בית יצחק אבן העזר חלק ב קצג

אשה מעיזה רק באם אין ידוע בעדים שהיא אשתו רק מכח חזקה אבל בידוע בעדים אינה נאמנת. בישוב דברי הרשב"א הובא בשטמ"ק כתובות כ"ב ע"ב דהאשה שאמרה נתגרשה אפי' שלא בפני בעלה אם נישאת ל"ת ודברי' תמוהין מכתובות כ"ג

סי' צה ע"ד הגט שנשלח ונמצא בו כמה נקבים ומסתמא נעשה אחר הכתיבה והנקבים המה מקצתן בנייר חלק ומקצתן בהכתב. בדברי הב"י בא"ח סי' ל"ב במוקף גויל. ובדברי הירושל' ובדברי הרש"י מנחות כ"ט בואו דויהרוג

סי' צו באחד שעבר על חדר"ג ונשא ב' נשים והב"ד התאמצו שיגרש שתיהם וקבלה אשתו הראשונה גט ברצון והשני' אינה רוצית לקבל ג"פ גם בעלה אינו רוצה לגרשה אם מחויבים לכוף אותם לזה

סי' צז במומר שהוא רוצה לגרש אשתו בכפר שהוא שם ואינו רוצה לנסוע לעיר ויש בזה מקום עיגון כדת מה לעשות בדין אם לכתוב מתא בכפר

סי' צח בסוגי' דשליש גיטין ס"ג ע"ב בישוב קו' תוס' בעל אומר לפקדון. בדין ברירה. ובדברי הקצה"ח סי' ס"א. ביאור דברי הירושלמי פסחים פ' האשה ר' חי' בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח קידש אשה אין חוששין לקדושין ודכותה גירש אין חוששין לגירושין ודבריו תמוהין דאם קדושיו אינו קדושין גירושין למאי. בישוב דברי הגמ' דר"ה ס"ל אם איתא דלגירושין יהבי' נהלי' לדידה הוה יהיב ור' חסדא ס"ל הא הימני' והקשה משליש אומר כך והדבר תמוה דא"כ למ"ל לר"ה הטעם דאם איתא והרי בלא"ה לא ס"ל הא הימני' עוד ק' למסקנא דמסיק לר"ה אין בידו להאמין א"כ אף שלא בעיר אחת ובתו' מבואר ד"ה דר"ה לא פליג רק בעיר אחת. עוד בישוב קו' התוס' הנ"ל. בדברי מהרש"א ב"ק ד' מ"ה ד"ה מודה בקנס. בישוב קו' התוס' על רש"י דס"ל דשליש בעי מגו והקשה מפ' ז"ב דשליש מהימן בלי מיגו. ביאור דברי הש"ך סי' נ"ו שכ' בבעל אומר לפקדון היינו שנתן על תנאי. בענין דבר ול"ח דבר. בדברי הגמ' שבת צ"ד ע"ב בהוציא חצי כזית מכזית ומחצה חייב

סי' צט דרוש בסוגי' דר"ח סגן הכהנים פסחים י"ד ובמשנה דעדיות פ"ב. בישוב קו' על ר"ח סגן הכהנים שהוסיף דמטומאה דרבנן מותר לעשות טומאה דאורייתא למ"ד אוכל מטמא אוכל היא תמוה מביצה ד' דאיסור דרבנן מבטלין לכתחלה, בענין אי הא דאזלינן בתר רוב וכן הא דאיסור בטל אם היא דחוי' או הותרה. בישוב דברי רש"י יבמות קי"ט שפ' בסנהדרין י"א מחייבין וי"ב מזכין הא בזה א"צ לרוב כלל דאפי' בשוין יצא זכאי דספק נפשות להקל. בישוב דברי הרמב"ם בפה"מ בפסחי' שכ' דר' יוסי דאמר אינה מן המדה משום דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ושוב כ' דהלכה כר"י והרי הוא פסק טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא. פלפול בדברי התו' כריתות י"ג שכ' דלאחר שנזרק כהלכתו ל"מ לשאול עליו וברכת הזבח הקשה על התוס' משבועות כ"ד ע"ב. בדין אם איסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים, אם היא איסור הנאה, אם מותר ליתן לו. בדברי רש"ל פסחים כ"ג שגורס ר' יוסי אומר תמה על עצמך

סי' ק המשך הדרוש בפסחים דף ט"ז. בענין דהיכא שישנו בשאלה חכמים עוקרין דבר מן התורה. בדברי הט"ז יו"ד סי' קי"ז ובא"ח סי' תקפ"ח דהיכא דמפורש בתורה ההיתר ל"מ חכמים לאסרו ודבריו צ"ע משבת דף קל"ב. בדברי הירושלמי שמוחלף השיטה שבין ר"י לר"ל דר"י מוקי מתני' בולד טומאה דאורייתא ומדבריהם מדברי ר' יהושע ובש"ס דידן ס"ל לר"ל כן. בענין היסח הדעת בדברי התו' חגיגה כ"א דל"ש היסח הדעת רק כשהי' בידו לשמור והסיח דעתו. בדברי הירושלמי ספ"ק דפסחים הא דר"מ אית לי' תלוי' שורפין והקשה הא ר"מ ס"ל תרומה תלוי' שורפין ע"ש עם חשיכה בחל י"ד בשבת משמע הא קודם לכן לא ומחלק הא בדעתו להשאיל הא בתלוי' שאין דעתו להשאיל. בדברי התו', חולין פ"ז ע"ב ד"ה כל משקה

סי' קא סיום הדרוש. ביאור המשנה בעדיות ר"ח סגן הכהנים העיד ארבעה דברים וכו' לפי דרכך אתה. שהאשה כותבת את גיטה. בענין אם אינו ראוי מדרבנן אם מקרי אינו ראוי מדאורייתא

סי' קב דרוש שני בשיטת ר"ח סה"כ. בדברי הירושלמי שם אמרינן ר"מ כדעתו דר"מ מחמיר בדבריהם כדברי תורה. בישוב דברי הרמב"ם שפסק כרב שהרי בגמ' ט"ז מק' דר"א אדר"א וכו' הניחא לשמואל אלא לרב מאי איכא למימר והרמב"ם פסק כרב. בדין אם בקדשים מהני הכשר להרמב"ם דהכשר בעי ריצוי בעלים. ובדין דאם בא הקדושה והטומאה ביחד לכ"ע חיבת הקודש דאורייתא בישוב דברי הרמב"ם פ"א מפסה"ק שכ' דטמא במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ולא הביא דאם שחט צריך שיאמר ברי לי. בדברי מהרש"א חולין קי"ז שכ' דחלב קודש בטומאת עצמן ליכא לאו ודברי' תמי' דהרי היא לאו מפורש והבשר אשר יגע. ביאור המשנה דעדיות פ"ח מ"ד העיד ר"י בן יועזר על איל קמצא דכן וכו' וקרי לי' יוסי שריא. בענין רובא דמינכר. בדברי הפמ"ג בפתיחה לה' תערובות ח"א שחקר בביטול ברוב אי מהני רוב שמשהו גדול מחבירו או בעינן כפל

(הג"ה) יש להסתפק במצות נר חנוכה אי צריך כונה, הנה המג"א סי' ס' כתב בשם הרדב"ז (והוא בח"ר סי' ל"ד דבמצוה דרבנן א"צ כונה וע' חוק יעקב סי' תע"ה ס"ק ח"י דבמרור א"צ כונה, וכ"כ בב"ח שם אמנם הנה ר' יוסי דס"ל בפסחים קי"ד ע"ב דאף במרור באכלו בלי מתכוין לא יצא ע"כ דס"ל אף במצוה דרבנן צריך כונה א"כ הדבר תליא בפלוגתא ועיין תוס' ר"ה כ"ח סוף ע"א. ונראה דגוף הדין תליא במחלוקת דלשיטת הלבוש הובא בפמ"ג סי' ס' דהוא מן התורה א"כ במצוה דרבנן מדרבנן צריך כונה אבל לשיטת המבי"ט בה' ר"ה הובא בספרי ליו"ד ח"ב סי' קמ"ח אות ד' דל"ה רק מדרבנן א"כ במצוה דרבנן א"צ כונה כלל. עוד נ"ל דתליא בפלוגתא דהנה הפמ"ג סי' ס' הקשה מר"ה דאמרינן מי שהי' עובר אחורי בהכ"נ וכו' ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא והוכיח מזה דמצוה צריך כונה והרי מגילה דרבנן ובדרבנן א"צ כונה ותירץ דמגילה דברי קבלה ודברי קבלה כד"ת דמיא (כדאיתא בר"ה דף י"ט ע"א גבי גדלי' בן אחיקם. והנה בספרי ליו"ד ח"ב סי' קמ"ד אות ט' כתבתי בשם הר"ן פ"ב דתענית דמגילה ל"ה דברי קבלה דלא נאמרה מפי נביא ולהר"ן הדרא קו' הפמ"ג לדוכתא ומוכח לדידי' דמצוה דרבנן צריך כונה אך דקשה על הר"ן דהרי אסתר נביאה היתה כדאמרינן במגילה י"ד דחשיב אסתר בהדי שבע נביאות וצ"ל כיון דלא אמרה בנבואה. ל"ה דברי קבלה. ונ"ל דהר"ן לא כתב כן רק לדעת הירושלמי שהקשה והלא בתליסר שהיא יום נקנור אסור מפני יום י"ד שהיא פורים מוכח דס"ל דמגילה ל"ה דברי קבלה אבל לפמ"ש הר"ן אח"כ דס"ל לירושלמי דבדברי קבלה ג"כ צריכין חיזוק דלא כש"ס דילן ס"ל לירושלמי ג"כ דמגילה דברי קבלה וע' בספרי שם הבאתי דברי הר"ן בר"ה פ"ג דמייתי תוספתא דנביאים מקרי דברי קבלה וכתובים נאמרה ברוח הקודש. ודברי קבלה קודמין. וכפי הנראה נראה דמגילה הוה כתובים ומה"ט ס"ל להר"ן בתענית דמגילה ל"ה דברי קבלה. אמנם נראה דהר"ן לא קאי הכי במסקנא ועוד נראה דלירושלמי כ' הר"ן כן אבל לש"ס דידן ס"ל לר"ן דמגילה מקרי דברי קבלה ומ"ש הר"ן בר"ה דכתובים ל"ה דברי קבלה קאי לשיטת ירושלמי ומ"ש במגילה ר"פ בני העיר דנביאים וכתובים שוין קאי לשיטת ש"ס דידן ומיושב מה שהקשה בהגהות אנשי שם דהר"ן סותר א"ע ולדאתאן עלה הנה בספרי שם הבאתי דר"י דס"ל בה"ש אסור בט"ב פסחים נ"ד ס"ל דברי קבלה כדברי תורה דמי ושמואל דס"ל בה"ש מותר ס"ל דברי קבלה לאו כדברי תורה דמי הנה רב אשי משני בר"ה י"ח דדברי קבלה לאו כדברי תורה דמי ולכאורה משמע דס"ל כר' יוחנן בפסחים אך י"ל דרב אשי ס"ל לענין א"צ חיזוק דברי קבלה כדברי תורה דמי מ"מ לענין ספק ס"ל בדברי קבלה ספיקו להקל. ואין לתמוה דהרי לדעת מהרשד"ם סי' קל"א הובא בפמ"ג בפתיחה להלכות טריפות דכל שעיקרו מהלכה ספיקו מותר

וע' תשובת שיבת ציון סי' י"ח שלא הביא תשו' מהרשד"ם ומ"מ דעת שיבת ציון ג"כ כן הוא וכש"כ דברי קבלה. והנה בספר ישועות ישראל סי' ס"ז בח"מ להגאון מקוטנא הקשה על ט"א במגילה שנסתפק בדברי קבלה אי ספיקו להחמיר והקשה מספק משקין דלמ"ד דרבנן ספיקו לקולא כדאיתא בפסחים והלא כתיב טומאת משקין בחגי הנביא והוא ג"כ דברי קבלה וספיקו להחמיר. ולפמ"ש יש לישב דלרב דאמר אף טומאת עצמן ל"ד דס"ל דכן ממש הו"ל דברי קבלה שאין עוקרין מן התורה ומ"ה ס"ל ספיקו לקולא ולשמואל דס"ל טומאת עצמן מדאורייתא ורק לטמא אחרים דרבנן והו"ל עיקרו מהתורה איהו כשיטתי' דס"ל בכל דברי קבלה ספיקו לקולא כדס"ל בפסחים נ"ד לענין בין השמשות אך שם בפסחים ל"ה עיקרו מה"ת. גם מדר"מ דס"ל ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור מוכח אעפ"י דספק דברי קבלה לקולא

ובזה נתישב לי דברי הגמ' נדרים י"ט דמיקא שם המשנה דספק נזירות להקל כר"א דאמר לא מעייל לספיקא ומקשה דר"א אדר"א דס"ל כר"מ דס"ל ל ספק משקין ליטמא טמא ותניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר. ופירש הר"ן אמאי לא מקשה בלא מתניתין דספק נזירות להקל וכ' הר"ן דבלא מתניתין ה"א דר"א מחמיר בספק אפילו בדרבנן וזה רחוק לו' דר"א ס"ל ספק דרבנן להחמיר. אמנם יש לומר דר"א ס"ל בדברי קבלה ספיקו להחמיר ומה"ט ס"ל ברישא דספק ליטמא טמא והא דאמר וכן הי' ר"א אומר כדבריו קאי ארישא דוקא ובאמת ס"ל גם ל ליטמא טמא דהוה ג"כ דברי קבלה כמו שרצה לשנוי' בפסחים ט"ז דקאי אסיפא דוקא עיי"ש. וכן ע"כ צ"ל לפירוש הר"ן דהכי מקשה בגמ' מדס"ל לר"א בספק נזירות להקל אפי' בדאורייתא אין סברא דר"א יחמיר בדברי קבלה כמ"ש הר"ן לשיטתי'. וזה ניחא בנדרים אבל בפסחים ט"ז דלא דברו בגמ' עוד מנבואת חגי עד סוף הסוגיא מקשה דר"א אדר"א ודו"ק

והנה אם נאמר דדברי קבלה כדברי תורה דמי י"ל דמצוה דרבנן, א"צ כונה דאין ראי' ממגלה כמ"ש הפמ"ג אמנם אם נאמר דדברי קבלה לאו כד"ת דמי דלא כט"ז ריש הלכות מגילה ומ"מ מגילה צריך כונה כמבואר בר"ה כ"ח ה"ה בחנוכה צריך כונה

הלכות יבום וחליצה

סי' קג באחד שהי' חולה ולא הי' לו זש"ק וגירש את אשתו שלא תהי' זקוקה לחליצה ואחר הגט נשארה אשתו עמו והי' תמיד ב' שומרים ושבק המגרש לן חיים ואחר מותו הוציאו קרובי היבם קול שהאשה נתיחדה עם בעלה ונגבה עדות במקום אחר שלא במקום האשה שלא בפני האשה והעדים המה רקים ופוחזים ויש עדים לפוסלם והאשה הוחזקה נדה בשכנותי' והעידו נשים שלהאשה הי' לה וסת קודם הגט ואחר הגט ולא היתה בבית הטבילה קודם הגט כמה שבועות וגם אחר הגט אח"כ בא מכתב מאחד ושם מבואר דהעדים הם כשרים וגם שהאשה היתה בבית המרחץ כמה פעמים. בסוגי' דגיטין דף פ"א במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי. ביאור דברי התוס' ב"ב צ"ג ד"ה איכא למימר, בדברי הר"ן חולין פ' אלו טרפות על הא דמקשה בגמ' ודילמא ביצת עוף טמא. ובדברי הר"ן ב"מ כ"ד דסימן העשוי לדרוס הבעלים מתיאשים ומאוכלין לא מתיאשו דישראל אין דורסין על האוכלין וכו' ודבריו תמוהין ממשנה דמכשירין פ"ב: