בית יצחק אבן העזר חלק ב טז

וע' ג"כ גבי מע"ש משני בעציץ שאינו נקוב דרבנן וה"ה בקדושי חרש ואם זה כוונת הב"ש מ"ש דכיון דקדושין ל"ה קדושין רק מדרבנן א"צ שליחות גמורה מה טוב ואם הב"ש לא כיון לזה הדבר נכון גם בישוב קו' הב"ש. אבל דבר זה צריך חקירה ודרישה בש"ס ובפוסקים אי בכל דרבנן קטן יכול להיות שליח ומשוה שליח. וע' בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ג אות כ"ח הקשה איך קטן מוציא לאבי' בשיעורא דרבנן והלא קטן א"י להיות שליח. וכתב מטעם שומע כעונה. ולהנ"ל ל"ק קושיתו דבדרבנן קטן יכול להיות שליח כיון דאי' בדנפשי' כמו שזוכה לאחרים בעירובי חצרות. מיהו לזה י"ל כיון דבאמת בגמ' דגיטין אמרו כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ורק דאמרו שם דאין לו עיקר מן התורה א"כ בברהמ"ז די"ל עיקר מה"ת ורק דאכל שיעורא דרבנן קטן ל"מ להיות שליח. ודרך אגב ראיתי שם בפמ"ג אות כ"ט נסתפק אי סומא יכול להיות שליח בקדושין לר"י. ולפענ"ד מוכח מגיטין כ"ג דמצי להיות שליח דאל"כ מאי מקשה סומא אמאי לא ולישני דכר"י אתיא ול"מ להיות שליח בגירושין וזהו רמי' דרש"פ שם וע"כ אף לר"י סומא מצי להיות שליח דאיסור אשת איש דהיא לאו עליו רמיא ואיתא בקדושין ובגירושין מפני כן אף לר"י. ויש לדחות דלא רצה הגמ' לאוקמא סתם מתניתין כר"י כיון דסתמא דמתניתין בב"ק דפ"ה דלא כר"י עיי"ש. (וע' בספרי ליו"ד ח"ב סי' י"ג בש"ה הבאתי בשם ספר המכריע סי' ע"א דסומא פטור אף מל"ת ועמ"ש בספרי לאו"ח סי' ה' אות ט"ו דסומא חייב בפו"ר ומה"ט איתא בדיני גיטין וקדושין) ועפמ"ש נ"ל לישב מה דקשה נגד סברא זו דאמרינן דבדרבנן קטן נעשה שליח ועושה שליח ואמאי אמרינן בעירובין דף ל"א ע"ב השולח עירובו ביד חש"ו אינו עירוב והרי בדרבנן נעשה שליח. ומוכח מזה לכאורה דאף בדרבנן אינו בר שליחות. ולהנ"ל נכון דשם מיירי בעירובי תחומין דיש לו עיקר מן התורה וכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו. ובהכי יש לפרש דברי הגמ' בעירובין שם דמקשה והא אמר שמואל קטן גובה את העירוב ומשני כאן בע"ת כאן בעירובי חצרות והיינו דבע"ת שיש לו עיקר מה"ת דאסמכוהו אקרא. או הואיל ותחומין י"ב מילין דאורייתא לשיטת הרי"ף ופוסקים ומ"ה קטן ל"מ להיות שליח ובעירובי חצירות דאין לו עיקר מה"ת קטן נעשה שליח. והתוס' בעירובין פי' דע"ת הואיל ואסמכוהו אקרא לא הימני' לי' והתוס' הוכרחו לומר כן מטעם שהקשו שם ממעילה דמוכח דאפי' בקיבץ מהני. אמנם לפמש"ש דבמעילה מיירי בעומד ורואהו והיינו כמ"ש הריטב"א שם דאומר בעצמו שם תהא שביתתו. א"כ כשאינו אומר בעצמו בעי באמת שליחות וחש"ו ל"מ משא"כ בעירובי חצרות דאין לו עיקר מה"ת מהני שליחות של חש"ו. וע' בריטב"א שפי' ג"כ פי' אחר בגמ' דבע"ת ל"ה דעת אחרת מקנה משא"כ בערובי חצרות ומה שפרשתי בגמ' ג"כ נכון ודו"ק

(ד) ודרך אגב נ"ל פרפרת נאה בסוגי' דגטין דף ס"ד שפירש"י זוכה לאחרים מדרבנן. ורבים תמהו מאי בעי רש"י בזה. עוד תמהו בזה על דברי זקני הת"ש שכ' בחדושיו לפסחים לאסור הערמה דאורייתא. וממשנה דכיצד מערימין כ' דשם מיירי במעשר ב' דרבנן. ותמהו רבים בדבריו דהרי לפי ההו"א הוה סד"א דמיירי במעש"ש דאורייתא ול"ה קשי' לי' דהו"ל הערמה בדאוריי'. ע' בישי"ע סי' תמ"ח בתשו' להגאון מ' יוזפא והנלע"ד לישב דבריו. דבר"ש במשנה זו מקשה דבירושלמי משמע דבמתניתין איירי בזוכה לעצמו ובש"ס דגיטין משמע דבמשנה זו איירי דהשפחה זוכה בשביל האדון. ומחלק דשני מיני פדיון הם דאף כשזוכה לצורך הבעה"ב אם אין מעות הפדיון של הבעה"ב אינו מוסיף חומש דבעינין שיהי' מעות שלו וזולת זה אינו מוסיף חומש ואף אם פודה אחר ממעות בעה"ב אם אינו פודה שיהי' המעשר לבעה"ב ג"כ אינו מוסיף חומש עיי"ש. א"כ המשנה והירושלמי מיירי שפודה השפחה לצרכה ובמעות של בעה"ב ובברייתא דגיטין מיירי שהבעה"ב נותן להם המעות. והם פודין לצורך הבעה"ב ורק כיון שהמעות שלהם אינו מוסיף חומש. ומוכח שפיר דזוכה לאחרים עיי"ש, והגמ' דגיטין מוכחא דבברייתא לא מיירי כמתניתין שהם פודין לעצמן מדלא קתני פדו לכם מע"ב כמו במשנה עיי"ש

והנה התוס' הקשה בסוגי' דמוכח דזוכה לאחרים ממע"ב והרי במע"ב ליכא דעת אחרת מקנה וע"כ ל"מ זכה לאחרים. ונלע"ד דכיון דמע"ב ממון גבוה הוא לר"מ הוה דעת אחרת מקנה דדעת גבוה איכא דכל מי שנותן הפדיון הקנו לו מן השמים המעש"ב והוה דעת אחרת מקנה וע' בב"ק דף כ' אמרו שם הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. ופירש"י דדעת גבוה איכא. דזולת זה איך קונה בפדיון ממון גבוה וע"כ מן שמים הקנו לו. והנה זה פשוט דכשפודין המע"ב לצורך עצמן א"כ הערמה כל כך דנהי שדעתם להקנות אח"כ לבעה"ב מ"מ כיון שהם אומרים שפודין לצורך עצמן גם דעת גבוה להקנות להם. משא"כ כשפודין לצורך בעה"ב ורק שהבעה"ב נתן להם המעות במתנה שיהי' מעות הפדיון משלהם שלא יצטרך להוסיף חומש זה הערמה דבעה"ב אינו נותן להם המעות במתנה גמורה רק על דעת לפדות לצורך מע"ב

ולפי המבואר במח"א ה' שלוחין סי' ט"ז בנכרי ששלח לקנות חמץ ונכרי ל"מ משוה שליח ומוכח מדברי ריב"ש דמ"מ הישראל קונה החמץ דנהי דדעת הישראל שיקנה לצורך הנכרי כיון דנכרי לאו בר שליחות הישראל קונה עיי"ש. ואף דהישראל לא כיון לקנות לעצמו. וכן היא לשיטת התוס' ב"ק דף ק"ב לפי' א' בתוס' ד"ה מי הודיעו. וע' במח"א בשם תשו' הרשב"א דדעת המוכר להקנות או לבעל המעות או להקונה עיי"ש. א"כ בקטן שרוצה לזכות לאחרים ואין לו יד לזכות מדאורי' לצורך אחרים ולעצמו יש לו יד לזכות קנה לעצמו. והיינו כפשטא דרש"י דלעצמו קונה מדאורייתא דלא כמ"ש רש"י פ' לולב וערבה עיין בפ"י. מעתה הכל מיושב בטוב טעם דבה"א נמי הערמה אסורה בדאורייתא ורק דכיון דקטן זוכה לעצמו מדאו' ולאחרים מדרבנן. א"כ מדאורייתא קנה הקטן לעצמו אף שפודה לצורך בעה"ב כמו שכתב המח"א וכמו מגביה מציאה לחבירו שכתבו תוס' דכיון דלא קנה חבירו הוא קני. א"כ נהי דמעות הוא של הבעה"ב מ"מ המעשר הוי של השפחה ואינו מוסיף חומש. ומדרבנן דזוכה לאחרים מ"מ המעות של השפחה ואי דבזה הוי הערמה הערמה בדרבנן מותר. ומ"מ מוכח דקטן עכ"פ זוכה לאחרים מדרבנן דאס"ד דאף מדרבנן אינו זוכה לאחרים א"כ הפדיון הוי באמת של השפחה ואמאי לא קתני ופדו לכם, וע"כ מדרבנן זוכה לאחרים ומדאורייתא זוכה לעצמו. וכיון דמדאורייתא זוכה לעצמו אין כאן הערמה בדאורייתא ואינו מוסיף חומש. ושפיר פירש"י זוכה לאחרים מדרבנן דאס"ד דזוכה לאחרים מדאורייתא א"כ בה"א איך הוי ס"ד דמיירי במעשר דאור' והרי הוי הערמה בדאורייתא

ואין להקשות דכ"ז ניחא בשפחה דל"מ לזכות מדאוריי' לבעה"ב רק לעצמה אין כאן הערמה בדאורייתא משא"כ בעבד או בנו ובתו הגדולים דקונים מדאוריי' לבעה"ב א"כ זה הערמה בדאורייתא. ואיך הוי ס"ד דמיירי במעשר דאורייתא. זה אינו דבאמת בנו ובתו מיירי שפודין באמת לעצמ' וכבר כתבתי דבזה אין הערמה כל כך כיון דדעת גבוה להקנותו ג"כ להם. ורק דבמשנה לא קתני ופדו לכם כיון דבשפחה מצי לפדות אף לצורך הבעלים דמדאורייתא מ"מ הפדיון שלה. שפיר לא קתני ופדו לכם משום שפחה. אבל אס"ד דגם שפחה פודה אך לעצמה אמאי לא קתני ופדו לכם כמו במתניתין. ודוק היטב כי היא ענין נחמד

(ה) ומ"מ מפשטא דסוגיא מוכח דבשליח קטן שיזכה לו אם אינו זוכה לאחרים אף לעצמו אינו זוכה דלא כהמח"א והכי מוכח מדברי רמב"ם פ"ה מה' מעשר ב' ה"ט דבשפחה קטנה ל"ה דבריו קיימים ומשמע דברוצה לזכות לאחרים ואינו זוכה אף לעצמו אינו זוכה. ודע דדברי הרמב"ם שם צ"ע דבתחילה כתב ב' חילוקים או שיאמר פדה לי משלך או פדה לך המעשר. ואח"כ מסיק דבשפחה קטנה ל"ה דברי' קיימים רק בדרבנן והו"ל לחלק דזה דוקא באומר פדה לי משלך. משא"כ באומר פדה לך אמאי ל"מ בקטנה דהרי קטנה זוכה לעצמ' כדמוכח בירושלמי דזה מהני בקטנה ואמאי לא חילק הרמב"ם בזה. ועוד דמשמע מלשון רמב"ם דדוקא באומר פדה לי משלך מותר להערים אבל במעות שנותן הוא אינו מותר רק באומר פדה לך וכמו ששיערנו לעיל. א"כ בנותן מעות לשפחה ע"כ אומר פדה לך וצ"ל דס"ל לרמב"ם כתי' הרשב"א דאף שפדה לעצמה כיון שהוא הערמה ועיקר הזכי' לבעה"ב הוי כזוכה לאחרים. והיותר נראה לפמ"ש הרב המגיד בפכ"ט מה' מכירה דהרמב"ם ס"ל דקטן זוכה דבר תורה. (ובאמת מוכח כן להדי' מדברי רמב"ם אלו דזולת זה בלא"ה לא יכול לפדות מעשר ב') ומ"מ זה דוקא במתנה אבל במקח כיון שאין נתינת קטן כלום אינו זוכה דבר תורה. לפ"ז לכאורה איך פודה מעשר ב' הרי אין נתינתו כלום וצ"ל כמ"ש תוס' בהגיע לעונת נדרים דהקדישו הקדש וגלי רחמנא דלגבוה יש לו דעת ליתן ולהקנות. ואמנם הרי בעינין דעת אחרת מקנה. וצ"ל כמ"ש לעיל דדעת גבוה איכא. ולפי המפורש יוצא בב"ק ק"ב ובסי' קפ"ג בראשונים ואחרונים הדבר יוצא דדעת המוכר להקנות לבעל המעות אך הדבר תלי' גם בהקונה אם אינו רוצה לקנות לבעל המעות קונה לעצמו דנסתלק כח המוכר והלוקח קונה מטעם זכי' דהפקר

ומעתה הנה בנתן האב מעות ואמר פדה לך מע"ב ולא הקנה המעות עדיין האב בעל המעות ורק שהקטנה רוצה לזכות לעצמה. וזה ל"ה דעת אחרת מקנה דדעת המוכר להקנות לבעל המעות. ומעתה הכל נכון דאם הקטנה פודה משלה לאב ל"מ דל"מ לזכות לאחרים. ואם הקטנה פודה משל אב לעצמה ל"מ כיון דאב עדיין בעל המעות ודעת גבוה להקנות לבעל המעות ורק דבכל קנין נהי דהמוכר רוצה להקנות לבעל המעות מ"מ הקונה זכי בנסתלק כח המוכר בלקיחת המעות ואיהו זכי ממילא וזה ל"מ בקטן. ומיושב דברי הרמב"ם וגם קו' ר"ש והוכחת הגמ'. הכל מיושב בטיב טעם דאם קטן זוכה לאחרים שפיר מצי לזכות לאחרים דהא דעת אחרת מקנה. משא"כ לעצמה והמעות משל אב ל"ה דעת אחרת מקנה, ודוק ואין עת האסף פה

(ו) ולדאתאן עלה לעיקר דינא אי חרש יכול לעשות שליח להלכה בגט דרבנן עדיין צריך עוד חקירה ודרישה דאולי דוקא לענין זכיות קטן מהני זכיותו לאחרים במילי דרבנן. משא"כ שיעשה שליח ל"מ בגט דחרש דלדעת כמה פוסקים זכי' ל"ה מטעם שליחות. ועוד דאין לדמות גזרות ודברי דרבנן אלו לאלו

והנה בירושלמי אמרו בגיטין פ' מי שאחזו סוף פ' א' אמר ר' אבא מהו בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש ר' יוסי בר ר' בון אמר בבריא אנן קיימין למה אינו גט אני אומר מתעסק בשטרותיו. והפני משה פי' דקאי על נשתתק שבדקנו ג' פעמים דמיירי בחרש מתחלה. וס"ל חרש מוציא ברמיזה ור' יוסי בר ר' בון ס"ל חרש אינו מוציא ברמיזה. וזה פירש רחוק שיפלוג בזה וממנ"פ בחרש מעיקרא לכ"ע מוציא ברמיזה ובפקח ונתחרש כבר איפלגא רשב"ג ורבנן לעיל. וקרבן עדה פירש דברי הירושלמי דקאי על כתב יד שמצוה לסופר ולעדים בכ"י וע"ז קאמר דכתב"י מטעם שליחות ואין שליחות לחרש אבל בבריא מהני כתב יד ור' יוסי בר' בון ס"ל גם בבריא ל"מ כתב"י וזה טעם הב"י שכתב בסי' ק"כ בשם הירושלמי דבפקח ג"כ ל"מ כתב"י עיי"ש ולפענ"ד מ"ש דמ"ה ל"מ בחרש כתב"י משום דל"מ שליחות צ"ע דא"כ איך יכתבו ע"י רמיזתו כיון דאין שליחות לחרש ואיך יעשה הסופר שליחתו כקו' הב"ש. ואולי זה באמת כוונת הירושלמי ומיירי בפקח ונתחרש וס"ל דדוקא בעצמו יכול לכתוב לרשב"ג. אבל לצוות לגרש ולכתוב ל"מ לא ע"י כתב"י ולא ע"י רמיזה דגם בפיקח ונתחרש לאו בר שליחות הוא. ובזה מיישב הירושלמי מה שאמר לעיל דברייתא פליגא על רשב"ג ואמר אח"כ דלא פליגא כלל. וכן משמע פשטא מלישנא דרשב"ג הוא כותב ואחרים חותמים ומשמע דצריך לכתוב בעצמו. וזה עיקר רבותא דרב כהנא בש"ס דילן דלרשב"ג יכול לכתוב ע"י שליח כמ"ש הפ"מ והירושלמי לא יסבור כן. ולפי זה מוכח מירושלמי דחרש לאו בר שליחות אף במידי דמצי עביד בנפשי'. ודלא כמו ששערנו לעיל דבמידי דאיתא בנפשי' מצי לעשות שליח. ואולי יסבור