בית יצחק אבן העזר חלק ב קסט

הנשגב הזה וכן שר המשורר הקדוש שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ד' (שם סי' ק"ד) כי זאת הי' תכלית בריאתינו וקבלת קילוסינו לא למענו יתברך אך למענינו שנשמח באהבתו והשכלתו וכן אמר המשורר הקדוש כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. וכן אמר המלך החכם סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי זאת תכלית הבריאה לירא את אלקים ולשמור מצותיו

אמנם לחשוב שתכלית כונת בריאת העולם הי' להלל ולשבח להשי"ת לא יתכן כי מה נסכון למלך נורא וקדוש אם אנו משבחין ומהללין אותו. וכבר פי' בבינה לעתים דרוש ל"ב מקראי קודש כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך שאפי' בעודך אלקים לבדך קודם שנברא העולם היית גדול כמו אחר הבריאה

(ב) ובגמ' קידושין ד' ל"א דריש עולא אפיתחא דבי נשיאה מאי דכתיב יודוך ד' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהי' לך אמרו אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות רבא אמר מהכא ראש דברך אמת ר"ד ולא סוף דברך אלא מסוף דבריך ניכר שראש דברך אמת. כונת חז"ל דאוה"ע כששמעו דברות הראשונות חשבו שהקב"ה השמיע דברי קדשו למען ייראו מלפני' ולכבוד עצמו הוא דורש. אמנם כששמעו כשאמר הקב"ה כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך וזה ודאי לטובתינו ולהצלחתינו חזרו והודו שגם דברות הראשונים לא הי' לכבוד עצמו אך לטובתינו ולהצלחתינו השכל וידוע שמו יתב' ורבא הוסיף לפרש בזה קרא ראש דברך אמת כי מסוף דבריו הקדושים ניכר שהקב"ה חפץ אך טובתינו הלא נראה שצוה מצות שבין אדם לחבירו וגם הזהיר לא תחמוד בית רעך וגו' שלא נטע בלבנו אהבת הקנינים המדומים רק לכסוף קניני השכל ושלימות הנפש. והצלח' הרוחניות לאות כי חפץ אך טובתינו ומלת אמת כוונתה דבר מבלי נגיעה כמו חסד של אמת (טרייע) ולכן אמר גם ראש דברך אמת שהשי"ת אמר הכל לטובתינו ונלמד זאת מסוף דברי' יתב'. ומכל זה יפלא על המדרש שהצגנו בראשית המאמר שמבואר שכל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית לא ברא אלא לכבודו וכי לכבודו הי' צריך ולא עוד אלא שנשען על מקרא קודש כל פעל ד' למענהו. והרי כן אמרו בתחלה אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש ושוב הודו כי כל דברי ד' אמת וכבר נתעורר ע"ז בדרוש לשה"ג הנדפס מחדש להגאון מהר"ל מפראג זצלה"ה. אולם נבאר דברי המדרש בהקדם מה שהערנו בדרוש לשה"ג תרל"ט כי תשוקת הכבוד היא בב' אופנים האחד יכסוף שיכבדו אותו לטובת עצמו שהאדם מדיני בטבע ואין בידו לחיות רק באמצעות החבורה. וע"כ יכסוף שיכבדו אותו להיטיב לו והוא כמו תשוקת העושר והגבורה כי גם המה אך לתכלית הנ"ל. ואמנם השני יכסוף שיכבדו אותו למען ישמעו בקולו ללכת בדרך הטוב וזאת היא התשוקה הנבחרת ובאופן זה צוה הקב"ה שיכבדו אותו למען ישמעו לדברי' וע"ז אמרו איזה מכובד המכבד את הבריות שמשתמש ונכסף למעלות הכבוד לא למענו אך לטובת הבריות שיטיבו צעד על ידו

(ג) ובבחינה זו אמרו חז"ל דבריהם במדרש שהצגנו לעיל ועוד יפורש יותר עפ"י מקרא קודש וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו) ופי' הא"ע כונת הכתוב דהי' לומר כבודי. ואמנם יש לפרש עפמ"ש החוקרים שנשית לב על כלל גדול בדת אלקים אשר בו נכלל כלו כאשר הוא יסוד מוסד בכל חכמה ומדע, וכמ"ש בהקדמת ספרי בית יצחק ואמרו שהכלל הוא תן כבוד להרוחני ותראה כבוד הרוחני בכל מעשיך בין בחיוב בין בשלילה (אכטע דיא פערזעהנליכע ווירדע דעס גייסטעס אונד בעוויזע דיעזע אכטונג מיט דיינעם געזאמטען טוהען אונד לאססען) ובזה נכללו כל המצות שבין אדם למקום לאשר הקב"ה הוא הרוחני האמתי וכן מצות שבין אדם לחבירו כי החיוב עליו לתה כבוד לאיש הנברא בצלם ולו נפש הרוחנית ואסור להנותו ולגזלו ולהעיד עליו שקר כי הוא רוחני כמוך ואין לך יתרון עליו וע"כ אמרו חז"ל במדרש שבפ' קדושים תהי' נכללו רוב גופי תור' שהפרשה תחלתה בקדושים תהיו כי קדוש אני וסופה והתקדשתם והייתם קדושים. ואשר ע"כ אמרו חז"ל כשאמר הקב"ה אנכי וכו' אמרו אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש כיון ששמעו מצות כבד חזרו והודו וכו' רבא אמר מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת והכונה דאם הקב"ה צוה לכבד אותו יתב' א"כ נכלל במצוה הזאת לכבד נפש המשכלת חלק אלוה ממעל. וע"י כן ישמעו כל חקותיו ומצותיו שבין אדם לחבירו ולא זאת כבוד עצמו אך כבוד כל ברואיו וע"כ אמר המשורר הקדוש וימירו את כבודם בתבנית שור. כי במה שהמירו את. כבוד ד' גם כבודם המירו דאם לא יכבדו להקב"ה הרוחני האמתי איך יכבדו הנפש הנאצלת והמירו איפוא את כבודם בתבנית שור

(ד) ומעתה כונת המדרש נכונה כל פעל ד' למענהו אתה מוצא שכל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית לא ברא אלא לכבודו ולעשות בהם רצונו לכבודו שידעו כל ברואי מטה כבוד אדונינו יתברך וע"י כן יעשה רצונו יתב' לטוב לנו כל הימי' ביום ראשון ברא שמים וארץ אף הם לכבודו בראם שעל ידם יכירו כח מלכותו וכן האור ברא לכבודו והוא האור הספוגי שקורין עטעו כמ"ש המפורשים. ביום השני ברא מלאכים שיקלסו אותו וישיגו שלימותו כמ"ש העקידה בכמה מקומות שעל זה נאמר עושה דברו לשמוע בקול דברו. ביום הג' ברא דשאים ואילנות והם מקלסין להקב"ה שאנו רואין אשר יצאו הדשאים למינם ובצביונם ותפארתם, והיא עדות שהקב"ה בראם כמ"ש בש"ס דחולין בשעה שיצאו דשאים למינם פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ד' לעולם וכן אתה מוציא שהקב"ה צוה לעשות מצות באילנות וזה קילוס להקב"ה בעשות מצותיו יתב' על ידן. וזה ג"כ כונת המדרש תהלים משל למלך שהי' לו אוצרות כל טוב. והנמשל היא שהקב"ה הי' לו השכלתו יתב' שהוא סגולת ההצלחה וכו' עמד וברא את האדם והשליטו בכל טוב כדי לקלסו הכונה שנתן בלב אדם השכלתו כדי לקלסו כי זאת הוא עיקר הצלחת האדם. והנה כונת הגמ' דשבת קי"ז דמפשיטין העור כולו משום כל פעל ד' למענהו ג"כ הכונה דבאמת הפשטה לאו עבודה היא ואינה דוחה שבת ומשום כבוד הבשר שלא יסריח אינו ראוי לחלל שבת כי נראה שיש להקב"ה איזה תועלת הלילה. ובאמת אצל הקב"ה חביב כבוד ישראל יותר מכבודו ולא הי' לחלל שבת משום כבוד קדשים וע"כ אמר כל פעל ד' למענהו שהכל ברא לכבודו לפי שכבודו יתב' הוא כבודם וע"כ חס הקב"ה על כבודו למענהו. וצוה לחלל שבת מפני כבוד קדשים כי זה ג"כ כבודם

(ה) והנה חשב במדרש בד' מקומות צוה הקב"ה לעשות באזוב בפרה אדומה צוה להשליך בשריפתה עץ ארז ואזוב והזאת מי נדה צוה לעשות באזוב וטהרת המצורע צוה לעשות בעץ ארז ואזוב וכן במצרים צוה להגיע הדם אל המשקוף ואל שתי המזוזות באזוב. ונ"ל לבאר. דהנה האדם יחטא בג' א' באהבת הערב כי יתאב לדברים הערבים ומקום התאוה בחלק התחתון שבאדם והיא בכבד, וע"י כן יכשל במאכלות אסורות נבילות וטריפות ואיסור וזנות וצוה שיקדש האדם החלק הזה ויאכל אך לשם שמים ולא יסיר אחרי תאות הגו נמשל החלק הזה להעזרה אשר שם המזבח. והקב"ה צוה אשר האדם יקדש עצמו לעבודתו יתב' ויאכל אך להחיות גוו והמותר שרוף ישרף באש. וזאת שריפת הפרה שהיא שריפת תשוקת הבהמיות תבוא אמה ותקנח על בנה. וחטא זה בא מכח יסוד המים אשר בקרבו. החטא הב' אשר יחטא האדם הוא בכח המתעורר אם ירדוף אחרי המועיל לעיניו ויכסוף לקנינים המדומים. וע"כ יכשל באיסור גזל וגניבה ועדות שקר ודומיהם ומשכן החטא בלב. ולעת יקדיש האדם החלק הזה ויסתפק באשר יש לו ולא יתאוה לקנינים המדומים וישליך אלילי כספו וזהבו כי אז נמשל החלק הזה להיכל אשר שם המנורה הטהורה והשלחן כי אז ד' יאיר עיניו בתוה"ק וזה השלחן אשר לפני ד' ואלה תפילין שביד זה בא מיסוד הרוח אשר בקרב האדם. החטא הג' אשר האדם נכשל היא ע"י קנאת איש מרעהו ומקורו הגאוה אשר ידמה בנפשו כי הוא גדול מחבירו ע"כ יצר לו מאוד אשר לרעהו הפחות ממנו לפי דעתו יותר כבוד ממנו ועל כן יכשל באיסור היותר גדול בלה"ר וברכילות ובמסירות ולפרקים בא לידי ש"ד להלבין פני חברו ברבים וחטא הגאוה מקורו במוח וחטא הלשון הוא מהחטאים היותר חמורים כמאמר חז"ל כל המדבר לה"ר חטאו קשה יותר מע"א ג"ע וש"ד וחטא זה נולד מיסוד האש אשר בקרבו ולעת יקדיש האדם החלק הזה לאדונינו ית' דומה הוא לקדשי קדשים אשר שם חביון עוזו הארון הקודש ובמקום מחשבת גאה וגאון ולה"ר יחשוב בהשכלת אדונינו יתב' וישעבד מוחו וחושיו לקונו ואלה תפילין שבראש

(ו) ולתקן ג' החטאים תועילנה שריפת הפרה והזאת מי נדה וטהרת המצורע כי שריפת הפרה באה לתקן החטאי' הבאים מכח נפש הבהמית ואהבת הערב. והזאת מי נדה בא לתקן טומאת המת הבאה ע"י כח המתעורר ומאהבת המועיל וכבר אמרו חז"ל שהנבלה אינה מטמאה רק יום א' וא"צ הזאה רק טומאת מת ואמרו חז"ל יום שמת רבי בטלה כהונה. והבנת הדבר לפי שבעת האדם עושה מעשה ופעולה ויחשוב בה מחשבה ורעיון יצא חלק מנפשו מהכח אל הפועל והי' אם במותו יפרדו חלקי נפשו מגופו הפרדה שלימה וגמורה אז אין מבוא לשום טומאה. אך אם חלקי הנפש מעורבין בחלקי הגוף וע"י כן יצאו גם חלקי הנפש מעורבין כגון שנתן צדקה להתפאר למען יהי' נקל לו להרבות קנינים המדומים והי' במותו מעורבין חלקי הנפש בחלקי הגוף. ואז יש לטומאה מקום לאחוז בו כאשר ישפך האדם דבש ונשארו עוד טפים בהכלי ונדבקו בה זבובים כמ"ש באור החיים וכן יש מקום לכוחות הטומאה לאחוז בחלקי גופו לאשר מעורבים כחות הנפש בגוף. וע"כ אמרו יום שמת ר' בטלה כהונה כי רבינו הקדוש אשר העיד על עצמו מימי לא נהניתי אפי' באצבע קטנה כי כל מעשיו לש"ש. ובמותו התפרדה נפשו מגיו פרידה שלימה יום שמת בטלה כהונה. וע"כ אמרו בנדה אשתו של לוט אינה מטמא המת מטמא ואין נציב מלח מטמא יען שהיא לא עשתה שום מצוה וכל מעשי' הי' לצורך גווה. ולא הי' שום חלק הנפש בגופה היא נציב