בית יצחק אבן העזר חלק ב קלט

הרי קבלה התראה. ולכאורה י"ל דאף שקיבלה התראה והתירה עצמה למיתה קאמחייכת בעדים שידעה בעצמה שהיא אנוסה וכיוצא בזה כ' הפ"י בגיטין י"ז שהקשה איך יחפה על ב"א שתאמר שגירשה מקודם והרי היא קבלה התראה והתירה עצמה למיתה. (וקצת יש לישב שהבעל יאמר ששלחה שליח לקבלה וסברה שלא יבוא לבעל רק ביו"ד ימים שהדרך רחוק ובא בה' ימים והיא לא ידעה וקיבלה התראה כמ"ש תוס' קדושין י' ד"ה ומקבל את גיטה בשם הירושלמי) ותי' דהיא קמתחייכת בהעדים דסמכה אגיטה וה"ה הכא יודעת שלא תזנה ברצון ואמרה אעפ"כ ותכ"ד כפה אותה הבועל אך זה דחוק ורחוק מאוד דהתם סמכה על הגט שבידה כמ"ש הפנ"י שם דמה"ט אינה נאמנת לומר נתגרשתי מבעלי דע"ז סמכה. אבל הכא על מה סמכה ועוד יש לפקפק בזה גם אין לתרץ דקרא מיירי באשה חבירה דא"צ התראה דזה דוקא לרנב"י אבל אנן לא קיי"ל הכי כמ"ש הרמב"ם פ"א מא"ב ובה' סנהדרין ואיך נתרץ לקרא

(ה) ולחומר הנושא נ"ל לישב לפמ"ש הפ"י בכתובת נ"א ע"ב ובקו"א שם דהא דכ' ר' שמחה דאם נתיחדה אינה נאמנת לומר נאנסתי הטעם הוא דתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת משום דיצרה אלבשה משום דבסוף ביאה אלים יצרה טובא וסתמא דמילתא רוב הנבעלת באונס סופה ברצון (כדמוכח מירושלמי פ"ד דסוטה באשה שבאה לפני ר' יוחנן ואמרה לו נאנסתי עיי"ש) משא"כ אם נתיחדה דקודם ביאה היתה ברצון והיא הביאה את היצר עלי' וזו טעם דר"א דמחייב על כל כח וכח משום דפשע שהביא את היצר עלי' והנובי"ת סי' כ"א הובא לעיל כ' דהיכ' שלא צוחה מתחלה אין ראי' די"ל דסברה שתציל א"ע באופן אחר ומה שלא צעקה בסוף ביאה י"ל דהי' סופה ברצון ומ"מ מותרת דיצרה אלבשה אכן כשהתרו בה ואמרה אעפ"כ הרי חזינין דרצונה לזנות והביאה היצר עלי' ומ"מ תכ"ד חזרה ע"כ אמר בקרא ע"ד אשר לא צעקה ואף שיכול להיות שבתחלה סמכה על גבורתה מ"מ בסוף ביאה הי' לה לצעוק ומדלא צעקה משמע שסופה ברצון ובתחלה קודם ביאה הי' ברצון כיון שקיבלה התראה ע"כ חייבת מיתה כדברי הפ"י ואם בשדה מצאה אף שהתרו בה וקיבלה התראה, ע"כ אמר צעקה הנערה המאורסה הכונה שיכול להיות שצעקה מתחלה ועד סוף ולא הי' אף סופה ברצון ע"כ פטורה ממיתה

(ו) ובזה נכונו דברי התרגום יונתן שכ' וז"ל ולעולמתא לא תעבדין מדעם ביש לית לעולמתא דין קטול אלהון גברא יפטרינה מיני' בגיטא ופ"י בכתובות נ"א תמה עלי' ויותר קשה דהרי רבנו יונה הובא בהר"אש כתובות ט' ובש"ע אה"ע סי' ס"ח דהאשה נאמנת לומר נאנסתי (וע' ברמ"א סי' קע"ח) ואם נפרש דברי התרגום כפשוטו כמ"ש המפרש דהוה ספק באונס ספק ברצון וקשיא מתרגום על רבנו יונה אמנם להנ"ל ניחא דבקרא ע"כ מיירי בהתרו בה וקיבלה התראה ולא נודע אם הי' ברצון וע"כ נהי דלא קטלינין לה מספק שמא נאנסה מתחלה ועד סוף דהעדים ראו שבעלה כדרך המנאפי' וזאת לא ראו אם באונס אם ברצון מ"מ בעלה יפטרינ' בגט כיון שקבלה התראה והתירה עצמה למיתה אינה נאמנת שנאנסה מתחלה ועד סוף. וזה דוקא בקיבלה התראה אבל בלא התראה כהך דרבנו יונה נאמנת לומר נאנסתי בברי ושמא וחזקה וזה ישוב נכון אמנם רש"י פי' בקרא בעיר דהואיל והיתה בעיר פרצה קוראה לגנב ולא קשה קושיתינו אמנם יכול להיות דגם הרמב"ם פי' בקרא כרש"י ומה שחילק בין בעיר לשדה היא מסברא דנפשי' לא מקרא וע' עוד תשובות ח"צ סי' קמ"ו מ"ש על הרמב"ם

(ז) ודע דאף שכתבתי בשם הפ"י דאם נתיחדה ברצון אף שנאנסה אסורה הואיל והביאה היצר עלי' היא דוקא כשהי' סופה ברצון אבל שנאנסה עד סוף ביאה אינה אסורה וכן מוכח להדי' מדברי הראב"ד דאפי' קינא ונסתרה אם היתה אנוסה ל"ה זונה דבפ"א מא"ב כ' הרמב"ם דבקינא ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עלי' אח"כ לוקה משום זונה וחולק הראב"ד דהלכה כל"ב ביבמות נ"ו דבאנוס א"ח משום זונה דמשמע לי' לראב"ד דהרמב"ם כולל גם אונס כמ"ש המגיד משנה שם. ואס"ד דבקינא ונסתרה ל"ה אנוס לא הי' חולק הראב"ד וע"כ אף לאחר קינוי וסתירה הוה אנוסה. ומצאתי בס' יד המלך שנסתפק בזה. ולפע"ד ראי' מראב"ד מוכרחת ואכמ"ל. שוב הראו לי בתשו' רצ"ח סי' ע ד שהרגיש בזה דתרגום יונתן מיירי לאחר התראה ומ"ה ס"ל דצריך לפטרה בגט אך מ"ש שם הקו' בשם הפלאה למ"ל קרא דאנוסה פטורה ת"ל משום דלא אתרו בה ואי אתרו ל"ה אנוסה לא מצאתי בהפלאה מבואר כן. גם מש"ש לפרש הירושלמי סוטה פ"ד דתחלתה ברצון וסופה באונס אסורה מיירי בנתיחדה ברצון ואעפ"י שכל הביאה הי' באונס ליתא כדמוכח מדברי הראב"ד שהבאתי ודברי הירושלמי פשוטין דס"ד אף שנאסרה בהערה היינו דוקא כשלא גמר ביאתו אבל כשגמר ביאתו כל הבועל דעתו על גמר ביאה כמו דאמרינן בקדושין י' בתוס' וכשהי' גמר ביאה באונס לא נאסרה קמ"ל דנאסרה בתחלת ביאתה אמנם כשכל הביאה באונס אף שהיה לה רצון בתחלה לא נאסרה ודוק הארכתי קצת לחומר הקושיא

(ח) והנני חוזר לדינא דידן הנה דברי הראב"ד דס"ל סוטה ודאי ג"כ צריכה חליצה צריכין ביאור דהרי בגמ' יבמות מבואר להדי' דא"צ חליצה מדמקשה ר' אשי ממשנה דסוטה דחולצת ולא מתיבמת ולומר דהראב"ד סמך עצמו אסוגי' דסוטה צ"ע דשם מיירי בספק סוטה אמנם י"ל דהנה דעת הרמב"ם דאף סוטה ודאי בעלה אינו לוקה אם בא עלי' רק לאחר שגירשה אבל אם בא עלי' קודם גירושין אינו לוקה כמ"ש הכ"מ פי"א מגירושין הי"ד וכ"א מא"ב דאחרי אשר הוטמאה קאי על לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה הן אם נישאת לאחר או אם זינתה תחתי' ולפ"ז צריך לבאר אמאי סוטה א"צ חליצה הרי התוס' כתבו ביבמות ד' ג' ע"ב דלמסקנא טומאה דכתיב בסוטה דוקא טומאה דכתיב גבי לאו עיי"ש והרי הלאו לא נאמר רק בסוטה שגירש בעלה והחזירה דאז פטורה מחליצה משא"כ בלא גירש בעלה דליכא לאו מנ"ל דפטורה מחליצה כיון דהלאו לא נאמר בזה רק העשה וכמו ספק סוטה. ולישב נאמר דהנה הקשה בשו"ת שואל ומשיב ובשו"ת חסד לאברהם סי' ו' להרמב"ם איך חל הלאו דלא יוכל בעלה וכו' לחול על העשה דונטמאה דקאי תיכף לאחר שזינתה. והתוס' כ' בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דאין ל"ת חל על עשה אולם הפמ"ג בפתיח' לה' שחיטה כ' דל"ת חל על העשה ודוחה ראיות התוס' עיי"ש וגוף הדבר תלי' לדעתי בזה דאם ל"ת חמיר מעשה כדברי הגמ' יבמות ז' י"ל דל"ת חל אעשה, אבל לדברי הרמב"ן פ' יתרו דעשה חמיר מל"ת ל"ת אינו חל אעשה וע' בספרי ב"י לא"ח סי' ד' שכתבתי באות ב' דהיא פלוגתא דאמוראי וכעת נ"ל לומר בהיפך ממה שצדדתי שם דרבא ס"ל זבחים צ"ז ע"ב אין עשה דוחה ל"ת במקדש משום דס"ל ל"ת חמיר מעשה והוה חידוש דעשה דוחה ל"ת כדאמרינן ביבמות ז' ואין לך בו אלא חידושו דומי' דכלאים בציצית ובמקדש דלא הוה דומי' דכלאים בציצית עשה לא דחי ל"ת. ורב אשי ס"ל עשה חמיר מל"ת ול"ה חידוש ומ"ה אף במקדש עשה דוחה לל"ת. ולפ"ז ר' אשי ס"ל כשיטתי' דאין ל"ת חל על עשה דחמיר. ע"כ הלאו דסוטה חל תיכף כשזינתה על כן ס"ל דסוטה ודאי ל"ב חליצה דטומאה כתיב במקום לאו ובהקו' הי' סובר דגם בספק סוטה כתיב טומאה ומ"ה מקשה והגמ' משני אליבי' דדוקא בודאי סוטה כתיב הלאו. אבל הראב"ד יסבור כרבא דעשה קיל מל"ת ושוב אמרינן דבסוטה ליכא לאו קודם גירושין ורק שחל לאחר גירושין אעשה ע"כ אין סברא לפטור מחליצה רק בסוטה שגירש בעלה וחזר ולקחה דאז הוה בלאו כן י"ל בדברי הראב"ד. ומ"מ לישב שיטת הרמב"ם צ"ל דאף דהלאו קאי לאחר הגירושין מ"מ קרא דקרי טומאה הוא קודם גירושין דאז נטמאה, ומ"מ לפמ"ש דדברי הראב"ד סברא גדולה היא ע"כ יש לחוש לשיטתי'

(ט) עוד י"ל דהנה התוס' הקשו ד' ג' אהא דאמרינן לרב דל"ח במשנה צרת סוטה משום דאינה בצרת צרתה. והרי משכחת לה בסוטה שנישאת לאחיו של בועל דפטורה מחליצה ומשכחת שנישאת צרתה לאחיו השני עיי"ש ואמנם המ"ל פ"ו מיבום מייתי על תוס' דברי הירושלמי מסוטה וביבמות דכשם שאסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל א"כ ל"ק קו' התוס' דעדיין לא משכחת צרת צרתה וגם צרתה לא משכחת אולם כ' שם דירושלמי ס"ל דסוטה אסורה ליבם מקרא דונטמאה דדריש בירושלמי אחד לבעל ואחד לבועל ואחד ליבום ומ"ה ס"ל כשם שאסורה לאחיו של בעל דהוא היבם כן אסורה לאחיו של בועל כיון שמוזכר היבם בקרא אבל לש"ס דידן דלא דרשינן א' ליבם אף דאסורה ליבם מק"ו דאם במותר לה נאסרה מ"מ אינה אסורה לאחיו של בועל עיי"ש. ולפ"ז י"ל דרב דס"ל צרת סוטה וסוטה גופה א"צ חליצה וקשיא לדידי' ליתנינהו במשנה וצ"ל לפי שאינן בצרת צרתה וקשה הרי משכחת סוטה לבועל שאחיו נשאה כקו' תוס' וצ"ל דס"ל כירושלמי דדרשינן אחד ליבמה ואסורה לאחיו של בועל ולא משכחת צרתה. וע' בהקדמת ספרי ב"י חיו"ד בדרוש לסוטה כ"ט שכתבתי דאף דאסורה ליבם משום ק"ו איצטרך קרא דאף ביאה ראשונה אסורה ולא נימא עשה דוחה ל"ת עיי"ש. וזה י"ל לרב אבל אנן פסקינן דג' ונטמאה קאי אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה וליבם ל"ל קרא ורק מק"ו אינה מתיבמת ומותרת לאחיו של בועל וקשיא הרי משכחת צרת צרתה בבועל ואין לחלק בין בועל לבעל דתרוייהו טומאה כתיב דלא ס"ל כתי' תוס' על כרחך גם סוטה צריכ' חליצ' מדלא חשיב במתני' ומ"ה ס"ל לראב"ד דאין הלכה כרב. סוף דבר לדינא פוסק הרמ"א דיש להחמיר כהראב"ד ופ"ת סי' קע"ג מביא תשו' רדב"ז והיא ח"א סי' קע"ה דהיכ' דהחולץ מבקש ממון או שהלך למרחקים אין להחמיר ובשושנת העמקים סוף כלל כ"ב ד' ווארשא נסתפק אם נשאת לאחר אם יש לחלוץ. ולפענ"ד גם בנשאת לאחר יש להחמיר כיון שאפשר בחליצ' וכ"פ בנבי"ת סי' ק"נ וע' ח"ס סי' ע"ה ובפרט שהראיתי לדעת דדברי הראב"ד נכונים להלכ' ושקצת צ"ע בדעת הרמב"ם וכ"ש בנ"ד שי"ל שנאנס' ודאי צריכ' חליצ'. וכת"ה כ' איך אפשר שנאנס' כיון שבעל' לא הי' לו גבורת אנשים והית' בתול' ואיך נתעבר' מביא' ראשונ' וזה ליתא דודאי לא גרע ביאת הבעל ממיעוך באצבע דאמרי' ביבמות דתמר נתעבר' מב"ר ע"י כן ועמ"ש בספרי ליו"ד סי' קס"ז אות ד'

(י) והנה בדבר הספק אם צריך לגרשה קודם חליצה שיהי' עולה ליבום כדברי הלבוש או א"צ לגרשה כיון שבידנו לכוף להבעל לגרשה אם ירצה היבם ליבם מיקרי עולה ליבום כמ"ש השב יעקב והאריך בזה בבית מאיר נראה כדברי האומרים דצריך לגרש קודם חליצה מי יודע אם נוכל לכוף להבעל לגרש שמא יברח כדאי' בגיטין י"ב לענין עבד. אמנם בספק סוטה יש לעיין דהרי חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיין וכן אלמנה מן הנשואין ולא בעי עולה ליבום דגלי קרא כדאי' ביבמות כ' וה"ה בספק סוטה דאסורה ליבם מק"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש והב"ש סי' קע"ד סק"ז כ' דהיכא דאסורה ליבם מק"ו כגון מחזיר גרושתו גרועה מחייבי לאוין דל"א בביאה ראשונה אתי עשה ודחי ל"ת דלא כטו"ז א"כ ה"ה בספק סוטה דנאסרה מדאורייתא על בעלה