בית יצחק אבן העזר חלק ב קכג

ביעור חמץ אלא שריפה דאל"כ יתנו ביו"ט לכלבים של הפקר. וע"כ דל"מ זאת הנאה דהרי חמץ אסור בהנאה ועיין תשו' פנ"י חלק א"ח סי' י"ב שהוכיח מרש"י דלא ס"ל כהירושלמי דמלא יאכל ילפינן דאפי' לכלבים של הפקר אסור ליתן. אמנם אף לדידי' דאסור ליתן לכלבים של הפקר מ"מ לתינוק שאינו שלו י"ל דל"ה הנאה דלא כמרכבת. ולפ"ז י"ל הנה המג"א סי' רס"ט כתב לחלק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן איסור. ועיין במג"א סי' שמ"ג דביו"כ נותנין לקטן לאכול וע"כ כנ"ל ושם כתב דנותנין לקטן חמץ ומה דקשה על המג"א מרש"י יומא ע"ח ע"ב ד"ה אינשי עבדו לי' דמבואר שאפי' איסור זמני אסור לספות לקטן י"ל דלמסקנא בגמ' דמשני הנך דרבנן ל"ג חזר הגמרא מסברא הראשונה ודברי המג"א למסקנת הגמרא ודו"ק. ויש סברא דחמץ מיקרי ג"כ אכילת היתר בזמן איסור ועיין במלא הרועים אות קטן אוכל נבילות וזה תליא אי חמץ שעבר וליו הפסח מותר ל"ה אלא אכילת היתר בזמן איסור. משא"כ אם חמץ שעבר עליו הפסח אסור הו"ל אכילת איסור. והנה בספרי לאו"ח סי' פ"ה הוכחתי דלא כהמהרש"א דלריה"ג חמץ אחה"פ מותר ורק דחמץ לאחה"פ אסור מדס"ל מפריש תרומת חמץ ל"ה תרומה דתתן לו ולא לאורו. והרי יכול ליתנו לנכרי ולאחה"פ יאכלנו עיי"ש דקאי לריה"ג. ולפ"ז נאמר דהא בגמ' ל"א דר' יוסי אמר אינו מן המדה משום דשאני בשר קודש דאסור בהנאה עולמות ואסור ליתן לקטן ומדר"ע בלא"ה אין ללמוד לשיטת ש"ס דידן דר"ע קאי אטבול יום דאורייתא אבל חמץ ל"ה רק איסור זמני ומותר ליתן לקטן משום דקאי לר"י ולגרסת רש"ל ר"י ס"ל מותר בהנאה ולאחה"פ ג"כ אסור באכילה. ול"ה חמץ בפסח איסור זמני ואסור ליתן לקטן ומ"ה הוצרך בגמ' לפרש דר' יוסי ס"ל דגם ר"ח סגה"כ מיירי בדאורייתא אבל הרמב"ם דס"ל חמץ לאחה"פ מותר ול"ה חמץ בפסח רק איסור זמני ומותר ליתן לקטן ואין ללמוד מבשר קודש דל"ה איסור זמני ואסור ליתן לקטן ומ"ה פסק כר' יוסי בפי' המשנה אף דפוסק דמשקין אין מטמאין אלא מדרבנן ודו"ק. ומ"מ הרבה יש לפלפל דרבים חולקים על המהרש"ל בגירסתו כנ"ל

סימן ק

המשך הדרוש

הנ"ל

(א) והנה בגמ' דף ט"ז אמרינן א"ל ר"ה בר חיננא לברי' כי עיילת לקמי' דרב פפא רמי לי' מי אמר שמואל דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להם קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומסקינן בקו'. וידוע מ"ש הרשב"ם בב"ב דף נ"ב ע"ב דהיכא דמסקי בגמ' בקושיא יש לתרץ אבל לא היכא דמסיק בתיובתא. ונ"ל לישב דברי שמואל לפמ"ש בספרי חיו"ד סי' מ"ז באריכות דאף למ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר מ"מ משקה בקדשים טמא מדאורייתא משום חיבת הקודש כמ"ש תוס' חולין ל"ו. ומ"מ משקי בית מטבחי' דכן דכל עיקר הסברא דאס"ד דאורייתא אמאי דכן היכי מצי רבנן לטהריני כדפירש"י מעל משקי בית מטבחיא. וזה דוקא היכא שטמא מדאורייתא אף בחולין אבל היכא שבחולין מדאורייתא טהור ורק בקדשים טמא. ואם ישאל על הקדשים יטהר כמ"ש בספרי לא"ח סי' ק"ד מדברי הירושלמי בסוגין. ויבואר אי"ה לקמן והיכא שישנו בשאלה חכמים עוקרין דבר מן התורה דל"ג תקנות דברי חכמים משאלת חכם. ועוד דאמרינן בברכות כ' דכבוד הבריות דמת מצוה דוחה פסח ומילה בשוא"ת והקש' רש"י הרי נזיר מטמא בקום ועשה ותי' דישנו בשאלה הרי דכבוד הבריות דוחה איסור שישנו בשאלה וכש"כ כבוד חכמים. ומה"ט משקי בית מטבחי' דכן דכיון דחכמים עקרו דבר מן התורה היכא דישנו בשאלה והארכתי בפרט זה. ומיושב קו' הגמ' דהבשר אשר יגע בכל טמא ל"י כתיב בקדשים. ובקדשים באמת נטמא בשר ממשקין. ומ"מ משקי בית מטבחי' דכן מלטמא אחרים דנהי דמדאור' מטמא אחרים בקדשים מ"מ חכמים גזרו שלא לטמא ועקרו דבר מן התורה בישנו בשאלה ודוקא למ"ד משקין מטמאין אחרים בחולין ליכא למימר דכן דחכמים אין עוקרין ד"ת משא"כ לשמואל דס"ל בחולין אין משקין מטמאין אחרים י"ל דכן דחכמים עקרו ד"ת. ויתכן יותר לפמ"ש שם דשמואל כשיטתי' דס"ל דהיתר נדרים ילפינן מלא יחל בחגיגה דף י' וס"ל כמבי"ט דאחרים מוחלין אף בלי פתח חרטה מדאוריית' ע"כ ל"ג תקנת חכמים משאלה עיי"ש שהארכתי בכ"ז שם ובספרי שיח יצחק על כן לדידי' ל"ק קו' הגמ'. הן אמת שעדיין קו' הגמ' במקומה עומדת לפמ"ש הט"ז יו"ד סי' קי"ז וא"ח סי' תקפ"ח דהיכ' דמפורש בתורה ההיתר ל"מ חכמים לאסרו. וכש"כ להיפך ושפיר מקשה קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכיון דמפורש להדיא האיסור ל"מ חכמים לעקרו וכיוצא בזה פירשתי בספרי הנ"ל סי' מ"ז אות ז' הקו' לרב עיי"ש. אך על דברי הטו"ז יש חולקין כמבואר בתשו' חות יאיר סי' קמ"ב ושעה"מ פ"ה מיסודי התורה. ועוד לפמ"ש דחכמים מצי לעקור דבר מן התורה באיסור שישנו בשאלה אין חילוק בין מפורש בתורה או לא

(ב) ובלא"ה דברי הטו"ז צ"ע בה' שופר הנ"ל שתי' דמה"ט ל"ג במילה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר משום דכתיב בפי' ביום השמיני אפי' בשבת ל"מ חכמים לאסור וצ"ע דא"כ למ"ד בשבת דף קל"ב דמילה בשבת הלכה היא וקרא אתא למכשירין ע' תוס' שם ד"ה תניא ורש"י ד"ה ביום א"כ לא לימהל בשבת שמא יעבירנו ולא מצינו פלוגתא א הן אמת שי"ל דר"א הוא דס"ל מכשירין דוחה שבת וקרא אתיא למכשירין ומילה הוי הלכה ולדידי' ל"ש שמא יעבירנו דמכשירי מילה ד"ש. אך עדיין קשה לתי' ר"א ורנב"י בשבת קל"ב דיליף מאות ברית ותורה וזה ל"מ מפורש בתורה ע"כ דברי הטו"ז צ"ע. מ"מ לפמש"ל בשם התוס' כריתות י"ג דלאחר שנזרק דמו כהלכתו ליתא בשאלה כ"ז ליתא דוהבשר אשר יגע בכל טמא קאי לאחר זריקה שיש שעת היתר לכהנים ואז ליתא בשאלה. אך גוף הדבר תליא בפלוגתא דאביי ס"ל בזבחים ל"ד דפליגי ר"י ור"ל בטמא שאכל בשר קודש לפני זריקה ר"ל אמר לוקה ור"י אמר אינו לוקה. אמר רבא מחלוקות בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה דא"ק והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה ורבא אמר בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה כיון דל"ק וטומאתו עליו ונכרתה ל"ק והבשר וקצ"ע לאביי מברייתא דמנחות כ"ה ע"ב יכול בשר שנטמא לפני זריקה יהי' חייבים עליו משום טומאה ת"ל כל טהור יאכל בשר וכו' הנותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה. אך רש"י ל"ג רק אאוכל בטומאת הגוף. לא בטומאת בשר רק מסוף הברייתא דאיתא שם וא"ת בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים מפני מה חייבין עליו מפני שהציץ מרצה משמע דקודם זריקה אין חייבין ומזה צ"ע על רבא ועכ"פ לרבא קרא דוהבשר קאי לאחר זריקה ול"מ שאלה ושפיר מקשה לשמואל אך לאביי נהי דקאי גם אקודם זריקה מ"מ קאי גם לאחר זריקה ול"מ שאלה. ואיך אפשר דמשקי' בית מטבחיא דכן מלטמא אחרים היינו בשר לאחר זריקה קרי כאן והבשר אשר יגע וזה ליתא בשאלה

(ג) ובעיקר סברת התוס' כריתות דלאחר שנזרק דמו כהלכתו ליתא בשאלה סברתם יפה מאוד דשאלת נדרים ילפינן מלא יחל דברו. דברו אינו מיחל אבל אחרים מוחלין ולאחר זריקת דמים כבר יצא מקדושה דהרי זר מותר לאכול בשר שלמים ופקע נדרו כמ"ש הר"ן בנדרים י"ב ואפי' חזה ושוק דאסור לזרים (וה"ה בשר חטאת) לאו מחמת נדרו הוא דא"כ יהי' אסור לכל רק איסורא רכיב ע"ש ע"כ ליתא בשאלה. ועיין בספרי ליו"ד סי' ק' פלפלתי אם חייב מלקות בבל יחל בקדשים. ולפ"ז בעולה דאמרינן בנדרים י"ב דאכתי נדרא לא פקע י"ל דמהני שאלה אף לאחר זריקת דמים. ועיין רש"י פסחים כ' דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא מיירי בשלמים ולאחר זריקה פקע נדרו, אך אם נאמר חיבת הקודש דאורייתא שמא עדיין נדרו עליו. אך זה אינו דאף שנשאר קדושה על הבשר מ"מ כיון דלא מחמת נדרו הוא דנדרו פקע ג"כ ליתא בשאלה. אך צ"ע על סברתי דבשבועות כ"ד קאי על חלב נותר והאימורין אסורין לכל ול"פ נדרו. ושמא מה"ט אמרינן שם דאיתא בשאלה. אך גם תוס' כריתות י"ג קאי על אימורין ועיין מ"ש בספרי ליו"ד סי' פ"ח אות י"ד בביאור דברי התוס' ואין להאריך בפרט זה יותר

ובעיקר הדבר שכתבתי דמשכחת טומאה שיטהר ע"י שאלה היינו טומאה דליתא רק בקדשים ואם ישאל יהי' טהור זה דוקא אם נימא חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי אבל למ"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי ל"מ שאלה דל"ג מחולין שנעשו על טהרת הקודש כן כתבתי בספרי. ולפ"ז קשה לי לפי המבואר בנדה דף ז' ובתוס' שם דחולין הטבולין לחלה נטמאו בשני כמו תרומה וכן בחולין שנעשו על טהרת תרומה אך בטבול יום לא נפסלו וכש"כ חולין שנעשו על טהרת תרומה או קודש דלא נפסלו בטבול יום ובנדה מבואר דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי א"כ קמ"ל ר"ע רבותא דלא מבעיא בשלישי בבשר קודש דל"מ שאלה דמותר לטמא יותר אך אפי' בתרומה שנטמא בטבול יום דמהני שאלה ונטהר דחולין הטבולין לחלה טהורין. ולהר"א ממיץ טהור אף בתרומה ביד כהן מ"מ מותר לטמא יותר וזה קו' נפלאה אך לפמש"ל בשר קודש ל"מ טומאה לאחר זריקה מיושב הקושיא ודו"ק

(ד) והנה בירושלמי אמרינן בר ספרא אמר אב הטומאה דבר תורה ולד טומאה מדבריהן ור' יוחנן אמר בין זה בין זה דבר תורה והיינו דר' יוחנן מוקי מתני' בולד טומאה דאוריית' וע"כ צ"ל לר' יוחנן מאי מדבריהם מדברי ר' יהושע ובש"ס דידן ס"ל לר"ל כן ור"י מוקי בולד טומאה דרבנן ומדבריהם היינו מר"ח וכבר הרגישו תוס' וצריך להבין למה מוחלף שיטתי' ונ"ל דהנה י"ל דבשר שטמא מדבריהם או שאסור מדבריהם טמא מן התורה או פסול מה"ת דבעלים אסחו אדעתייהו. ונפסל בהיסח הדעת וכבר הקשה תוס' בפסחים ל"ד אתלוי' אמאי אין מותר לטמא בידים הרי נפסל בהיסח הדעת. ובאמת זה קו' ירושל' סוף פ"ק דפסחים ותי' בירושל' דעדיין משמרה שלא תגע בה טהרות אחרות ויטמאו וזה שייך בתלוי' אבל בחמץ דאינה מטמאה ואסור בהנאה י"ל שנפסלה בהיסח הדעת. אך לש"ס דילן ר"י ס"ל ד' ל"ד היסח