לפלוני אלא יד שליחה הוי כידה. ומ"ה בעינין שתמנהו שליח פה אל פה וכו'. עיי"ש. והנה במ"ש בתוס' רי"ד דבגט מהני ג"כ בנותן לפלוני כמו בקדושין הוא חידוש גדול וכבר הרגיש בזה באבני מלואים סי' ל"ז ס"ק ג' ובעיני הדבר תמוה מאוד דדוקא בנתינת כסף קדושין מהני אבל לא בגט. וקצת ראיי' מהך דפ' הזורק דאמרו תזל איהי ותחוד ותפתח שתקנה מתורת חצר וה"ל לצוות שיתנהו על גבי סלע ותתגרש מטעם אמירתה ליתן על גבי סלע. וזה יש לדחות לפי מ"ש הראשונים דל"ב לטלטל הגט. ועוד משני טעמים יש לדחות זאת. אבל גוף הדבר תמוה דהרי בעינין ונתן בידה. וילפינן דה"ה רשותה. ואיך מהני ליתן לאחר שאינו שליחה. וצ"ע. אמנם מה שכתב התוס' רי"ד דבשליח לקבלה בעי פא"פ גם על זה חלקו רוב הקדמונים ולא מצאני מי שחולק ע"ז בפירש כמו התוס' רי"ד. ומ"מ כיון דתוס' רי"ד הוא יחיד בדבר זה. ורבים חולקין עליו הכי נקטינין: (יט) ובדרך אגב הנני אומר בגוף ההיתר של הבי דואר שיוצא מדברי הב"י שהביא דברי הר"ן ז"ל פ"ב דגיטין ודברי בה"ג מאי למינסבי בחד גיטא ולאכרוכי בחד מנא ולאמר לגוי אמטי חד מנא לישראל פלוני וכו' ורבנן דהשתא קאמרי אע"ג דאתי' גוי היכא דיהבי לישראל ומסרי נהילו לכתחילה לא מנסבינין לה ואי אינסבי לא מפקינן לה משום דר' שמעון דאמר אף אלו כשרין ואמרו ירד ר"ש לשיטתו של ר"א ע"כ. וכתב הר"ן לא ידעתי מאי שיטתי' דר"א הכי. והנלע"ד בכונות בה"ג הנה לפי המבואר בגיטין פ"ו ע"ב לתי' ר' ירמיהו בעי נתינה לשמה ואביי מתרץ דאף לר' אלעזר ל"ב נתינה לשמה. והנה אם נאמר דבעי נתינה לשמה א"כ בעי שיהי' כל הנתינה מידו לידה לשמה ואם הי' באמצע הנתינה ביד נכרי ומיד נכרי נמסר ליד ישראל ל"ה כל הנתינה לשמה. דומי' דדם קדשים דבעי הלכה בכשרות. ואם הי' באמצע ביד פסול הי' הלכה פסולה. משא"כ אם נאמר דל"ב הנתינה לשמה. ורק דבעי עדי מסירה שיעידו על המסירה כשנמסר לידה בעדי מסירה ע"י ישראל מהני אף כשהי' יד גוי באמצע. ושם בדף פ"ו אמרו לימא מתניתין דלא כר' אלעזר. והקשה הרמב"ן דהרי ר"א ס"ל דמהני ג"כ עדי חתימה ודילמא מתניתין דשנים ששלחו שני גיטין מיירי כשהי' עדי חתימה. ותי' הרמב"ן דקס"ד דלר"א בעי שיהי' הנתינה והכתיבה והתתימה הכל לשמה. עיי"ש הובא בריטב"א ומעתה זה כונת הבה"ג דכיון דאמר ר"ש אף אלו כשרים מטעם דעדי מסורה כרתי. אף שחתמו עכו"ם שלא לשמה לא איכפת לן כיון דהכתיבה הי' לשמה לא איכפת לן בהחתימה ה"ה דנתינה ל"ב לשמה דלה לשמה לא קאי רק אכתיבה. וכיון דנתינה ל"ב לשמה מהני יד גוי באמצע. ועיין ג"כ רשב"א ריש גיטין דבעי למימר דלר"א היכא דחתמו עדים בעי לשמה מדאורייתא ידחי ג"כ מהך דר"ש והא דלא מייתי בה"ג מגיטין פ"ו דשם יש פלוגתא בין ר"י ואביי. ובה"ג מייתי להוכיח מר"ש דהלכה דל"ב לשמה. ולפי זה נתגלה לנו טעם הבה"ג דאוסר לכתחילה דרבים תמהו ע"ז. ולהנ"ל י"ל דחשש שמא בעי לשמה בהנתינה ול"מ גם מקצת נתינה ע"י נכרי. ומעתה כ"ז בשלח המגרש ע"י נכרי לישראל ולא נתמנה השליח מפי כתב משא"כ בנתמנה השליח מפי כתב דהוי שליח ממש וכשבא ליד ישראל והוא שליחו הוי כידו ממש. וכשבא מידו לידה לשמה מהני לכ"ע ובלא"ה כתבו הרבה פוסקים לחלק בין בי דואר לשליח נכרי וכ"ז בשליח להולכה אבל בשליח לקבלה דל"ש כלל הטעם שכתבתי דבעי לשמה לכ"ע כשר ע"י בי דואר. וא"צ לפנים. וכבר הדבר יצא להיתר בהסכמת גדולי הדור

(כ) ואמנם על דבר אשר פה א"א להתקיים ההרשאה משליחות קבלה והקיום כי אם בחתימה אחד מהרב אבד"ק יאס. ולא משאר הדיינים. ובשליחות קבלה כתב הטו"ז דבעי שיתקיימו כל הג' חתימות. ואך כבר כתב בתשו' בית אפרים דהיכא דאין נותנין להאשה ההיתר רק כותבין להב"ד שבשם האשה שהמה יתנו ההיתר אין כאן בית מיחוש והאריך בזה עיי"ש. וכבר הובא לעיל דאפי' אינו ידוע להבעל בעדים שהוא שליח לקבלה מהני רק דלכתחילה בעי שידע הבעל בעדים ומעתה כשיש הרשאה ביד השליח אף שאינה מקוימת אין כאן בית מיחוש. אך כל זה להתלמד במקום אחר אבל בגט חרש דהוא רק מדרבנן מהני שליחות קבלה גם בלי קיום דקיום שטרות דרבנן ויש מקום אחר דדוקא בדאורייתא בעי קיום אבל לא בדרבנן וכיוצא בזה כתבו ראשונים דבמים שאל"ס דל"ה רק דרבנן מהני סימנים דרבנן וכיוצא בזה כתבו תוס' בנדה דף נ"ו ד"ה מבין הנכרים דאע"ג דדם נכרים מטמא מדרבנן בכתמים דרבנן לא גזרו. וה"ה שיש לומר לענין קיום דבגט דרבנן לא החמירו דלבעי קיום. והרבה יש לפלפל בענין זה ועיין בהרא"ש ה' כלאים מענין אי בא באיסור דרבנן מהני סימנים דרבנן וכ"ש לענין קיום דמוכח מסוגיא דגיטין ל"ח לזיוף רק שהטעם שמא הבעל מוציא לעז ובקדושין דרבנן ל"ח ללעז. סוף דבר נ"ל להתיר לכתחילה לשלוח על הב"ד הרשאה משליחות קבלה ולקבל פה ב' גיטין א' כגוסס כל גיטין וא' כנוסח הר"י ועיטור וליתר שאת לחוש לסברא שחששתי דשמא אין לחרש דעת להבין שתתגרש פה בקבלתו יש לשלוח לידה ב' גיטין ע"י שליח להולכה ובזה אין כאן שום חשש ופקפוק

סי' יא

התשובה הנ"ל מענין חרש נשלח להרב הגאון המובהק ע"ה רשכב"ה המפורסים מ' יוסף שאול הלוי נ"ז האבד"ק לבוב והגליל. ואחרי ד"ש ובקשת הסליחה כדת כתבתי תש' על דבריו. וזאת תשובתי

(א) בראשון אני תמה מה שדן מדברי הב"ש שכתב דמ"ה יכול לגרש ולכתוב ע"י סופר אף דלאו בר שליחות הוא כיון דלאו קדושין גמורים ומזה דן כבוד גאונו דה"ה שחרש יכול ליתן ע"י שליח אני תמה וכי דנין אפשר משאי אפשר. בכתיבה שחרש אינו יכול לכתוב בעצמו וכשחכמים תיקנו לו קדושין וגירושין ע"כ היו זאת בכלל התקנה שיוכל לגרש בכתיבת סופר אף דלאו בר שליחות והם אמרו והם אמרו. אבל איך יש לדין מזה שיכול ליתן ע"י שליח הלא זה יכול לעשות בעצמו וכיון דהכלל דאין שליחות לחרש מה שיכול לעשות בעצמו. ע"ז לא תקנו והניחו על יסוד ההלכה. ואין דנין אפשר משאי אפשר. ומי יאמר לנו דגם בקדושין אם יקדש ע"י שליח יועילו הקדושין מדרבנן עכ"פ. וכקידושין כך גירושין. ומי זה עמד בסוד ד' לדעת איך הי' תקנות חכמים ואם חכמים תקנו בזה דבר. וכבוד גאונו דן ק"ו דאם בכתיבה דבעי לשמה הקילו שיכול לעשות שליח בנתינה דל"ב לשמה כדאמרינן בגיטין פ"ו לא כ"ש דחרש יכול לעשות שליח והיא הנותנת דכתיבה דבעי לשמה וחרש לא בר דעה הוא הקילו שיכתוב הסופר לשמה. ובנתינה דל"ב לשמה ומהני נתינת החרש בעצמו לא הקילו בזה שיתן ע"י שליח כיון דלאו בר שליחות הוא. ועוד מה יעשה לשיטת הפוסקים דבכתיבה ל"ב שליחות ולא הקילו בשום דבר בחרש שיעשה ע"י שליח. ואיך נעשה מעשה ליתן ע"י שליח. במה שלא מצינו דלדיעה זו לא מצינו שהקילו בשליחות כלל. ואי משום החתימה דבעי שליחות. הרי לר"א עדי מסורה כרתי. ועוד לפמ"ש דאין דנין אפשר משאי אפשר גם ק"ו אין דנין כמו שאין דנין ג"ש והיקש. ומוכח ממנחות פ"ב דאין לעשות יוכיח מדבר שאי אפשר

ויש להוכיח דאף דהקילו בכתיבה. ע"י סופר לא הקילו בנתינת הגט מדברי זקיני הב"ח הובא בב"ש סי' א' דס"ל דרבנן תקנו נשואין לקטן וגם גירושין מדרבנן כדמוכח מסי' קמ"א. וכונת הב"ח במ"ש הטור שיש לבדוק בשליחות אי המשלח כבר הוא גדול. וקשי' ממנ"פ וע"כ צ"ל דרבנן תקנו נשואין וגירושין מכל מקום לעשות שליח לא מהני בנשואין דרבנן הרי אף דקדושין וגירושין מדרבנן והסופר כותב מדלא כתב הטור לבדוק בגירושין לבד בשליחות הסופר. וש"מ דאף דקטן להב"ח יש לו נשואין דרבנן וגירושין דרבנן מ"מ אין לו לעשות שליח להולכה ומזה הנני דן דחרש דאינו יכול לעשות שליח ולשיטתי דידי שכתבנו להקל מטעם דאמרינן בגיטין בשתופי מבואות דרבנן קטן זוכה לאחרים ומזה דנתי דה"ה דיכול לעשות שליח בדרבנן ל"ק מהב"ח לפמ"ש הלח"מ בפ"ד מאישות והובא בדברי הב"ש סי' י' ס"ק ד' במקצת לחלק בין חרש לקטנה דבקטנה כיון שתגדל ויהי' קדושי תורה אסורה לבעלה כשנתקדשה ונתגרשה עיי"ש א"כ ה"ה לענין שליחות יש לחלק הן מפאת כיון שיגדל הקטן ויהי' קדושי תורה הוי כמו יש לו עיקר מן התורה. והן מצד שהעולם יסברו