בית יצחק אבן העזר חלק ב קמה

סי' כ"ד שכ' דחיישינן שמא ימות הקטן והגדול לא יבא ופי' הוא הכונה ששניהם ימותו וט"ס מ"ש לא יבא וצ"ל ולא יבא לא נהירא לעשות ט"ס. ומה שהקשה בצ"צ סי' קכ"ז על התה"ד שכ' דמ"ה נקט במשנה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים ולא משהינן משום חששא דשמא ימות הקטן והגדול לא יבוא לעולם ממדה"י ותעבור המצוה לכן לא משהינן. ואמאי תעבור המצוה והרי אם ימות הקטן אז יחלוץ הגדול י"ל כוונתו דהרי הגדול אינו רוצה לייבם ואם ירצה לחלוץ רשאי ומשנה ס"ל מצות יבום קודם והגדול תולה בקטן שהוא יחפוץ ביבום ומ"מ אין לתלות בקטן שמא ימות הקטן ולא יעשה מצוה מן המובחר ואז הגדול יחלוץ א"כ עדיף שיחלוץ עתה. והנה עפ"י מה שכתבתי לעיל דר"מ דחייש למיתה כשיטתי' דחייש למעוטי יש ליישב דהרי הרמב"ם שפוסק פ"א מתרומות דבאומר הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתה אסורה לאכול בתרומה מיד שמא ימות ובפ"ד מסוכה פוסק דמותר לעשות דופן מבע"ח ול"ח למיתה. ולהנ"ל י"ל בתרומה דעון מיתה חייש גם הרמב"ם למיעוט כעין שכ' רש"י חולין קל"ד בתרומה דעון מיתה לא מוקמינן אחזקה וה"ה דחייש למיעוטא. וע' בשעה"מ פ"ז מסוכה שכ' קצת כעין זה. ועיין בתשו' ז' ח"צ סי' ק"י ומ"א ושם מבואר דלמיתה דתרי ל"ח אף לזמן מרובה דהרי אמרינן בגמ' דר"א בנדרים דמיתה נולד הוא משום דלא שכיח אף דבדתן ואבירם הוה לזמן מרובה משום דהוי מיתה דתרי ועי' בשעה"מ הנ"ל

והנה לכאורה י"ל דאף אם נימא דר"ג גזר אף לדבר מצוה מ"מ האשה עולה ליבום אף אם יש לו אשה דעשה דוחה לל"ת וכש"כ לחרם דהוא דברי קבלה עי' נוב"י תנינא קמ"ו ולפוסקים דחרם דרבנן ל"ש לגזור גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' לפמ"ש הב"ש סי' ט"ו דאם נשא שני' בהיתר א"צ לגרש ה"ה ביבמה שאסורה מכח חרם דנשא בהיתר ע"כ גם היא עולה ליבום אך זה אינו דהרי מבואר ביבמות כ' דשני' אסור ליבם משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ומוכח דלא כב"ש. וגם מבואר סי' קע"ד דחליצת שני' מקרי חליצה פסולה ע"כ דלא כסברא הנ"ל מ"מ מ"ש לעיל דהוה ספיקא דרבנן וכש"כ האידנא דמתירין הח"ר קודם החליצה ע"כ אין לחוש לחליצה פסולה. סוף דבר לדעתי אם אך ימי' מועטים למלאות שנת י"ג ימתינו ואם במלואות הימים יהי' לו שערות רק שיצטרכו להמתין עוד זמן קצר עד שיהי' כשר לחליצה ימתינו אמנם אם יבדקו אז ולא יהי' לו שערות דאיתרע חזקה לא ימתינו עוד ויחלוץ הגדול ומה שטוען הגדול שמתירא לחלוץ. ע"ז נאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע וע"ז אמרו בשבת ג' כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות. וע' במדרש פ' נשא פי"ד וע' בתשו' צ"צ להגאון מליבאוויץ סי' שנ"ט שכ' דשום מורא לא יעלה על ראשו ולא יאונה לצדיק ח"ו שום דבר רע

והנני ידידו דו"ש

סימן קיג

ב"ה לבוב תרנ"ד

להרב המאה"ג החו"ב בכל חדרי תורה מורג חרוץ המפורסם כש"ת מוהר"ר מאיר אריק נ"י האבד"ק יאזלאזויטץ יע"א

ע"ד השאלה באחד שלא הי' לו בנים ושבק לן חיים, ואשתו נשאת בחזקת שלא הי' אחים ואח"כ יצא קול שנשאית באיסור. ונתברר הדבר שהי' לבעלה אח בסטאניסלאב אבל מת זה כמה שנים אולם איש אחד אמר בפני אנשים שיש לבעלה עוד אח אחד ושוב בא לב"ד ואמר שטעה בזה כי לא ידע שיש נפקותא בזה. והעיד בב"ד עד אחד ששמע מבעל האשה שיש לו אח בסטאניסלאוו ושמו בעריש וויזלטהיער, וכששאלו בזמן אחר למה לא יפנה אלי' לעזרתו השיב שהוא אינו בחיים ועל שאלתו אם יש לו עוד משפחה השיב שיש לו אחות צעירה ממנו והיא עני' והנה הבירור שר' בעריש מת הי' עפ"י רב בכתב אך לא הי' מב"ד של שלשה עוד העיד אחד שכמה ימים לפני פטירת הבעל התנצל עצמו כי הוא עני ואמר לו העד שיכתוב לאחיו, והשיב שכבר הוא מת

(א) תשובה מה שחלק כת"ה על מה שאמר הבעל שמת אחיו לא בכיון להתיר אשתו רק דרך שיחה בעלמא וכיון דאין הבעל נאמן לפטור אשתו מיבום רק במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא אם אמר דרך שיחה ל"ש מיגו כמ"ש הריב"ש סי' מ"ז וקצה"ח סי' רפ"ד הוחזק בדברי הריב"ש נגד התשב"ץ הנה הקצה"ח בעצמו כתב דהמרי"ק לא ס"ל כהריב"ש עיי"ש. גם בעיקר סברת הריב"ש שכ' דכיון דאמר שהוא קרובו בעת שלא הי' ראוי לירש כי היו לו קרובים יותר אע"ג שאח"כ נפטרו אין ראוי שיועיל עדותו שאמר שהוא קרובו דכל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש אמר ולאו אדעתי' דוקא שם שלא הי' אז שום נפקותא. י"ל אמר ולאו אדעתי' בנ"ד שאמר איזה ימים קודם מיתתו והי' חולה והתנצל שאין לו במה להחיות א"ע בודאי עלה על דעתו שימות ויהי' נפקותא בדבריו אם אשתו תוכל להנשא. ול"ש כל מלתא דלא רמי'. והנה דעת הנקודת הכסף ס"ס ק"ץ דל"א כל מלתא דלא רמי' היכא דתעבוד איסורא ובודאי קושטא קאמר. ולכאורה ה"ה בנ"ד שהאשה תעבוד איסורא על ידו ל"א כל מלתא דלא רמי'. אך כיון דאמרינן דלא אסקי' אדעתי' שימות ל"ש סברא זו ובלא"ה כבר הקשו על הנקודת הכסף. וגם שהקשה כת"ה על הקצה"ח דא"כ מה הקשה בגמ' יכיר למ"ל דאי בע' למיתב מתנה דלמא קמ"ל במסל"ת דל"ש מיגו ל"ק דקרא דיכיר לתת לו פי שנים משמע בכונה כמו שנאמר הכר נא. מ"מ בגוף סברת הקצה"ח יש לעיין דא"כ מה הקשה בב"ב קל"ד מהא דא"ר יצחק בר' יוסף בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן והא ארחב"א אמר ר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן דלמא מה דאמר אינו נאמן היינו כשאמר דרך שיחה בעלמא כגון ששאלו אי' אשתך ואמר גרשתי אותה דלא כיון להתירה ול"ש מיגו והא דאמר נאמן מיירי בכיון להתירה ועל כרחך כיון שיש נ"מ בדבריו לענין היתר ל"ש כל מלתא דלא רמי' ונאמן במיגו. אך לפ"ז קשה מה מקשה בב"ב שם באומר זה בני ליורשי פשיטא וכן מקשה לפטור מן היבום הא נמי תנינא דלמא קמ"ל באומר דרך שיחה וסיפור דברים וקמ"ל טובא דאף בכה"ג אמרינן מיגו. ומוכח קצת מדלא משני הכי דבכה"ג באמת אינו נאמן דל"א מיגו אמנם בפשיטות י"ל דאף להריב"ש נאמן לומר שמת אחיו או שיש לו בנים אף דרך שיחה דהרי הקצה"ח מודה דהיכא דהוא נאמן מטעם שהתורה האמינותו כגון בבכור מהני אף דרך שיחה כי האי דאמר זיל לגבי שכחת ברי דמסי רוקי' בב"ב קכ"ו רק במקום דבעי מיגו ל"מ דרך שיחה. אמנם באומר יש לי בנים או אין לו אחים שנאמן משום דאי בעי פטר לה בגיטא. כ' הנתיבות ברי' ס"ק מ"א בכללי מיגו דאין זה משום מיגו דהוה מיגו לחצי טענה שאם יגרשה תאסר לכהנים רק כיון דאי בעי פטר בגיטא הו"ל כבעלי' והתורה האמינותו וכמ"ש הרא"ש לענין עד אחד נאמן באיסורין עיי"ש וכיון דהוא כבעלים והתורה האמנותו אף באומר דרך שיחה כמו בבכור. והנה כת"ה מביא בסוף דבריו דברי החו"ד ר"ס צ"ח שכ' דהיכא דנאמן מטעם דבידו לעשות ל"ש מסל"ת דל"ש מיגו. ולפמ"ש מותר דברי עצמו שכ' בנתיבות דבידו מטעם בעלים. ובעלים נאמנים על שלהם אף במסל"ת ומ"מ בגוף סברת הנתיבות אם הוה כבעלים עדיין יש להתוכח ושוב הוגד לי שבתשו' ברכת יוסף מפלפל בדברי הריב"ש בענין שאלה כעין דידן

(ב) והנה כת"ה מפלפל באמר הבעל שמת אחיו מה טעם הבעל אינו נאמן בלא מיגו כמו עד אחד ביבמה דאפילו קרוב נאמן וכבר הקשה כן הרמב"ן ב"ב קל"ד ומה שתירץ הרמב"ן דדוקא עד מהימן משום מילתא דעבידי לגלוי אבל בעל בחיים דידי' לא אכפת לי' ולאחר מיתה דידי' מה איכפת לי' אם יתגלה שקרו. והקשה כ"ת דא"כ דעיקר הטעם מעד שירא שיתגלה שקרו מה מהני מסל"ת דל"ש שירא שיתגלה שקרו דהא אינו יודע שיש איזה נפקותא בדברי'. ובודאי שהרמב"ן לא ס"ל כדעת הנוב"י תנינא סי' קמ"ו בשם הרי"ף דדוקא עד כשר מהני ביבמה דא"כ מה תקשה שהבעל יהי' נאמן והרי קרוב הוא. וע"כ אף פסול נאמן ואף מסל"ת וע"ז הקשה למה תאמין הנה במסל"ת דמהני במת יבם מבואר במחבר. אמנם שמא י"ל דהרי הרשב"א ביבמות תירץ קו' הרמב"ן דדוקא בעד נאמן משום דאשה דייקא ומינסבא אבל בבעל דסומכת עליו לא דייקא א"כ דברי הרמב"ן והרשב"א שפה אחת ודברים אחדים דבמסל"ת שייך דייקא עכ"פ משא"כ בבעל דל"ש דייקא רק משום מלתא דעבידי לגלוי בבעל ל"ש זה. וס"ל לרמב"ן דלדידן דע"א ביבמה נאמן כשיטת רוב הפוסקים סמכינן אטעם אחד או משום דעבידי לגלוי או משום דייקא והרמב"ן כיון ג"כ לדברי הרשב"א. אמנם זה דפסיקא לכת"ה דבמסל"ת ל"ש שירא שיתגלה שקרו הנה מש"ך ר"ס צ"ח מבואר ההיפך שכ' דמה"ט מהני מסל"ת במלא"מ בדאורייתא משום דאיכא למיקום עלה דמלתא להטעימו לקפילא עיי"ש הרי דגם מסל"ת מירתת לשקר. אך הפמ"ג כ' על הש"ך דזה סותר למ"ש בתחלה בשם מחותנו מ' גרשון דבסל"ת ל"ש דלא מרע חזקה. אמנם גם הפ"ח כ' שם דמשום מלתא דעבידי לגלוי מהני מסל"ת. וע"כ צ"ל נהי דל"ש מירתת דאומן לא מרע אומנתו מ"מ מירתת שיתפס בשקר במה דעביד לגלוי' חייש וזה יהי' שיטת הרמב"ן דדוקא הבעל לא מירתת וכת"ה מביא סברתו בשם תשו' הרי"ם סי' ט"ז ועניינתי שם ונראה מדבריו דגם במסל"ת שייך מירתת במלתא דעבידי לגלוי. ומ"ש כ"ת בסברת דייקא ומינסבא דלא כנוב"י דהעד מירתת משום דייקא דידה דלנוב"י מ"ש מהני מסל"ת הרי ל"ש מרתת. ובאמת לפמ"ש בשם הש"ך נראה דגם במסל"ת שייך מרתת וע' בספרי חא"ח סי' ח"י אות י"ט מה שפלפלתי על דברי הנוב"י והוכחתי. ג"כ דאין הפי' דייקא ומינסבא דמש"ה מירתת העד עיי"ש: (ג) והנה בעיקר דברי הרשב"א הובא במגיד פ"ג מיבום דהטעם דהבעל אינו נאמן כעד אחד משום דבבעל ל"ש דייקא שסומכת על בעלה נראה דמהרש"א לא יסבור כן שכתב אתוס' קידושין ס"ד ע"ב סד"ה רבי דנהי דבשעת מיתה לא שייך למימר פטר לה בגיטא מ"מ יהי' נאמן משום אין אדם חוטא ולא לו כיון דל"ש למימר דאמר כדי שתתרצה לו כמו בשעת קידושין ודבריו