בית יצחק אבן העזר חלק ב קנו

בבן ז' סגי להכרה בשליש ימי עוברה הי' לו לחוש גם לדברי הירושלמי דסגי בבן ז' בחמשים יום ובבן ח' קצת יותר אך לזה י"ל דודאי נגד ש"ס דידן כמבואר בסנהדרין ס"ט דעכ"פ שליש ימי' בעי ע"כ דבר חכמה הוסיף בהיתר זה

(יח) והנה מה שמפלפל בענין אם ע"א נאמן לומר שכלו לו חדשיו הנה ראיתי בישי"ע בתשו' לסי' קנ"ו שכתב לרמב"ן בחידושיו ביבמות פ' החולץ דה"ט דחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת ל"ש ביאה משום דכשמת בעלה והניחה מעוברת לא חשיבה זקוקה ליבום כדדרשינן בספרי (ט"ס דבספרי ליתא וצ"ל בירושלמי וכן הוא ברמב"ן) יכול כשהיא מעוברת היא זקוקה ת"ל ובן אין לו יכול תהי' מותרת ת"ל וכו' הרי דאף דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם מ"מ לא מקרי זקוקה ליבום. ולפ"ז אין כאן חזקה עיי"ש. הנה זה דוקא לר"ל דחליצת מעוברת ל"ה חליצה דלע"ע לאו זקוקה היא אבל לר"י דחליצת או ביאת מעוברת שמה ביאה על כרחך דהיא זקוקה דאל"כ למה פוטר. ולפ"ז יש לפרש הא דרבינא משמי' דרבא אמר אשת כהן אינה חולצת וכו' אמר רבינא באורתא אמר רבא הכי היינו אחת זו ואחת זו חולצת ובצפרא הדר בי' ולא נודע טעם מחלקותן ומה טעם הדר. להנ"ל י"ל אם ס"ל כר"י האשה בחזקת זקוקה עומדת עד שתלד ב"ק ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ אחת זו ואחת זו חולצת ואם ס"ל כר"ל דכשהניחה מעוברת יצאה מחזקת זקוקה ל"א סמוך מיעוטא ואשת כהן אינה חולצת ורבא בתחלה הי' סבר סמוך מיעוטא לחזקה ובצפרא נזכר דהלכה כר"ל כדפסק רבא לעיל ע"כ הדר בי' ור' משרשי' אמר יהא רעוא דתשרי תרבא הכוונה דאם אתה פוסק כר"ל לגבי ר' יוחנן תפסוק נמי כר"ל לגבי ר"י בתלש חלב מבן ט' חי דפליגי בחולין ע"ה דר"י ס"ל כחלב בהמה. ור"ל ס"ל כחלב חי' א"כ תתיר תרבא ומ"מ יש להבין נהי דכשנתעברה ל"ה זקיקה מ"מ כיון דאסורה לינשא לשוק מדאורייתא החזקת איסור רובצת עלה ושמא כונתו כיון דמעיקרא היתה בחזקת זקיקה וחזקת איסור וכיון דנתעברה יצאה במקצת מחזקתה כי הי' השתנות שוב גם חזקת איסור נקלש דומיא למ"ש מהרי"ט דהיכא דיצאה מחזקת פנוי' מדרבנן שוב איתרע חזקתה. הנה לפ"ז ודאי ע"א נאמן בשגם שי"ל כיון שיצאה מחזקת זקיקה ל"ה דבר שבערוה וע"א נאמן ולעיל כתבתי די"ל בספק בן ט' ספק בן ז' ספק בן ח' דיש להתיר מס"ס שמא בן ט' ושמא בן ז' דלהרמב"ם מהני ס"ס משם אחד. אך י"ל דגם חזקת איסור לשוק ל"מ ס"ס וזה דוקא לר"י דמעוברת בחזקת זקיקה קיימא אבל לר"ל דאיתרע חזקה שפיר מהני ס"ס

(יט) והנה לפ"ז י"ל דוקא כשהיתה בעת שמת הבעל מעוברת איתרע חזקת זקוקה אבל אם לא נקלט הזרע רק לאחר מות הבעל בשעת מיתה היתה בחזקת זקוקה ע"כ מיושב מה שהקשה בנוב"י סי' ס"ט על תוס' יבמות מ"ב איך מותרת ליבם בצ' יום דלמא לא נקלט הזרע עד ג' ימים וליבעי צ"ב. ולהנ"ל י"ל דבאמת הרוב נקלט תיכף רק בהבחנה חיישינן למיעוט אך ביבום יש חזקת זקיקה ליבם אך כיון דחיישינן שמא נתעברה בחיי בעלה ובעת עיבורה אינה זקיקה ושמא בעת מיתתו כבר יצאה מחזקת זקיקה ע"כ צריכה להמתין משא"כ לאחר צ' בעת מיתה היתה בחזקת זקוקה בודאי אין לחוש שמא לאחר מיתה יצאה מחזקה בדאיכא רוב וחזקה ובכ"ז עדיין יש לעיין בסברא הנ"ל בדברי הרמב"ן ושוב ראיתי בדברי רמב"ן בעצמו ואין שם משמעות כדברי הישי"ע ז"ל במח"כ ורק מדברי ירושלמי יש משמעות כדבריו שמה שמסיים הרמב"ן אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ואעפ"כ אינה זקוקה משעה ראשונה קאי אולד של קיימא כמבואר בדבריו וכת"ה צירף עוד סברת העבודת הגרשוני דמעוברת אינה בחזקת רואה רק דמ"מ לא נעקר וסתה ע"כ מדלא ראתה בכ"ה תשרי ראי' דנתעברה וגם דברי הנשים שהתחילו להכיר בה סימני מעוברת וגם דברי הרופא שאמר סיבת מיתת הילד וכ"ז אומדנות והוכחות המועילים לסניפי ההיתר

(כ) והנה מה שכתבתי לעיל ובספרי דלכאורה ספק בן ז' ספק בן ט' וגמרו א"צ חליצה שיש ס"ס וכעת ראיתי בתשו' שבסוף ס' בית מאיר סי' ו' שכ' דלרשב"ג אפי' ודאי בן ז' לא מקרי כלו לו חדשיו. ולפ"ז אין כאן ס"ס אמנם לדעתי לא כן הוא דהרי מבואר בתוספתא פ' ט"ז משבת שהובא ברייתא זו בשבת קל"ה דודאי בן ז' מהלינן בשבת ומשמע דרשב"ג מודה בזה. ומ"ש בבית מאיר דחיישינן שמא תחילת יצירתו לט' ונולד לז' כדרך הנפלים ופי' כן מ"ש שתי יצירות הן כבר כתבתי לעיל הפי' דשתי יצירות ועוד א"כ אמאי מהלינן בשבת לר"א אפי' מכשירין כדמוקי בש"ס התוספתא לר"א וע"כ ל"ח לזה ע"כ דבריו צ"ע. והנה ראיתי בדברי כת"ה שכ' דרשב"ג לא חייש לנפל רק מדרבנן ורק לענין פדיון הבן חייש מדאורייתא דאין הולכין בממון אחה"ר וכן כ' בספרי האחרונים. והנה הן אמת דרשב"ג ס"ל אין הולכין בממון אחה"ר בב"ב צ"ב ע"א וכתבתי בהגהות דמה"ט ס"ל לרשב"ג מן הסכנה ואילך גובה שלא בפרוזבל בכתובות פ"ט והרי אפילו שלא בסכנה נאמן לומר פרוזבל הי' לי ואבד כדאמרינן גיטין ל"ז דלא שביק היתרא להנ"ל ניחא דקשיא איך מוציאין ממון בסברת לא שביק היתרא דהא לא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחה"ר אך הרא"ש גורס בגיטין אמר ר"י אמר רב ורב כשיטתי' דהולכין בממון אחה"ר ומ"ה נאמן לומר פרוזבל הי' לי ורשב"ג כשיטתי' דאין הולכין בממון אחה"ר וזה דלא כח"ס יו"ד סי' י"ז דלרב רשב"ג ומחלקותן ס"ל הולכין בממון אחה"ר. אמנם אם אין הולכין בממון אחה"ר מדאור' בראש יוסף חולין י"א כ' דזה מדרבנן דסמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן ולעיל כתבתי לסברת הקצה"ח סי' ר"פ וש"ש בזה אמרינן מדאור' סמוך מיעוטא וכן יסבור רשב"ג. אמנם בעיקר הדין לענין בכור אם אמרינן אין הולכין בממון אחה"ר כתבתי בספרי ליו"ד ח"ב סי' קכ"ט אות ג' דחייב לפדות דנ"ל, אף דא"ה בממון אחה"ר חייב לצי"ש דאמרינן בריש פ"ב דכתובות דרוב משוה לברי ושמא וסברא זו קיימת כמ"ש תוס' ישנים רק דרוב נשים בתולות נשאות אתרע הרוב וכיון דברי ושמא חייב לצאת ידי שמים ע"כ ברוב חייב לצי"ש ע"כ בפדיונו חייב לפדות וליתן לכהן לצי"ש. אך מ"מ נ"מ דמוכח מש"ס דממשכינן וכופין בבכור מדגובין מנכסים משועבדים קדושין ל' ואף בבכור אדם ליכא בל תאחר דלא מצאנו. ולכאורה כיון דאיתקש בכור אדם לבכור בהמה יעבור בב"ת וצ"ל דבכור אדם איתקש לבכור בהמה טמאה ופ"ח נמי ליכא ב"ת וכן מצאתי בט"א ר"ה ד"ה מעשרות דבכור אדם ופ"ח ליכא ב"ת מ"מ נראה דנהי דהכהן לא יוכל להשכין, מ"מ הב"ד כופין ובזה שייך לומר אין הולכין בממון אחה"ר ובכ"ז צ"ע כעת אם יכול לברך וצונו דהצווי הי' שיתן בע"כ וזה א"ח מדינא אך נראה כיון דחייב לציי"ש יכול לברך כמו על שאר מצות ועיין בספרי ליו"ד ח"ב סי' קי"ד ס"ק ט' שהארכתי בסברא זו ברוב לצי"ש. ומ"ש כת"ה בענין תרי מיעוטא ועיין מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' כ"א אות ה'. והנה מהראוי להשיב על פלפולו אך כעת אין בידי עתותי אם כי ערבים דבריו אלי ולדינא הנני מסכים להיתרא ומה טוב שיצרף עוד אחד שיסכים כי היכי דלמטי' שיבא וד' יצילנו משגיאות

והנני ידידו דו"ש

סימן ק"כ

ב"ה פרעמישלא "ברכת טוב" לפ"ק

לש"ב ה"ה הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה הצדיק בנש"ק המפורסים מ' דוד האלברשטאם זצ"ל האבד"ק קשאניב יע"א

ע"ד השאלה בא' שאמר לאשתו בינה לבין עצמו שלא תכנוס לבית גיסה. לפי שאשתו ספרה לו שגיסה מכניס אותה בדברים ואח"כ אמר לה שלא תישן בבית גיסה כי רגילה היתה לישן שמה ואח"כ ספרה לו אשתו שאחר ההזהרה היתה ישנה שמה פעם ובחצות הלילה כשהלכה זוגתו של גיסה לנחתום נשארה היא לבדה עם גיסה ושהתה איזה זמן וגיסה תבע אותה אבל לא נגע בה. ולא נודע אם בשעה שהלכה אשת גיסו לבית האופה היתה ישנה אשתו של השואל. אם יש לאסור אשתו עליו מטעם קינוי וסתירה

(א) תשובה הדבר פשוט דאין שום בית מיחוש לאוסרה. על בעלה דאף אם ניחוש לדברי ריב"י דקינוי בינו לבין עצמה ואח"כ נסתרה נאסרה על בעלה והוא דעת הר"מ פכ"ד מגירושין ה' כ"ה וכן מבואר באה"ע סי' קט"ו סעיף ט' וע' בב"ח מ"מ זה דוקא בנסתרה בעדים או שראה בעלה שנסתרה דגם בכה"ג נאסרה כמבואר בר"מ משא"כ כשלא ראה בעלה רק שהיא סיפרה לו נאמנת במגו שלא נבעלה ומה לו לחוש. ואמנם לפ"ז צ"ע על הרמב"ם שפסק באם היא מודה שנסתרה אחר הקנוי בלב"ע אבדה כתובתה ואמאי אינה נאמנת שלא זינתה במגו שלא נסתרה דאין לומר דהוי מגו להוציא דהרי הש"ך כ' בסי' פ"ב דבשטר אמרינן מגו להוציא ודוקא משארסתני נאנסתי צריך לברי ושמא דלא מקרי שטר כיון שיכול להיות שאינו חייב לה מעולם שסבר היה שהיא בתולה והיתה בעולה א"כ בזה שספק שזינתה אח"כ שוב ל"ה מגו להוציא כיון דאיכא שטר. אך י"ל דהוה מיגו דהעזה שהבעל טוען שיודע שנסתרה ע"כ ל"ה מגו לומר שלא נסתרה ומ"ה מפסדת הכתובה. אמנם י"ל שהטעם של הרמב"ם שפוסק היכא שאומר שנסתרה והיא מודית מפסדת כתובה משום שעברה על דת שנתיחדה ואף דעוברת על דת צריכה התראה כיון דקינא לה היינו התראתה כמ"ש המ"ל פ"ב מסוטה

(ב) ובזה ניחא דלא תקשי לשיטת הש"ך דאמרינן מגו דהעזה בממון ודוקא לאפטורי משבועה ל"א מגו דהעזה וראי' מהא דנאמן לטעון בהני עיזי באכלי חישלא עד כדי דמיהן במיגו דלקוח אע"ג דהאי ידע והאי לא ידע א"כ תהא האשה נאמנת לומר לא נבעלה במיגו דלא נסתרה אף ע"ג שהבעל טוען שנסתרה בפני' ולפמ"ש דאבדה כתובתה משום עברה על דת ניחא דבאמת נאמנת שלא נבעלה ומ"מ אבדה כתובתה. אך י"ל בפשיטות לישב קושי' הנ"ל על הר"מ די"ל טעם מה דאמרינן לאפטורי ממון מיגו דהעזה משום דחזקה דאין אדם מעיז הוא מטעם רוב א"כ לפטור מממון י"ל מיגו דהעזה דנהי דרוב אין מעיזין מ"מ אין הולכין