בית יצחק אבן העזר חלק ב טו

סי' ט'

ב"ה פרעמישלא ומצדיקי הרבים ככוכבים לפ"ק

לכבוד הה"ג החסיד וירא ה' מרבים המפורסים כש"ת מ' שמעון אלימלך האבד"ק חירוב

ע"ד השאלה באחד שיש לו עדים שאשתו מכה אותו והוא לא פשע כנגדה ואינו יכול לדור עם אשה רעה כזאת ואין רצונה לקבל ג"פ ברצון אם מותר לישא אשה על אשתו

תשובה בחלה נפשי להכניס א"ע בהיתרים כאלו כעת אשר רבו הפורצים וענינים כאלו יתרבו בכל יום ואם אשתו מקללת יולדיו בפני' הוה ג"כ עוברת על דת יהודית ואין לך איש שלא יהי' לו ב' נשים לפ"ז. ואף דמבואר בסי' קט"ו דבעוברת על דת מותר לגרשה בע"כ מ"מ כ' בנוב"י קמא חאה"ע סי' א' דגם בעוברת על דת אין להתיר לישא אשה על אשתו. דבשלמא לגרש בע"כ לא עביד איסורא אך בשעת גירושין ואז היא עוברת על דת משא"כ להתיר לו לישא אשה אחרת אולי אח"כ תחזור למוטב ויהי' לו ב' נשים ואף לדעת השב יעקב שכ' דהיכי דפשעה אין בו משום חר"ג וא"צ היתר מאה רבנים אבל ודאי לא קאי בנידן כזה. דאינו מבואר כלל אם מותר לגרש בנידון זה. אך בסי' קנ"ד מבואר דאם הוא מכה אותה י"א שכופין להוציא ולפ"ז גם האשה כופין אם היא מכה אותו דלא עדיפא מיני' כמ"ש הרא"ש בתשו' הובא בב"ש סי' קי"ז ס"ק כ"ב. ובכ"ז כיון דלא מבואר להדיא ואין ללמוד ק"ו ממקללת יולדי' לפ"מ דמבואר בפתחי תשובה דזה דוקא במקללת בשם או בכינוי וגם זה אחר כמה התראות ומי יהין בזה"ז להורות בזה ע' בתשו' גור ארי' יהודה חאה"ע סי' כ"ב שהאריך לחלוק על הנוב"י בענין זה ומסיק דבזה"ז דאין כופין על פו"ר אין לנו כח להתיר לישא אשה על אשתו עיי"ש בסוף התשו' שהאריך

סי' י'

ע"ד השאלה בחרש שבא לכאן מכתב מק' יאסי שאשתו רוצה להתגרש ושישלח לשם ג"פ כי יש מקום עיגון וחשש זנות והפקרות כי היא רצתה להנשא לשם לאחר ואך נתעכבה ע"י הב"ד ונשאלתי אי חרש יכול לגרש ע"י שליח הולכה ולעשות שליח ברמיזה או שיש לעשות שליח לקבלה בק' יאסי ואז נרמז לי' שיגרש ע"י שליח לקבלה

(א) תשובה לכאורה י"ל, אף דתיקוני רבנן נשואין וגירושין בחרש דכשם שכנס ברמיזה כן מוציא ברמיזה זה שיגרש בעצמו אבל לא ע"י שליח להולכה דלא מצי משוה שליח כדאיתא בגיטין כ"ג דל"מ להיות שליח. וה"ה להשוות שליח דאתם גם אתם כתיב. אלא שהב"ש הקשה בסי' קכ"א ס"ק ט' אדברי הפוסקים דבעינין שליחות בכתיבה ואיך כותב הסופר ע"י רמיזתו והלא חרש אינו יכול לעשות שליח. ותי' כיון דקדושין לאו קדושין א"צ שליחות גמורה. עיי"ש. ולכאורה יש ללמוד מדבריו דגם לענין נתינה יכול ליתן ע"י שליח דא"צ שליחות גמורה. ולפע"ד אין להוכיח מזה דדוקא לענין כתיבה כיון דחרש מעיקרו מסתמא אינו יכול לכתוב כמ"ש רש"י גיטין ע"א על כרחך דתקנתא דרבנן הי', כן שיצוה ברמיזה לסופר משא"כ לענין נתינה כיון שיכול ליתן בעצמו מאן נימא דתקנתא דרבנן הי' אף ע"י שליח כיון דלאו בר שליחות הוא בעינן שיהי' הנתינה בעצמו

וקצת יש להקשות על הב"ש שהקשה אכתיבה ולא הקשה אחתימה שכתבו תוס' גיטין ד' ט' ע"ב דבעינין שליחות עייש"ה ואף שצ"ע על התוס' שהביאו ראי' מדבעינין שיאמר לעדים חתמו ומזה אין ראי' די"ל דבעינן ציו' הבעל ולא שליחות. מ"מ התוס' ס"ל הכי להדי' ושמא לא הקשה אחתימה די"ל דס"ל כר"א וסגי בעדי מסירה מ"ה הקשה אכתיבה. ולדעת התוס' גיטין דף ס"ו ד"ה הא כתב ידן דאף לר"מ דמצאו באשפה כשר מ"מ באומר אמרו פסול ועיין בפ"י שכתב דאף שעושה ציוי הבעל שציוה לכתוב לזה מ"מ כיון שרוצה שיעשה הדבר בשליחותו ומילי לא מימסרי לשליח ומ"ה פסול אף לר' מאיר א"כ ה"ה בחרש לר"א אף דעדי מסירה כרתי אם רמז לעדים שיחתמו לכאורה רוצה שיעשה הדבר בשליחתו וכיון דלאו בר שליחות הוא הוי שינוי ופסול כמו לר"מ בכתיבה. וצ"ל דכיון דחרש הוא ואין לו דעת לעשות שליח אין לו רצון על השליחות כלל ומ"ה ל"ה מצי להקשות אחתימה רק אכתיבה למ"ד דבעי שליחות דלא תלי' ברצונו. ויבואר מזה עוד לקמן. וע' בתוס' גיטין כ"ב ע"ב הוכיחו דל"ב שליחות בכתיבה מדבעי בחש"ו לומר דלא ידעו לכתוב לשמה ומדמהני גדול עומד על גבו. וקשי' לפמ"ש תוס' גיטין דף ס"ו דאף דל"ב שליחות היכא שצוה לכתוב בשליחות בעי שליחות לכ"ע. ולק"מ דכאן בחש"ו אדם יודע שאין שליחות לקטן ול"ה שינוי ברצון הבעל משא"כ באומר אמרו אינו יודע הבעל דמילי לא מימסרין לשליח ומצאתי בטיב גיטין שהעיר מזה ולק"מ

(ב) ולכאורה יש מקום לומר דחרש מצי להיות שליח בגט דרבנן ומצי משוה שליח בגיטא דידי' ול"ק קו' הב"ש. דהרמב"ם פ"ו מגירושין כתב הטעם דקטנה אינה יכולה לעשות שליח לקבלה דאין עדות לקטן והראב"ד השיג עליו דת"ל מקרא דאתם גם אתם. וכתב הפ"י בגיטין ס"ד בתוס' ד"ה נערה המאורסה דסברת הרמב"ם דקטנה מצד הדין משוי שליח וליכא למעוטא מקרא דאתם גם אתם כיון דאית' בדנפשי' עיי"ש שהאריך בזה

ולפ"ז ה"ה בחרש דמצי לגרש בעצמו כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וה"ה דמצי לגרש ע"י שליח. והנה בפ"י הקשה על הרמב"ם שכתוב בטעם הדבר דקטנה אינ' עושה שליח לקבלה דאין עדות לקטן. א"כ איך קטנה מתגרשת כלל והרי אין עדות לקטן עיי"ש בדף ס"ה במשנה. ולפענ"ד החילוק פשוט דהיכא שהוא מגרש והוא גדול הוי העדות על הגדול שהי' המגרש ועל הקטנה אמרי' מתוך שהעדים מעידין על הגדול מעידין ג"כ עלי'. וכמו דאמרינן בסנהדרין דף ו' ובמכות מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן. ופירש"י דמתוך שנאמן על אחר נאמן על אשתו ונהי דקי"ל דל"א הכי. בכה"ג בגירושין אמרינן הכי ועוד דהבעל נפטר בגירושין משאר כסות ועונה ולפטור מקבלין עדות שלא בפני בעה"ד. משא"כ בשליח לקבלה העיקר עדות על הקטנה שעשתה שליח לקבלה ובכה"ג אין מקבלין שלא בפני בע"ד. ולפ"ז לשיטת הרא"ש דשליח הולכה צריך ג"כ לעשות בעדים א"כ מצד אחר יש לדון דחרש אינו יכול לעשות שליח כיון שאין עדים על חרש כמו קטן. והיכא שמגרש בעצמו אמרינן מתוך שהם מעידים עלי' מעידין עלי' משא"כ בשליח הולכה. מיהו לזה י"ל כיון ששלח הגט בידו ונאמן לומר שעשאו בעדים העדים לא באו להעיד אח"כ אלא דהשליחות ל"מ בלא עדים ואינה דומה לשליח קבלה מקטנה דשם העדים צריכין להעיד משא"כ בשליח הולכה ויש לעיין בזה. ולפ"ז דברי הרמב"ם פשוטים בלא"ה מקו' הפנ"י דכשמגרש בעצמו לקטנה כיון שהגט בידה והעדי מסירה א"צ להעיד כלל ל"ש אין עדות לקטן רק בשליח קבלה דצריכה להביא העדים לב"ד

ובגוף דברי הפ"י שהקשה על סברא זו והרמב"ם שכתוב דמ"ה נערה שיש לה אב מקבלת גיטה בעצמה דהוי כשליח של אב משא"כ קטנה אינו יכולה להיות שליח. והקשה בפ"י דכיון דיכולה לשמור את עצמה ובאין לה אב מתגרשת ע"י עצמה א"כ ביש לה אב אמאי אינו יכולה להיות שליח והלא הוי מלתא דאיתי בדנפשי' לדעתי לק"מ דכיון דכמו שהיא השתא ל"מ שקבל גיטה ל"מ להיות שליח. כמו דאמרינן בנזיר דכ"מ דל"מ עביד השתא ל"מ לשוי' שליח וה"ה להיות שליח. וע' בבית מאיר סי' קי"ט מה שהקשה מקדושין דף כ"ג דאם אך שייך בגוי' מצי משוה שליח. וכבר הרגיש בזה באורח מישור וע' בנוב"י אה"ע סי' ס"ט בתנינא מה שתי' לזה מב"ק דף ק"י. והארכתי מזה בתשו'. משא"כ לענין חרש דמצי כעת לגרש בעצמו שפיר משוה שליח

וגוף סברא זאת דקטן במידי דאיתי בדנפשי' מצי להיות שליח יוצא מדברי תוס' גיטין דף ס"ד ד"ה שאני שתופי מבואות דאין למעט קטן משליחות אלא במילתא דליתי' בדנפשי' עיי"ש. ואמנם התוס' כתבו לר' יהודא דזוכה בין לעצמו בין לאחרים ואמנם להלכה דפסקינן זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים לכאורה יש להוכיח להיפך דאף במידי דאיתי בדנפשי' ל"מ להיות שליח. וה"ה דל"מ משוה שליח אמנם לפמ"ש הפ"י בתוס' שם הדבר נכון דדוקא לענין זכי' כיון דילפינין שליחות שאר דברים בכל התורה מתרומה כמ"ש תוס' גיטין כ"ג ד"ה מה אתם. וע' בפנ"י שתמה בדבריהם ומ"מ מישב שם דברי תוס' כי דבריהם יסוד מוסד. א"כ כיון דבתרומה ליתא בדנפשי' קטן בשום מקום ל"מ משוה שליח כיון דבתרומה ליתא משא"כ לענין שליחות בגירושין דכתיב בגופי' וא"צ ליליף מתרומה אף שמואל מודה דהיכא דאיתא בנפשי' מצי להיות שליח וכיון דגט חרש איתא בדנפשי' י"ל דמשוה שליח אף להולכה דאינו זוכה לאחרים

ואמנם הראב"ד לכאורה יחלוק על סברא זאת מדהקשה על רמב"ם שכ' בטעם דקטנה אינה עושה שליח מטעם עדות לקטן והוא כתב מטעם אתם גם אתם הרי דס"ל אף במידי דאיתא בדנפשי' ל"מ שליחות. אמנם י"ל דשאני גט בקטנה דבאמת קטנה אין לה רצון כדאמרינן פתוי קטנה אונס היא ומתגרשת מ"מ ע"י עצמה דבע"כ מתגרשת. וכיון דבשליחות בעינין רוצית וזה אין לה ע"י עצמה ג"כ ולא מצי משוה שליח. דל"ה מילתא דאיתא בדנפשי' דע"י עצמה בע"כ מתגרשת. משא"כ בנ"ד כיון דחרש המגרש בעינן ג"כ ברצון ומ"מ מתגרשת ע"י עצמו דבדרבנן מהני ריצוי דידי' ה"ה ע"י שלוחו מתגרשת. (אמנם ע' בספרי לאו"ח סי' מ"ו אות ב' שהוכחתי מירושלמי פ"א מתרומות דאף במיד' דאיתא בדנפשי' אינו עושה שליח דבעי שם קטן מהו שיעשה שליח בקרבן זיבה מאחר שהוא מטמא בהן הוא נעשה שליח או מאחר דאינו נעשה שליח לכל הדברים אינו נעשה שליח ופשיט רבי יודן דאינו נעשה שליח וזה דלא כתוס' גיטין ע"כ צ"ע לדינא)

(ג) אמנם אף אם ימצא חולק ע"ז יש מקום לומר בחרש דמתגרשת ע"י שלוחו מטעם כמו דאמרינן בגמ' דגיטין שאני שתופי מבואות דרבנן ומ"ה זוכה לאחרים. וזכי' מטעם שליחות ומ"מ מצי קטן להיות שליח בדרבנן ה"ה בקדושי חרש דרבנן חרש משוה שליח