בית יצחק אבן העזר חלק ב קמט

ומדברים עמו ברמיזה ובקטנותו הלך למלמד ולמדו סדר התפלה ומתפלל מתוך הסידור בחיתוך אותיות ותיבות בלשון עלוג וקטוע ובחנתי' אם יכול לדבר לא חפצתי לקחתה וקרא בלשון עליג ולא הברה שלימה וכשקורין אותו לתורה מברך בה"ת משובש אבל השומעים מבינים דבריו וכשקורין אותו בשמו קרינן לי' ועונה ובחנו אותו אם שומע ע"י שופר ודיברו אליו בקול רם איזו התיבות מסידור התפלה וחזר בפיו אותן התבות שהגידו לו וכאשר שאלהו מתוך השופר על איזה דבר לא ידע להשיב אף ע"י רמיזה ע"כ יש ספק אם שומע בשעה שמדברים בקול רם גם זאת לדעת שהוא בדעת קלישתא ויש ספק אם יכולים ללמדו שיבין ענין החליצה שיפטור זקיקתו או שיכוון לשם מצוה והנה ליבם זקיקתו ממאנת היבמה שהוא יש לו אשה ובנים והיא צעירה לימים ויש כאן מקום עיגון גדול

(א) תשובה בדבר מה שאינו יכול לומר לא חפצתי לקחתה רק בלשון עליג וקטוע ומ"מ השומעים דברי' יבינו מה שהוא אומר הנה בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' ט"ז ס"ק ו' כ' כיון שכך מנהגו לבטא (בשפתים) אותם אותיות בשבוש זה היא אמירתו ומכירין אותו ממנהגו מה שהוא אומר. ומייתי ראי' מכינוי נדרי' דכתיב לבטא בשפתים ומ"מ חייב קרבן למ"ד ל' נכרים הם אף שהוא ל' משובש עיי"ש. הנה מ"ש דחייב קרבן כונתו למ"ד יש מעילה בקונמות דזולת זה ליכא קרבן בנדרים גם בעיקר הראיה יש להבין איך ילפינן מנדרים דגלי קרא כדילפינין בירושלמי ריש נדרים איש כי ידור נדר מכאן שכינוי נדרי' כנדרי' אך בש"ס דידן ילפינן ידות מקרא וכ' הר"ן דכינוים ידעינן בלא קרא ע"כ שפיר מייתי המהרי"ט. והא דלא תני בתרומה כינוי תרומה כתרומה דמקשה בירושלמי ומירושלמי משמע דלא נמצא בלשון נכרים כינוים לתרומה אמנם י"ל דבתרומה דניטלה במחשבה פשיטא דכינוים כתרומה ורק בנדרים דבעי ביטוי שפתים ובנזיר כתיב כי יפליא מ"מ מהני כינוים. וע' מהרי"ט הביא ראי' מאנשי חיפה ובית שאן שאין נושאין כפים כדאמרינן במגילה ובודאי במקומן הי' נושאין כפים הואיל ובמקומן ניכרין דבריהם ומשם מוכח דאפי' מה דבעי לשון הקודש מהני שינוי קצת דהרי ברכת כהנים הוא בלשון הקודש דוקא כדאמרינן בסוטה וה"ה בחליצה ומ"ש המהרי"ט ועוד נראה שטורחין עמו לומר התיבות ואומר אפי' ע"י הדחק ראוי לבילה קרינן בי' דקי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת קיצר בדבר דהרי בשבת ע"ו ס"ל לר' יוחנן אכיל' ע"י הדחק לא שמה אכילה אך הרמב"ם פוסק שם כר"ל דשמה אכילה משום דר' אושעיא קאי כותי' ובב"ק בדף ק"י ס"ל לר"פ היכא שיכול לעשות ע"י הדחק משוה שליח דמיקרא כל היכא דאיהו מצי עביד וה"ה דמיקרי ראוי לבילה ע"כ הרבה יש לעיין בענין זה ולהתאמץ שיאמר תיבות אלו שיבינו כל השומעים ומ"מ יש לסמוך אדברי מהרי"ט שהוא ל' המדברי' בענין זה

(ב) והנה בעיקר הדין אם חרש שאינו שומע ואינו מדבר יכול לחלוץ הואיל דלאו בר דיעה הוא ובעינן שיכוין לחלוץ ביבמות ק"ד הוכיחו מדאמרי דבי ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמרה ומנ"ל דילמא הטעם דלאו בר דיעה וע"כ מהני כשהם עומדי' ע"ג ומלמדין אותו כמו דמהני בכתיבת גט גדול עע"ג. אמנם יש לדחות ההוכחה דהנה רב כהנא ס"ל בגיטין ע"א דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהוא כפקח כמ"ש רש"י שם ומסקינן דס"ל כרשב"ג דפקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וכ' תוס' ד"ה והא יכול לדבר דמ"מ בחליצה ל"מ מה שיכול לכתוב משני טעמי' א' דאמירה ודאי ל"מ רק בפה ועוד דחליצה יליף מוענו הלוים דבעי דוקא בפה א"כ דבי ר' ינאי אמרו טעם נוסף דאפי' פקח ונתחרש ויכול לדבר מתוך הכתב דהוא בר דעה לרשב"ג מ"מ חליצתו פסול' לפי שאינו באמר ואמרה ואולי הוכיח זאת מדלא פליג רשב"ג בחליצה וע"כ הטעם לפי שאינו באמר ואמר'. אמנם חרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב פסול דלאו בר דיעה הוא אכן התוס' הוכיחו גם מקטן מדממעט חליצת קטן משום דאיש כתיב בפרשה ולא קאמר משום דלאו בר דיעה הוא וע"כ מהני כונתו אך אף אם ראיות התוס' מקטן שרירה וקיימא מ"מ אין ראי' מקטן לחרש דכמו שחילקו התוס' ביבמות ובחולין בין שוטה לחרש לענין חליצה דבשוטה ל"מ מה שהב"ד עע"ג כן יש לחלק בין חרש לקטן דבקטן יכולים ללמדו ולהבין כונתו יותר מחרש הגם דלר"א בשבת קנ"ג חרש בר דיעה יותר דהוה ספק מ"מ לדידן דפסקינן כרבנן שם י"ל קטן בר דיעה יותר. הן אמת דע"ד התוס' בגיטין ע"א שכתבו ב' תירוצי' דל"מ בחרש מתוך הכתב לחליצה תמהתי בספרי ליו"ד ח"ר דעל תירוץ הראשון תמהתי בסי' ב' אות א' מסנהדרין ואתירוץ ב' הקשיתי בסי' ס' אות א' מסוטה והארכתי בזה מ"מ אין לזוז מדברי התוס'. והנה בספרי הנ"ל סי' ס' אות ז' כתבתי לישב קו' התוס' אמאי אמרו דבי ר' ינאי דחליצה פסולה בחרש משום שאינו באמר ואמרה והלא בלא"ה לאו בר דיעה הוא וכתבתי לפי המבואר בסי' קס"ה דאם אין מכוין לשם מצוה כופין לחלוץ וכיון דחרש לא יוכל לכוון לשם מצוה כופין לחלוץ אם כן אשה זו לחליצה עומדת ומהני סתמא ולא בעי כוונה והא דבעי שיכוונו שניהם דוקא במי שיכול לכוון דסתמא לאו לחליצה עומדת כעין שכ' התוס' בזבחי' דף ב' ע"ב דסתם אשה לאו לגירושין עומדת משא"כ חרש דכופין לחלוץ. ולכן הוצרכו דבי ר' ינאי לומר לפי שאינו באמר ואמרה ולבתר דאמר ר' ינאי דחליצה פסולה משום שאינו באמר ואמרה שוב סתמא ליבום קיימא ויכול ליבם אף שאינו מכוון ושוב בעי כונה לחליצה ול"ה בר חליצה. ואף דהתוס' כתבו ר"ם זבחי' דקטן וחרש גרועי' מסתמא ואף דבסתמא מהני ל"מ דקטן זה דוקא בקדשי' דמתעסק פסול והיינו דסבר שהוא חולין משא"כ בחליצה ע"כ בספרי שם. והנה אם כנים דברי הי' מקום להקל בנ"ד שהוא יכול לומר בלשון גמגום ומ"מ לכוין לשם מצות יבום לאו בר דיעה הוא וכופין לחלוץ וכיון דסתמא לחליצה עומדת מהני חליצת חרש. אמנם שוב עיינתי בנובי"ק סי' נ"ד שהאריך להוכיח דאף לאבא שאול חרש יכול ליבם דלא בעי שיכוין לשם מצוה רק שלא יכוין לשם נוי ולכאורה ליתא לדברינו אבל באמת דברינו נכוני' דחרש שאינו באמר ואמרה אינו יכול לחלוץ וסתמא ליבום קיימא ויכול ליבם אף לאבא שאול ומ"ה מבואר במשנה דחרש מיבם וכ"כ בנוב"י ד"ה ועוד וד"ה ואומר דמהני יבום בחרש הואיל דסתמא עומדת לכך אבל בחרש שיכול לומר דבר חליצה הוא שוב אסור ליבם דאינו עומד ליבום ובעי כוונה ועוד דליבום ל"מ מה שהב"ד מלמדים אותו כמ"ש בנוב"י ד"ה ויש ושוב עומד לחליצה ומהני סתמא ולא בעי כוונה

(ג) והנה כתבתי בספרי שם אות ו' דאף לדעת הב"ש סי' קע"ג דאף לאבא שאול מותר ליבם. אף אם אינו מכוין כלל מדאורייתא ורק מדרבנן בעי כוונה לשם מצוה א"כ חרש מדאורייתא בר יבום הוא וסתמא לאו לחליצה עומדת מ"מ כיון דמדרבנן לאו בר כוונה הוא וסתמא עומד לחלוץ מהני החליצה מדאורייתא וכן י"ל לשיטת הריטב"א ריש הבא על יבמתו דמדאוריי' אף אם מכוין לשם נוי קנה לאבא שאול מ"מ מדרבנן בעי כונה ושוב סתמא עומד לחליצה. אמנם זה תליא במחלוקת אם אינו ראוי מדרבנן מקרי ראוי דאורייתא כמ"ש במל"מ פ"ז דתרומות והאריך בפרט זה בספר מלא הרועים ופוסקים אחרונים. אמנם בעיקר הסברא י"ל דהדבר חוזר חלילה דאם נימא דאינו ראוי ליבום הואיל ואפשר בחליצה סתמא עומד לחלוץ ול"ב כונה ומותר לחלוץ ונימא אדרבה אינו רשאי לחלוץ דבעי כונה ומותר ליבם כמו שהוכיח בנוב"י ושוב עומד ליבום ואם נאמר דהואיל ויש לו אשה ומ"ה עומד לחלוץ מחמת החרם והוה סתמא לחליצה קיימא א"כ אף ביבם שאינו חרש ויש לו אשה נימא דלא בעי כוונה וזה אינו במשמע וע"כ כיון דלא ברור החרם דאשה הקנו לו מן השמים וכן דעת כמה פוסקים ומ"ה ל"מ סתמא וה"ה בחרש. עוד כתבתי בספרי שם דלפמ"ש בטהרת הקודש ריש זבחים דל"מ שחיטת קדשים בקטן אף דסתמא כשר כקו' התוס' משום דדוקא גדול שיכול לכוון אמרינן כל הראוי לבילה וכו' אבל בקטן שאינו יכול לכוין אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת א"כ בחליצת חרש ל"מ מה דסתמא עומדת לחליצה כיון שאינו ראוי לכונה ומכל זה נראה שאין לבנות יסוד על היתר זה

(ד) אמנם בספרי ליו"ד ח"ב סי' קס"ח שיוצא כעת לאור כתבתי באות א' לישב מה דקשה טובא לדברי הרמב"ן דהיכ' דל"מ שליח ל"מ כונת הגדול עומד ע"ג כגון בחליצה והרי בטבילה אמרינן בחולין ל"א ע"ב אי דאנסא חברתה וטבלה כונה דחברתה כונה מעליותא היא ובטבילה ל"מ שליח וכתבתי דבטבילה ילפינן מקרא דמהני כונת המטהר דהרי ילפי' שם דאף בכלים בעי כונה דילפינן תכבוסת שני' מהיקש לתכבוסת ראשונה לריב"י והרי בטבילת כלים ע"כ הכונה על האיש המטהר, ולא על דבר הנטהר ומזה ילפינן דה"ה באשה מהני כונת המטהרת אך לפ"ז הקשיתי דמה מקשה בגמ' אילימא דאנסה חברתה כונה דחברתה כונה מעליותא הוא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה וכו', אם יש להם פקחות מתקנות אותן דילמא ילפינן מטבילה היכ' דא"א לכוין כגון חרשת הוה דומיא דכלים דמהני כונת המטהר משא"כ בפקחות דיכולה לכוין דאין דנין אפשר משאי אפשר וא"א ללמוד מכלים. אך י"ל דסוגיא דחולין קאי למ"ד דנין אפשר משאי אפשר וילפינן מטבילת כלים משא"כ למ"ד אין דנין אפשר משאי אפשר ל"מ בבר דעת כונה דמטהר. ומה"ט כתבתי דלא ככפות תמרים ר"ה כ"ח שכ' דמה"ט נקט בגמ' שכפאוהו פרסיים דאם כפאו ישראל מהני כונת הכופה אף למ"ד מצ"כ כמו דאמרינן בחולין ל"א. ובזה ישבתי שם באות ח' קושית התוס' יבמות דתנא דבי ר' ינאי אמר בחרש חליצתו פסול משום שאינו באמר ואמרה ולא קאמר משום דלאו בר דיעה דבחליצה בעי שיכוונו שניהם ולהנ"ל י"ל דדוקא היכא דאפשר לא ילפינן מטבילה דאין דנין אפשר משאי אפשר ומה"ט ל"מ כונה דאחד בשביל השני משא"כ בחרש מהני כונתה כעין שכ' הקצוה"ח סי' רע"ד דמהני כונת המקנה. ואם כנים דברינו יוצא לנו היתר בנ"ד שהוא יכול לומר לא חפצתי לקחתה. ומהני כונתה בשבילו ומ"מ מי יהין להורות הלכה עפ"י פלפול אך להעדפה איצטריך דבלא"ה דעת התוס' דמהני כונת החרש אם מלמדין אותו ועומדין ע"ג. אך הרשב"א בחידושיו בחולין וביבמות כ' דבחליצה ל"מ גדול עומד ע"ג וחליצת חרש פסול משום דלאו בר דיעה הוא. והא דאמרו דבי ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמרה דאתי לאסור אף אלם ואלמת ומל' הרמב"ם פ"ד מה' יבום שכ' באלם ואלמת אין חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעות משמע ג"כ דל"מ אף שהב"ד מלמדין שהרי כ' הכ"מ הי"ג דה"ט דבי ר' ינאי שאמר שאינו באמר ואמרה שבא להוסיף אף אולם וזה כתי' הרמב"ן והרשב"א ומ"ש הכ"מ שם אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל סוברין שהחרש והחרשת הרי הם כאלם ואלמת כונתו לענין שהם פוסלין בחליצתן דלא כמ"ש הרמב"ם דלאו כלום הוא אבל לענין זה שוין דל"מ גדול עומד ע"ג. ומלמדו וכ"כ הב"ש בשיטת הרמב"ם דאף דבגט מהני גדול עומד ע"ג בחליצה ל"מ ונמצא דהוה ספיקא דדינא דהרמב"ם ורשב"א אוסרים ע"כ כתבתי לסניף ההיתר דמהני כונת האשה דדמיא לטבילה ועכ"ז צ"ע אם יש לצרף אף לסניף

(ה) והנה רש"י כ' במשנה החרש שחלץ חליצתו פסולה לפטרה במקום אח כשר וכבר תמה בתויו"ט והלא אף אם אין אח אלא הוא פסול משום שאינו באמר ואמרה ובד"מ מייתי לנ"י שכ"כ ומשמע מדברי' דדוקא במקום אח פסול וצ"ע למה לא