בית יצחק אבן העזר חלק ב קנג

בעל מום מי מצי אכיל היינו לשחוט ולאכול. וכל זה שייך בבהמה אבל באשה דיש ס"ס דודאי יולדת לשבעה וודאי ל"ה רק חשש דרבנן דהוה ס"ס וגם ל"ש סברת הדגול מרבבה באשה ובזה מיושב ק' ב"ש קס"ד למה מחמירין בעגל אף בדיעבד ובאשה אמרינן אם נשאית לא תצא להנ"ל מיושב דבאשה ודאי יש ס"ס משא"כ בבהמה עיי"ש שהארכתי

(ג) והנה בעיקר סברת הדג"מ סי' ט"ו שכ' דבבהמה י"ל סמוך מיעוטא לחזקה מן התורה ואף דרובא עדיף מחזקה זה דוקא דאם ניזל בתר רוב אין כאן חזקה כגון בפרה אדומה אם הפרה מרוב כשרות יפה הוזה והטמא נטהר משא"כ בבהמה אף אם אינו נפל מ"מ עדיין יש חזקה שאינה זבוח דהרי לע"ע לא שחוט ואיני מבין סברתו דהרי הספק כשישחט אם תהי' מותרת ואז ליכא חזקה והרי בהזי' הספק אם מותר להזות ועדיין לא הוזה וע"כ צ"ל כיון דאם הוזה נטהר מותר להזות ה"ה הכא אם ישחוט תהי' מותרת. ואולי כוון הדג"מ לסברתו בנובי"ק חאה"ע סי' ס"ט ד"ה ובאמת ששם כ' ג"כ דאף דרובא עדיף מחזקה דוקא בנעשה המעשה רק שמסופקים אם נעשה בהכשר אבל אם אנו דנין אם נעשה המעשה חזקה זו אלים טובא ועדיף מרוב עיי"ש אך בשחיטת ספק נפל הרי נעשה המעשה ואנו מסופקין אם נעשה בהכשר בזה מודה נוב"י דרובא עדיף. וגוף סברת הנובי"ק סי' ס"ט הנ"ל צ"ע מיבמות קי"ט דנראה שם דלרבנן בהלכה היא וצרתה למדה"י לרבנן מותרת לשוק דרוב נשים מתעברות ויולדת ול"א סמוך מיעוטא לחזקה דרוב עדיף אף דשם ספק אם נעשה המעשה היינו ההריון והלידה ואף דתוס' כ' שם דלא מקרי רובא דתליא במעשה דממילא נזקק לאשתו מ"מ ספק אם נעשה ההריון והלידה וכפי הנראה גם להנוב"י לא ברור לי' סברתו. שוב ראיתי בנובי"ת אה"ע סי' י"ט שבן המחבר לא הסכים לנוב"י מטעם שכתבתי

(ד) וכת"ה הביא ראי' דלא כדג"מ רק אף בבהמה ל"ה רק מדרבנן מהגהות הב"ח ביומא ס"ה ע"ב שהקשה בגמ' אפר ושעיר של יום הכפורים שנאבד ונשתייר לשנה אחרת לא יקרבו גזירה משום חטאת שעברה שנתה ומקשה אשעיר הוא גופה עברה שנתה ומשני כרבי והקשה בהגהות הב"ח נוקמא שנעשה בן ח' ביו"כ ולגבי בכור מפורש דמונין משעה שנראה להרצאה והקשה כת"ה הרי תוס' עירוכין י"ח ע"ב כתבו דדוקא לענין בל תאחר מונין משעה שנראה להרצאה ולענין בן שנה מונין מיום שנולד (ומצאתי בהגהות רש"ש שהרגיש בזה) ותירץ דב"ח ס"ל דקאי אף לענין בן שנה כדמשמע מתוס' ר"ה דלא קאי דוקא לענין בל תאחר רק לענין לאכלו תוך שנתו מונין משעה שנראה להרצאה. וה"ה לענין בן שנה. ותירץ הב"ח דבשלמא בבכור דקיימא רק להרצאה ולא לאכילה מונין משעה שנראה להרצאה דמעיקרא לא חזי כלל משא"כ היכא דבשעה שנולד הי' חולין ולא הי' עומד למזבח והי' ראוי לאכילה מונין משעה שנולד ואי ס"ד כהדג"מ ופמ"ג דגם בחולין הי' אסור באכילה מספק מדאורייתא אמאי מונין משעה שנולד וע"כ דבחולין אין אסור מן התורה ומ"ה מונין מיום שכולד. הנה נפלאתי שלא פי' כוונת הב"ח בקושיתו דאם נעשה בן ח' ביו"כ בבקר ביו"כ השני כבר עברה שנתו דשעות פוסלת בקדשים. ואיך משכחת דלא עברה שנתו ועיינתי בהגהות הב"ח שציין קשיתו על רש"י שם ושמא לא הקשה על גוף קו' הגמ', רק על רש"י שכ' דמשכחת לה שלא הי' רק שס"ג וע"ז הקשה שלא הי' רק קצת יותר משנה דכשהגיע יו"כ אינו רק שנה וביו"כ גופי' הוא יותר משנה אבל על גוף קושית הגמ' ל"ק קושיתו. אמנם יש לפרש קושיתו אגוף קושיות הגמ' ונאמר דזקני הב"ח יסבור כשיטות הפמ"ג דבעי ז' ימים מעל"ע וכש"כ בקדשים בעי מעל"ע ומשכחת לה שהפריש שעיר ליו"כ שימלאו ז' ימים בשעה ב' אחרי צהרים בדרך משל והיו יכולין להקריבו ביו"כ בשעה הנ"ל ונאבד וראוי הוא להקריב בשנה שני' בבקר דהוא השתא בן שנה. ואם כנים דברינו בכונת קושיתו ל"ק עלי' מתוס' עירוכין דהתוס' עירוכין הוכיחו סברתן דאין מונין משעה שנראה להרצאה מדאמרינן שעות פוסלת בקדשים ואם מונין מיום ח' לא משכחת שעות פוסלת בקדשים וזה לתוס' דלא בעינן מעל"ע אבל להב"ח דבעי שלימין ז' ימים משכחת שעות פוסלות כמ"ש ג"כ בהגהות הרב ר' שמחה מבוברקא ובנובי"ת יו"ד סי' ז' א"כ לשיטתי הב"ח יפה הקשה די"ל דלא כתוס' והנה מתירוץ הב"ח יפה הוכיח דינו אך לא קיי"ל כהב"ח ולא בעינן מע"ל ול"ק ק' הב"ח כלל. ולשיטת הב"ח מיושב קו' תוס' עירוכין ח"י ע"ב ד"ה שנתו שהקשה ר"ש למ"ל קרא שנתו שלו ולא שנתו של עולם אס"ד דמונין שנתו של עולם איך יקריב תמידין בר"ה הרי ע"כ נולדו קודם ר"ה שיהי' בני ח' בד"ה והו"ל בן שתי שנים. דע"כ לענין בן שנה מונין מיום שנולד אולם להב"ח דבכור מונין מיום ח' דלא הי' ראוי לקרבן והוא עומד אך להקרבה נהי דבהמת חולין שהוקדש מודה הב"ח שמונין מיום שנולד מ"מ לולא שנתו שלו היו אמרינן דמונין לשנתו של עולם ומשכחת תמידין ומוספין בר"ה שלוקחין ולדות מבהמת קדשים כגון ולד תמורת עולה שקרב עולה כדאמרינן בתמורה י"ח אך י"ל דלקרבן ציבור ולד תמורה לא חזי דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה כדאמרינן בתמורה כ' ע"ב (ועיין בספרי ליו"ד ח"ר סי' ו' אות ב') אך הרי משכחת לה שקנה הגזבר עוברין והקדישן דקי"ל כר"י דקדושה חלה על העוברין בתמורה י' ול"ה דשלב"ל כמ"ש בקצה"ח ונתיבות סי' ר"ט. דזה עומד להקרבה ומונין משעה שנראה להרצאה ונראה להרצאה רק בר"ה ועיין בספרי ליו"ד ח"ר סי' כ"ג אות ד"ה שהוכחתי ממהש"א ביצה ו' תוס' ד"ה וכי מה בין דס"ל בעי ז' שלימים גם כתבתי שם דלדידן דל"ח למיעוט נפלים רק מדרבנן ל"ב ז' שלימים רק לר"מ דחייש מדאורייתא למיעוט בחזקת איסור בעי ז' שלימים ועיי"ש שישבתי קו' הפמ"ג מיומא ס"ג ומעירוכין ולפ"ז מיושב קו' הב"ח דביומא ס"ו דקאי הסוגיא לר' יהודה והוא לא חייש למיעוט ע"כ לא בעי ז' שלימים ושפיר מקשה בגמ' ומכל זה מוכח דלדידן ל"ח לנפל רק מדרבנן ודוק כי קצרתי

(ה) ושוב נ"ל דעיקר סברת הדג"מ דה"ט דחיישינן בבהמה למיעוט נפלים משום דדוקא אם הרוב מתנגד לחזקה ל"א סמוך מיעוטא לחזקה אבל בנפל קודם שחיטה אף אם אזלינן בתר רוב מ"מ החזקה קיימת בכה"ג רוב לא עדיף מחזקה והנה הקצוה"ח סי' ר"פ וש"ש סי' פ"ז כתבו דה"ט דאין הולכין בממון אחה"ר משום דאף ניזל בתר רוב אבל הממון בידו ועדיין חזקה קיימת רובא לא עדיף מחזקה ורב דס"ל הולכין בממון אחה"ר ס"ל אף בכה"ג רובא עדיף. והנה הלכה כרב באיסורי ולפ"ז אף בנפל אזלינן בתר רובא וזה הטעם של האורחת חיים הובא בב"י דס"ל בעגל ספק אם כלו לו חדשיו מותר לאכלו קודם ח' דס"ל הא דאמר שמואל בשבת קל"ה הלכה כרשב"ג ומשמע אף בעגל משום דכשיטתי' ס"ל דהיכא דחזקה קיימת רוב לא עדיף מזה אבל אנן פסקינן הלכה כרב באיסורי והא דמקשה בר"ה ז' בע"מ מי מצי אכיל וכן הא דר"פ ור"ה ברי' דר' יהושע לא אכלו בשבת קל"ה משום דס"ל הלכה כשמואל דאמר הלכה כרשב"ג אף בעגל ואנן לא פסקינן רק כרב באיסורי אף היכא דפליגי בממון אם יש נ"מ באיסורי עיין תוס' כתובות י"ד ע"ב ד"ה כמאן וזה הערה יקרה

(ו) והנה בדין דגמרו שערו וצפרניו רק שלא נבדק בשעת לידה רק שאח"כ ראו שגמרו כמו בנ"ד האריך כת"ה ומייתי תשו' ח"ס סי' ס"ט שכ' דל"מ סימן דגמרו רק בראו בשעת לידה ולפענ"ד להוכיח דאפילו אח"כ ראו שגמרו מוציא מספק נפל. דהנה קשי' לפי המבואר ביבמות פ' ע"א דלרבנן בן ח' כשגמרו סימנים אינו יוצא מידי נפל עד שיהי' בן כ' שנה לפירש"י ותוס'. ולפ"ז לר"מ דחייש למעוטי לא יוכשר אדם לעדות ולקדושין ודאי עד שיהי' בן עשרים דשמא בן ח' חדשים הוא והוא נפל וגרע מטרפה ולדון יהי' כשר דל"ג מטרפה דכשר לדון ולדעת ירושלמי הובא בטוש"ע סי' ז' אפילו קטן כשר לדון ודוקא לעדות פסול דבעינן דין הזמה ועוד דכתיב ועמדו שני האנשים כמ"ש רש"י ב"ב קנ"ה. ובאמת מקטן כבר הקשה בתומים מכל הכשר לדון ומטרפה ל"ק דטרפה כשר להעיד בד"מ כמ"ש הש"ך סי' ל"ג אך מפחות מבן עשרים קשה דהרי משנה כל הכשר לדון מוקמינן כר"מ בנדה נ' ור"מ חייש למעוטי ושמא בן ח' הוא ולא יכשר רק בן עשרים ולדון כשר וקשי' כנ"ל וע"כ צ"ל דר"מ ודאי סובר כרבי דגמרו אפי' בבן ח' סגי בל' יום ומ"ה כשר לעדות ולקדושי ודאי ומזה נ"ל לפמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' ס"א אות ט"ו וסי' ס"ט אות ו' דרבי כר"מ ס"ל וחילי מחדושי הר"ן דר"מ דמטמא באשה שהי' עושה צרכיה כשיטתי' ס"ל דחיישינן למעוטי ורבי כר"מ ס"ל בנדה י"ד וע"כ גם הוא חייש למעוטי וקשי' לדידי' איך יוכשר בן י"ג לעדות ולקדושי ודאי. וע"כ ס"ל דגמרו מהני ובלא גמרו באמת איכא ריעותא ופסלינן לעדות אמנם אם נאמר דגמרו ל"מ רק אם הוא בשעת לידה הק"ל איך בן י"ג כשר לעדות דלמא בן ח' הוא ובשעת לידה לא נגמרו שמה שרואין השתא שנגמרו אין תועלת ולמה כשר להעיד וע"כ מהני גמרו אפי', אח"כ לרבי ולר"מ וה"ה לדידן ועוד נדבר מזה אי"ה ועכ"פ מוכח מזה דאם ראו אח"כ שגמרו שערו וצפרניו אמרי' דודאי בשעת לידה נגמרו והוא בן קיימא בודאי אפי' למ"ד חיישינן למעוטי

(ז) ונבא לגוף הדין הנה כת"ה כ' דבנ"ד אין לספק שמא נתעברה מביאה ראשונה והו"ל בן ט' חדשים נהי שראתה אח"כ מ"מ בתחילת עיבורה אינה מסולקת מדמים כמ"ש בס"ט סי' קצ"ד ואין ראיה מראית נדתה שאינה מעוברת (ובאמת כבר מבואר כן בתשו' הרשב"א הובא בבית אפרים סי' קל"ד ד"ה עוד זאת אדרוש וכן כ' בריב"ש סי' תמ"ו דמעוברת אינה מסולקת דמים בג"ח הראשונים ובאמת צ"ע מזה על תשו' עבודת הגרשוני סי' כ"א) מ"מ כיון שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולדעת שיבת ציון סי' ע"ג בשם המדרש אפי' מיעוט ליכא דלא כנובי"ק סי' כ"ב אין לספק בזה. איברא דגם לשיבת ציון יש להסתפק שמא מיעך באצבע או הערה בה ולא פירש ממנה ובפעם שני נתעברה כמ"ש בשיבת ציון דמה"ט מתיר הש"צ האשה לבעלה כהן דתלינן שנתעברה ממנו תיכף לאחר נשואין אך שם מתיר מתרי חזקה דעדיף מרוב ובנ"ד אין כאן תרי חזקה מ"מ לספק יש לצרף סברא הנ"ל ויבואר אי"ה עוד מזה

(ח) והנה בת"ש סי' ט"ו ס"ק י"ג מבואר דאף בבהמה דחלה ונשחט תוך ז' איכא חשש דאורייתא דחיישינן לשיטת הרמב"ן דחלה ומת הוה כפיהק ומת ומייתי ראי' מתו' בכורות כ"א שכ' דמה"ט מחמירינן בבהמה כרשב"ג משום דגזרינן שמא ישחוט כשהעגל חולה וקרוב לפיהק ומשמע דבכה"ג אסור מדאורייתא ומשמע דכ"ש באדם שמת הילד קודם ל' מחמת חולי הוא חשש דאורייתא וקשה עליו איך הבין דברי הגמ' דביבמות דפסק רבא במת תוך ל' ונתקדשה לכהן א"צ חליצה דע"כ מוכח דל"ה, רק חשש דרבנן ולרז"ה מיירי במת מתוך חולה דל"ה כפיהק ולרמב"ן דחולה הוה כפיהק ס"ל דאין הלכה כאביי דפיהק אסור לכ"ע והרי משמע מלשונו דכל מת מחמת חולה הוה כפיהק ודוקא באכלו ארי לרבנן א"צ חליצה ודוחק לומר דרבא מיירי דוקא באכלו ארי כמ"ש הר"ן לשיטת הרמב"ן וצ"ל דרבא מיירי בגמרו שערו וצפרניו דבזה לרבי א"צ חליצה ולרשב"ג צריכה חליצה מדרבנן ומ"ה לרבא באשת כהן א"צ חליצה ודוקא בבהמה חשש הת"ש לשיטת הרמב"ן דל"ש גמרי סימנים ומ"ה חשש לחולה קרובה לפיהק אבל לא באדם שנגמרו