בית יצחק אבן העזר חלק ב קכה

של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטב"י עם השמן שנטמא בט"מ אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו. אר"ח סגה"כ מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה אר"ע מדבריו למדנו שהשוחט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו כהנים בעורו וחכ"א לא ראינו אין ראי' אלא יוצא לבית השריפה אף הוא העיד על כפר קטן שהי' בצד ירושלים והי' בו זקן אחד שהי' מלוה לכל בני הכפר וכתוב בכתב ידו ואחרים חותמין ובא מעשה לפני חכמים והתירו לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה והאיש את שובר. שאין קיום הגט אלא בחותמיו ועל מחט שנמצא בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא ואם נמצא בפרש הכל טהור

נ"ל לפרש בעזה"י קישור המאמרים. הנה לר"מ דיליף מר"ח דמותר לשרוף תרומת חמץ בשש עם הטמאה ס"ל דר"ח מיירי בולד טומאה דרבנן כגן בשר שנטמא במשקין וטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא ולמ"ד אוכל מטמא אוכל קמ"ל דמותר לעשות משלישי דרבנן שני דאורייתא וקשיא הרי הוא מוזהר על משמרת הקודש כמו שהוא מוזהר על משמרת תרומה כמו שפי' רש"י ריש חולין ואיך מטמא הבשר כיון דמדאורייתא טהור הוא וצ"ל דס"ל כמו בתרומה דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומתי הראוי לך שמור. וזה שאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי מדאורייתא כמ"ש המל"מ פ"ז מה' תרומות דכהן טמא שאכל תרומה טמאה דרבנן אינו חייב כרת דמחוללת היא ועיי"ש. ואף דר"מ ס"ל בסוכה כ"ג סוכה שעשאה על גבי בהמה ר"מ מכשיר אף דאינו ראוי לשבעה דאין עולין ביו"ט הואיל ומדאורייתא מחזי חזי. מ"מ לק"מ לפמ"ש הרמב"ם בה' סוטה דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו משקה דאינו מנוקה מעון והראב"ד חולק. וכתב המל"מ דאף הראב"ד מודה דבביאה אסורה מדרבנן אינו מנוקה מעון ואינו משקה ורק בבא על ארוסתו שיש לה היתר לאח"ז ל"ה דרבנן כדאורייתא ולפמ"ש בספרי חאו"ח סי' נ"ד אות ב' וסי' ו' אות ז' באריכות בסוכה דיומא גרם שלא לעלות ולמחר מותר ומ"ה אינו ראוי מדרבנן ל"ה כדאורייתא. משא"כ בבשר קודש שנטמא או תרומה שנטמאת מדרבנן דאסו' לעולם ומ"ה ל"ה ראוי ומות' לטמא. ולפ"ז י"ל דר' יוסי דאמר אינו מן המדה כשיטתי' לגירסת מהרש"ל פסחים כ"ג דגרס ר' יוסי וס"ל לר' יוסי דחמץ מות' בהנאה. וע' מהרש"א דף כ"ט ע"ב דלריה"ג מותר לאחה"פ, ואינו אסו' רק בפסח ומות' לאח"ז ומ"ה אמר אינו מן המדה. אך בגמ' ל"א הכי כמש"ל ס"ס כ"ט ומוכח דלא כגרסת מהרש"ל. אך י"ל דר' יוסי ס"ל בסוטה מ"ג דבעבירה דרבנן אינו חוזר מעורכי מלחמה וס"ל אינו ראוי מדרבנן לא מקרי אינו ראוי מדאורייתא וקשי' לר"ח ומ"ה ס"ל לר"י דר"ח ור"ע ס"ל טומאת משקין דאורייתא ומ"ה מותר לטמא יותר. אבל בטומאה דרבנן אסו' להוסיף והארכתי מזה לעיל. והנה מר"ע מוכח ג"כ דאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי לתי' ירושלמי הובא בתוס' דר"ע מיירי בטבול יום דבית הפרס מדרבנן ובהגהות מהרש"ק הקשה קו' חמורה נהי דר"ע מיירי בטבול יום דרבנן מ"מ הרי ר"ע ס"ל דטהו' שנפל עלי' הזי' נטמא מדאורייתא. ומבוא' במשנה דנזי' נ"ד דנטמא בבית הפרס דרבנן טעון הזי' ג' וז' א"כ בטבול יום דרבנן שהזה עלי' נטמא מדאו' ונטמא השמן מדאוריי' ול"ק לפענ"ד דמה דס"ל לר"ע טהו' שניזה נטמא זה דוקא בטהו' גמור אבל בטמא דרבנן שצריך הזי' מדרבנן לא נטמא כלל לפמ"ש דאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מדאורייתא

(ב) והנה י"ל עוד טעם דר"ח סגה"כ ור"ע דמותר לטמא טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא משום דכיון דנטמא מדרבנן הסיחו הכהנים דעתם מיני' והיסח הדעת פסול דאורייתא כדאמרינן בירושלמי הובא לעיל וס"ל היסח הדעת פסול הגוף דאם פסול טומאה שוב הו"ל ספק ואיך יוסיף טומאה אך אם אמרינן פסול הגוף ניחא וה"ט דר"מ דיליף חמץ בשעה ששית. ע"כ הטעם משום היסח הדעת עוד אפשר דה"ט דהיסח הדעת דאיתא בירושלמי הובא לעיל דבתלוי' עדיין משמרה מ"מ בבשר קדשים שנטמא מדרבנן הפקר ב"ד הפקר כמ"ש רש"י בפסחים ו' במקדש בחוטי קרדנייתא בשש אין חוששין לקדושין ופירש"י משום הפקר ב"ד הפקר וכיון דהפקר הוא ואינו יכול לשמרה דאסור למחות ביד מי שרוצה ליטלה הוי היסח הדעת הגם שמצוה לשרפו מ"מ כיון שאין מצות שריפה רק מדרבנן והוא הפקר מדאורייתא נפסל מדאורייתא משום היסח הדעת, ולבאר טעם דר"ח סגה"כ העיד ר"ח סגה"כ מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה ואמרינן בזבחים דמיירי שנמצא טרפה בבני מעיים, ונפשט קודם שנמצא טרפה שהזריקה מרצה ור"ע העיד עוד דאף בכור בעל מום שנמצא טרפה דאסור הבשר מ"מ העור מותר שהופשט קודם שנודע הטרפות ולמד זאת מר"ח דאין חילוק בין בעל מום לתם. והנה התוס' בזבחים ע"א הקשו לר"ע ולר"ח סגה"כ למה שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור בעל הבור משום דכתיב והמת יהי' לו הרי יכול להנות מהעור. ותי' דהברייתא אתיא כרבנן ובספרי בית יצחק או"ח סי' ט"ו תמהתי על דברי התוס' דע"כ לא התיר ר"ע רק בנמצא טרפה לאחר ההפשט. אבל בשור פסולי המוקדשין שנפל לבור ומת שם גם העור אסור עם הבשר וטעון קבורה כדמוכח בסוגיא שם. ותירצתי דבודאי ר"ע ור"ח דמחלקי בין נודע קודם הפשטו לנודע אחר הפשטו ס"ל דרק מדרבנן אסור העור דאי ס"ד דאורייתא אין חילוק בין קודם שנודע, ואף אם נודע אח"כ שהיא טרפה נימא איגלי מלתא למפרע וע"כ רק מדרבנן אסו'. ע"כ הקשו בתוס' כיון דרק מדרבנן אסו' ומדאורייתא מות' והוי המת שלו מדאורייתא וחייב בעל הבור, דהתוס' כשיטתם דס"ל בב"ק דף ע"ב דאם חשנ"ב לאו דאורייתא חייב בדו"ה אע"ג דלאו דמרה הוא מדרבנן כיון דמדאורייתא מותר חייב בדו"ה (ועמ"ש בספרי לאו"ח סי' נ"ט אות י"א) והנה הכא ס"ל כיון דמדאורייתא שלו חייב, ועיין תוס' ב"ק נ"ג בד"ה ולענין כלים ומ"ש בספרי לאו"ח סי' ט"ו הנ"ל וע"ז תירצו דאתיא כחכמים דס"ל עור בשרפה או בקבורה ורבנן ס"ל עור אסו' מדאורייתא בנטרפה הבהמה. ומ"ה אין חילוק בין קודם שנודע הפשטה לאחר שנודע הפשטה. אמנם רחוק לומר דר"ח ור"ע לא יסברו דרשה דוהמת יהי' לו דמשמע בב"ק דלא משכחת שאין המת שלו רק בשור פסולי המוקדשין לאחר שנפדה דקודם שנפדה ממעטינן מרעהו ע"כ יש לומר דכיון דמדרבנן העו' אסו' ל"ה בכלל והמת יהי' לו, ואין להקשות הרי מ"מ איך ממעטינן מקרא י"ל דקרא אינו ממעט רק מי שהמת אינו שלו ואנן אמרינן דבתר דאסרוהו רבנן ל"ה המת שלו. ועיין רש"ל עירובין דף ה'. דקרא ממעט אם רבנן יגזרו כגון במחוצין עיי"ש ועיין ברא"ש פ' גיד הנשה דמחלק בין קודם שנודע לאחר שנודע ומייתי ראי' מד' ר"ע ור"ח דמחלקי בין נודע טרפתו קודם הפשטו לנודע אח"כ. ושם ג"כ נראה מהרא"ש שלמעלה דהחילוק בין קודם שנודע ל"ה רק מדרבנן (וזה קצת דלא כש"ך סי' ק"ט דקודם שנודע ל"ש ביטול מדאורייתא ועיין במנח"י שם הובא בפרמ"ג)

(ג) ומעתה ר"ח סגן הכהנים אחרי שהקדים דבשר קודש שנטמא מדרבנן מותר לטמא יותר דאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי דאורייתא סמך ענין לו דעור שהופשט ונודע הטרפות בבני מעיים מותר. ור"ע למד מדבריו אף בבכור בעל מום וס"ל דעור אינו אסור מדאורייתא אף בקדשים שנטרפו. דהעור הוי כבעל מום מעיקרו כמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ו ומותר מדאורייתא בפדיון דלא בעי העמדה והערכה ור"ע הוסיף דה"ה בעל מום ושלא תקשי דא"כ איך ממעטינן שור פסולי המוקדשין דפטור בבור ע"כ צ"ל דהיכא דמדרבנן ל"ה המת שלו פטור דאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מדאורייתא כדכתיבנא

ולפמ"ש לעיל דיש לומר דה"ט מותר לטמא בשר קודש שנטמא מדרבנן ול"ק הרי חזי לכהן קטן לשיטת הרשב"א דאיסו' דרבנן מותר לספות לקטן בידים משום דאסור בהנאה דזה גופא הנאה הוא כמ"ש המרכבת וכן מה"ט ל"ק דראוי לך ע"י ביטול להפוסקים דאיסו' דרבנן מותר. לבטל לכתחלה משום דבאיסור הנאה כ"ע מודו דאסור דזה גופא הוי הנאה כמ"ש בחי"ד סי' צ"ט מה"ט אמר ר"ח דעור קדשים שנמצא טרפה לאחר הפשטו מותר דעור אינו אסור רק מדרבנן ומ"ה בהפשטו קודם שנודע מותר ומ"מ בעל הבור פטור דל"ה המת שלו אף שמותרת לקטן או לגדול ע"י ביטול אף קודם הפשטו כיון דקודם הפשטו במת אסור מדרבנן בהנאה אסו' ליתן לקטן או לבטלו ברוב כאמור

(ד) והנה ר"ח סגה"כ העיד על כפר קטן שהי' בו זקן אחד והי' מלוה לכל בני הכפר וכותב בכ"י ואחרים חותמים ובא מעשה לפני חכמים והתירו ובגמ' דגיטין דף כ' ע"ב הגירסא והכשירו ודייק מזה הגמ' דאשה ידעה לאקנוי ודחי דלמא שאני זקן דידע לאקנוי ומייתי ראי' מהאשה כותבת את גיטה וקשיא דא"כ איך אמרו במשנה ולפי דרכך אתה למד ודלמא שאני זקן דידע לאקנוי וע"כ צ"ל דר"ח ור"ע לא ס"ל לחלק וס"ל דגם אשה ידעה לאקנוי וע"כ למדו מזה. והנה התוס' הקשו דלמא שם הוי מלוה ונכסים משועבדים רק מלוה על פה אינו גובה דלית לי' קלא ולא בעינן שטר מקנה ומאי ראי' לגט. ותי' הפני יהושיע דבאמת חיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי רק דאביי משני עדים בחתומיו זכין לו ומשועבד משעת כתיבה ועל כן צריכין ספר מקנה כיון דהשועבד הוא אף קודם הלואה

והנה התוס' כתבו בב"מ דף כ' דעדים בחתמיו זכין לו הוא רק מדרבנן. ומעתה עדיין תקשו מאי ראי' לגט דבעי קנין מדאורייתא משטר מלוה דל"מ עדיו בחתומיו רק מדרבנן וצריך לומר כיון דשטר מהני לגבות ממשעבדי משום עדי' בחתומיו מטעם הפקר ב"ד הפקר ומהני אף בשחרור להתירו בבת ישראל כמו שרצו התוס' לו' בב"מ דף כ' ע"כ יש ראי' לגט אשה דאין חילוק בין דרבנן לדאוריי' מטעם הפקר ב"ד ע"כ מייתי זאת ר"ח סגן הכהנים בעדותו דמה"ט נמי מותר לשרוף קודש שנטמא מדרבנן גם בשר שנטמא באב הטומאה

(ה) והנה יש עוד טעם שמותר לשרוף בשר קודש שנטמא בולד הטומאה דרבנן עם בשר שנטמא באב הטומאה משום היסח הדעת כמש"ל ובירושלמי אמרינן בתלוי' שדעתו לשאול עלי' הרי זו טהורה ואסור לטמאה. ופי' הפני משה כשדעתו לשאול לרב אם טמא או טהו', דאז אסור לשרוף והטעם נ"ל דדוקא כשאין בדעתו לשאול אסח אדעתי'. אבל כשבדעתו לשאול לחכם אם טמא או טהו' לא אסח אדעתי' וזה פי' נכון דלא כפי' קרבן עדה המובא לעיל. והנה הריטב"א כתב בריש חולין דף ב' ע"ב אהא דבמוקדשין