בית יצחק אבן העזר חלק ב קכו

לא ישחוט שמא יגע בבשר ובליתא קמן דנשיילי' בעי אחרים רואין והקשה דהרי הוי ספק טומאה ברה"ר דעזרה הוא ר"ה כקו' התוס' ותי' דבקדשים דנפסלו בהיסח הדעת אף ספק טומאה ברה"ר טמא והנה בספרי לאו"ח סי' קי"ג ובספרי ליו"ד סי' ו' אות ז' הקשיתי עליו מש"ס דפסחים דאמרינן במחט שנמצא בבשר שהסכין והידים טהורים ואמרינן שם משום דעזרה ר"ה והי"ל ספק טומאה ברה"ר והרי כלים מקודשים נמי נפסלים בהיסח הדעת כמ"ש התוס' שחגיגה וסכין נמי נפסל בהיסח הדעת וכעת נ"ל לתרץ לפמ"ש התו' חגיגה בשם ה"ר אלחנן דהיכ' דאין בידו לשמור כגון שנאבד ל"ש היסח הדעת דזה דוקא היכ' שבידו לשמור ולא שמר עיי"ש א"כ ל"ק אריטב"א דדוקא בריש חולין בטמא ששחט מוקדשין וספק שמא נגע דבידו לשמור ולידע אם נגע שייך היסח הדעת ונפסלו משא"כ במחט שנמצא בבשר שהי' המחט טמא מת הכי ידע שיש שם מחט וכיון דאי אפשר לשמור לא נפסל בהיסח הדעת. וכיוצא בזה כתבתי בספרי שם לישב דל"ק אריטב"א מסוטה כ"ט דדרשינן מוהבשר כל טהור יאכל בשר דבאין בו דעת לשאול טהור אף דבשר קודש נפסל בהיסח הדעת דכיון דהבשר ביד מי שאין בו דעת לשאול. אי אפשר לשומרו והוי כנאבד שכתב ה"ר אלחנן דלא נפסול בהיסח הדעת. ומעתה עדותו של ר"ח סגן הכהנים קיים אחרי שהעיד שמותר לשרוף כנ"ל דכבר נפסל בהיסח הדעת. וס"ד דה"ה במחט שנמצא בבשר שהסכין טהור משום היסח הדעת אף בספק טומאה ברה"ר. ולכן העיד שהסכין והידים טהורות כדברי ה"ר אלחנן. ות"ל עלתה בידינו לבאר המשנה בדרך נכון בעזהי"ת

ודע דרש"י גיטין כ' ע"ב כתב על אף הוא העיד על כפר קטן וכו' שר' יהודא בן בבא העיד, וזה שלא כדברינו דר"ח סגן הכהנים העיד ד' דברים. אמנם מתוס' פסחים י"ט ע"ב מוכח דכל הארבעה דברים העיד ר"ח סגן הכהנים וכ"כ בפי' המשניות. ובאמת מלשון המשנה מבואר כן ודברי רש"י גיטין צ"ע. וע' בספרי ליו"ד סי' ל"ז אות י' כתבתי דבר נחמד בדברי רש"י הנ"ל. מ"מ בגוף דברי רש"י צריך לעשות לי רב. אמנם עפ"י דברי הר"מ בפי' המשנה דכל זה מעדות ר"ח סגה"כ דברינו נכונים ע"ד הפלפול

סי' ק"ב

בעזהי"ת דריש שני בשיטת ר"ח סה"כ דרשתי בשה"ג תרנ"ז בלבוב

(א) הנה בירושלמי אמרינן ר"מ כדעתי' דר"מ מחמיר בדבריהם כדברי תורה כי הא דתנינין תמן הרואה כתם חוששת משום זוב דברי ר"מ וחכ"א אין בכתמים משום זוב ופירש המפרש דר"מ יליף מר"ח וס"ל לעולם בשלישי דאורייתא וכמו שמותר להוסיף בדאור' ה"ה שמותר לטמא באיסור דרבנן דדברי רבנן חמורין כדאורייתא: והדבר צ"ע וכי בשביל שמחמיר בדרבנן יתיר לטמא דבר שמדאורייתא מותר עוד הקשה הרה"ג מ' מיכל שפירא האבד"ק ראדימישלא דהרי ר' יוסי נמי ס"ל חוששת משום זוב כדאמרינן בנדה נ"ב ע"ב ר' יהודה בן איגרא אומר משום רבי יוסי אחת זו ואחת זו חוששת. ואמאי ס"ל אינה מן המדה (וקו' זו ל"ק להמעיין בנדה ג' דר"י בן איגרא משום ר"י מיירי כשלא בדקה ביה"ש. וזולת זה לא מחמיר בכתמים ולא ס"ל כר"מ עיי"ש) ונלפע"ד לפרש דברי ירושלמי בדרך פלפול לפמ"ש בדרוש ראשון דקשיא איך ר"מ מתיר לשרוף תרומה בשעה ששית משום דל"ח לאכילה והרי דעת קצת פוסקים דאיסור דרבנן שרי לבטל ברוב לכתחלה א"כ הרי חזי לאכילה ע"י ביטול ברוב שיבטלה בתרומה טהורה וכן קשה אהא דטמא דרבנן מותר להוסיף טומאה וכתבתי דר"מ כשיטתי' דס"ל חיישינין לו למיעוטא ברובא דליתא קמן וברובא דאיתא קמן ס"ל דהוה רק דחוי' ואיסור דאורייתא אסור לבטל מדאורייתא ברוב ואיסור דרבנן אסור לבטל מדרבנן ע"כ ל"ח לאכילה ומותר להוסיף טומאה. והנה בכל כתם יש ס"ס כמ"ש הטו"ז רסי' ק"צ שמא מעלמא ושמא מן בצדדים. וה"ט דחכמים מקילין בכתמים ור"מ מחמיר בכתמים משום דחייש למיעוטא וה"ה דל"מ ס"ס לדידי' דס"ס מטעם רוב וכמו דל"מ רוב ה"ה דל"מ ס"ס (וע' נדה נ"ז ע"ב פלוגתא בין ר"י לר"ל אי מהני ס"ס לר"מ גבי האשה ואיש שעשו צרכיהן עיי"ש) א"כ זה דברי ירושלמי ר"מ כשיטתי' דמחמיר בכתמים דחייש למיעוטא ולדידי' רוב דחוי' ואין מבטלין איסור מדאורייתא וה"ה דרבנן א"מ מדרבנן ול"ח לאכילה ומ"ה מותר לטמא

(ב) והנה בגמ' ד' ט"ז מקשה דר"א אדר"א דאמרינן דר"מ סובר ספק משקין ליטמא טמא וכן הי' ר"א אומר כדברי' והרי ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר שהרי העיד ר' יוסי בן יועזר על משקה בית מטבחי' שהוא דכן הניחא לשמואל אלא לרב דאמר דכן ממש מאי איכא למימר ומסיק בקושיא ומ"מ פוסק הרמב"ם כרב ונ"ל לישב דהנה התוס' חולין ל"ו ד"ה עצים ולבונה הקשו אמאי לא נטמא משקה דקודש משום חיבת הקודש כמו עצים ולבונה וכתבתי בס' חיו"ד ח"ר סי' מ"ז דבאמת משקה דקודש מקבל טומאה מדאורייתא והא דמשקין בית מטבחי' דכן משום דטומאה דל"ה רק בקדשים חכמים עקרו דבר מה"ת כמו דאמרינן ברכות כ' דכבוד הבריות דוחה לתו"ע דנזיר ופי' תוס' הטעם שישנו בשאלה ה"ה כבוד חכמים עקרו דבר מה"ת. עוד כתבתי דכמו דחכמים התירו בשאלה ל"ג תקנות חכמים משאלה. ומ"ה פירשתי דהא דאמר ר' אליעזר אין טומאה למשקין כל עיקר מדהעיד יוסי בן יועזר משקין בית מטבחיא דכן ופירש"י אס"ד דאורייתא ל"מ רבנן לעקור דמה"ת היינו אס"ד דגם בחולין טמאין משקין מה"ת חכמים ל"מ לעקור אבל אם רק בקדשים טמא כיון שישנו בשאלה שפיר חכמים עקרו מן התורה. א"כ מאי מקשה הכא ובנדרים כ' דר"א אדר"א דילמא מיירי ר"מ ור"א בספק משקין ליטמא טמא במשקין דקדשים ונטמאו בחוץ לעזרה כדאמרינן לא אמרו דכן אלא במקומן ובחוץ הוה ספיקא דאורייתא ומ"מ משקין בית מטבחי' טהורה בנטמא בפנים דחכמים עקרו דבר מן התורה ומה מקשה בגמ'

(ג) ונ"ל לישב לפמ"ש בספרי שיח יצחק ושם בבית יצחק דלכאורה הסברא דל"ג תקנת חכמים משאלה יש לדחות דשאלה הוא ע"י פתח דנעקר הנדר משא"כ תקנות חכמים אך למבי"ט סי' צ"ח דמדאורייתא חכם מתיר בלא פתח וחרטה שפיר י"ל כמו דחכם מתיר כך ל"ג הסכמת חכמים מהיתר חכם. והנה בספרי שם כ' מה שמקשים על המבי"ט מש"ס דגיטין פ"ג שהקשו לר"א וכי מצינו זה אוסר וזה מתיר והקשה בגמ' והרי נדרים דהנודר אוסר וחכם מתיר ומשני הא אין מתירין אלא בחרטה ונמצא דהנודר גופי' מתיר ולהמבי"ט הרי מדאורייתא החכם מתיר בלי פתח וחרטה וכתבתי לישב דר"א דיליף בחגיגה י' היתר נדרים מכי יפליא אחת הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר בעי ודאי פתח וחרטה אך לשמואל דיליף היתר נדרים מלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין ס"ל כמבי"ט דחכם מתיר בלא פתח נמצא דרבנן הקשו לר"א כשיטתי' לא מצינו זה אוסר וזה מתיר דלדידי' בנדרים ג"כ ל"ה זה אוסר. משא"כ לשמואל דחכם מתיר בלא פתח חכמים עוקרין דבר מן התורה כנ"ל. א"כ שפיר מקשה דר"א אדר"א דאי ס"ד דר"א ס"ל בקדשים טומאת משקין דאורייתא איך משקה בית מטבחי' דכן דליכא למימר דחכמים עקרו דלא גרע הסכמת חכמים משאלה דלר"א לשיטתי' גם מדאורייתא בעי פתח. והסכמה ל"מ לעקור דבר מה"ת ע"כ ל"ה רק מדרבנן ושפיר מקשה כנ"ל אמנם טעם השני שכתבתי דהיכא שישנו בשאלה חכמים עוקרין מה"ת כמ"ש ג"כ הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' פ"ח דכמו דכבוד הבריות דוחה לתו"ע דנזיר משום שישנו בשאלה ה"ה כבוד חכמים כתבתי בספרי שיח יצחק ובב"י ליו"ד ח"ר סי' מ"ז וח"ב סי' כ"ג וסי' קנ"ד אות ג"ד באריכות דאם קבורת מת מצוה דאורייתא אין ראי' ממת מצוה דכבוד הבריות דוחה לתו"ע דשם העשה דוחה ללתו"ע. אך דסוגי' דברכו' כ' קאי למ"ד קבורת מת מצוה ל"ד. כמ"ש הלח"מ פי"ב מאבל ועיי"ש שהארכתי בדברי הר"ן נדרים צ' בדבר נאה ומתקבל ומעתה מיושב דבגמ' הקשה לרב דס"ל דכן ממש קשיא דר"א אדר"א דהסוגי' קאי למ"ד קבורת מת דאורייתא ולא דחי כבוד הבריות ולתו"ע שישנו בשאלה וה"ה דחכמים לא עקרו דבר מה"ת ע"כ מסיק בקושי' אבל באמת י"ל דרב ס"ל כסוגי' דברכות דכבוד הבריות דוחה ללתו"ע שישנו בשאלה וה"ה חכמים עקרו אף לר"א ול"ק דר"א אדר"א כדכתיבנא וקצרתי וסמכתי על מ"ש בספרי. הן אמת דבמש"ל דר"א ס"ל דחכמים עוקרין דמה"ת בטומאה דקדשים הואיל וישנו בשאלה י"ל דר"א ס"ל אין שאלה בהקדש כדאמרינן עירוכין כ"ג. וע' בספרי ליו"ד ח"ב סי' נ"ו אות א' ב' מה שקשה ע"ז מנזיר ל"ב ומ"ש לישב וכאן מוכרח אני לקצר. ועכ"פ גוף הקושי' דגמ' דמקשה דר"א אדר"א יתי' הנ"ל ליישב קו' הגמ' נדחה מטעם דר"א ס"ל אין שאלה בהקדש

(ד) והנה בגמ' ד' כ' הקשה אהא דהעיד ר"ח סה"כ בעדיות על מחט שנמצא וכו' שהבשר טמא האי בשר דאיתכשר במאי, ומשני כגון שהי' פרה של זבחי שלמים וכו' וכ' הקצה"ח סי' ת"ו דהרמב"ם פוסק פי"ב מטומאת אוכלים דהכשר בע' רצוי בעלים ע"כ דוקא בקדשים קלים דקיי"ל כריה"ג דממון בעלים וקודם זריקה מהני הכשר ולא בק"ק. והארכתי מזה בספרי ב"י ליו"ד ח"ר סי' ו' אות דה"ו וסי' ל"ו אות חט"י. והנה קשה לי קושיא גדולה דבפסחים כ"ד וחולין ל"ו דרשינין והבשר לרבות אימורי בשר לטומאת עצמן שהיא בלאו. ובמה הוכשרו האימורין והרי אפי' לריה"ג האימורין אינם ממון בעלים בין מחיים ובין לאחר שחיטה כדאמרינן בב"ק י"ג שלמים שהזיקו אינו גובה מאימוריהם א"כ במה הוכשרו ואין לומר הוכשרו בחבת הקדש דהרי הרמב"ם פוסק דחבת הקודש ל"ד וכ' הכ"מ פ"י מטומאת אוכלים דס"ל דלר' יוסף חבת הקודש לאו דאורייתא ולר"ל דאורייתא ופוסק כר' יוסף ואיך מוקי לקרא, והנה לכאורה י"ל לפמ"ש בצל"ח בסוגי' אות נ"ה ובפסחים ד' ע"ט דדוקא בהי' קדוש מקודם ואח"כ נטמא ל"ה חיבת הקודש רק מדרבנן אבל אם בא הקדושה והטומאה ביחד לכ"ע חיבת הקודש דאורייתא והיינו דמוקי לקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה כגון שנתן לבונה בכלי שרת טמאה דבזה דאורייתא חבת הקודש מכשיר. וה"ה לפ"ז לכאורה י"ל דמיירי כגון ששחט בסכין טמא דסכין מקדש בקדושת הגוף ככלי שרת כדאמרינן בסוטה ט"ו ונתקדשו ונטמאו האימורין ביחד ואז חיבת הקודש דאורייתא אמנם באמת מבואר בריש חולין ובתוס' שם דבשעת שחיטה שעדיין מפרכסת לא נטמא הבהמה רק טומאת אוכלין כמ"ש התוס' שם וכתבתי בספרי ח"א ליו"ד סי' ו' אות ד' דלריה"ג דס"ל בן פקיעה מטמא טומאת אוכלין ה"ה מפרכסת טמא טומאת אוכלין מדאוריי' ומשכחת לה דבשעת שחיטה בא הקדושה והטומאה ביחד. אמנם לר"ש שם דס"ל אין מטמא כ"ז שהוא חי ה"ה מפרכסת לא מטמא טומאת