בית יצחק אבן העזר חלק ב קכב

דחי דמדבריהם אין ראי' דאינהו כשיטתייהו, משום דס"ל ג"כ חיישינין למיעוטא כדאי' ביבמות ס"ז וס"ל ג"כ א"מ איסור לכתחלה ומ"מ מדחי דמדבריהם אין ראי' דס"ל טומאת משקין דאורייתא והו"ל בדר"ח טומאה דאורייתא

(ד) ושמא יש לישב בזה דברי הרמב"ם בפה"מ בפסחים שכ' דר' יוסי דאמר אינה מן המדה משום דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ושוב כ' דהלכה כר' יוסי. והרי הוא פסק טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאוריי'. א"כ שפיר יש ללמוד מר"ח סגה"כ ואמאי אינו מן המדה, ואמאי הלכה כר' יוסי וכבר הקשה כן בצל"ח אות ע'. ולהנ"ל י"ל הנה מצד דטומאה דחוי' בציבור אין ללמוד דא"מ איסור לכתחלה מדאו' רק דרי יוסי ור"מ ור"ע ס"ל חיישינן למיעוטא ור"ח סגה"כ י"ל דס"ל כוותייהו ומ"ה רוב ל"ה רק בדיעבד אבל לכתחלה אין מבטלין ומ"ה ס"ל דמדרבנן מותר לעשות טומאה דאורייתא. והרמב"ם פוסק דאין מבטלין איסור לכתחלה ל"ה רק מדרבנן ובדרבנן מבטלין לכתחלה ומ"ה פוסק כר' יוסי דאסור לעשות מטומאה דרבנן טומאה דאוריי'

(ה) עוד אפשר לומר בישוב דברי פי' המשנה הנ"ל הנה הצל"ח אות ס"ז וס"ט הוכיח דהרמב"ם ס"ל אף דאין משקה מטמא אוכלין רק מדרבנן מ"מ בקדשים מטמא אוכל מדאורי' והוכיח כן מדפסק פ"י מאה"ט ה"ט האוכלים לא יהי' אב הטומאה לעולם לא מד"ת ולא מדבריהם ויהי' ראשון ושני מדברי תורה שהאדם או הכלי שהוא ראשון לטומאה אם נגע באוכל עשאוהו שני ויהי' שלישי או רביעי לטומאה מדבריהן לבד. הרי דס"ל שלישי או רביעי ל"ה אף בקדשים רק מדרבנן ובפי"א ה"ג כ' ששלישי או רביעי בקודש דבר תורה. וע"כ פי' דע"י משקין הוה ג' או ד' בקדשים וכן ס"ל לר' יוסי דכיון דכתיב בקדשים והבשר אשר יגע בכל טמא יטמא ודרשינין יטמא ה"ה אם נגע במשקין שניים יטמא, והא דכתיב ויהי' שלישי או רביעי לטומאה מדבריהן היינו שישאר ג' או רביעי דאם בא ע"י משקין הו"ל שני דמשקין תחלה מדבריהן ושלא ע"י משקין ל"ה רק מדרבנן דאין אוכל מטמא אוכל עיי"ש שהאריך. אך דקשה לפי דברי' שמישב גם דברי הרמב"ם באות ע' דא"כ אמאי אמרינן בגמ' דר' יוסי דאמר אינה מן המדה משום דר"י לטעמי' דס"ל טומאת משקים לטמא אחרים מדאורייתא והיינו אף בחולין דסבר ספק משקין לאוכלין טמאים. והרי אף אם ס"ל ספק משקין לטמא אחרים טהור מ"מ אם בקדשים טמא מדאורייתא אין ללמוד מדר"ח סגן הכהנים

(ו) ע"כ נלפע"ד הנה דעת תוס' כריתות י"ג דלאחר שנזרק כהלכתו ל"מ לשאול עליו וברכת הזבח הקשה ע"ז דמסוגי' שבועות כ"ד ע"ב מוכח דגם בזה איתא בשאלה דהרי משני מידי דאיתא בשאלה לא קתני. הרי דאף לאחר שנזרק דמו כהלכתו איתא בשאלה. ואמנם דעת הש"ך סי' רנ"ה בח"מ דלאחר שבא ליד גזבר ליתא בשאלה וע' במ"ל פי"א ממעה"ק שתמה באמת אמאי בתרומה ביד כהן ליתא בשאלה. ובהקדש משמע דאף לאחר שבא ליד גזבר איתא בשאלה כדמשמע שבועות כ"ד. וכתבתי בספרי חא"ח סי' כ"ז דתרומה דין ממון פתיך בי' ומ"ה ל"מ שאלה בבא ליד כהן דכהן יוכל לומר איני מאמין לבעה"ב דאדעד"ה הפריש תרומה כמ"ש הנובי"ת חיו"ד סי' קנ"ד. וכ"פ בתשו' ושב הכהן משא"כ קדשים ל"ה דין ממון דהחפץ לד' בעולו' ול"ה רק דין איסור כמש"כ שם ד' הר"ן רפ"ג דקדושין ומ"ה מהני שאלה דלא כש"ך סי' רנ"ה והנה ביבמות ד' ה' אמרינין דאיסור שישנו בשאלה קיל טפי דעול"ת נדחה מפני עשה עיי"ש ולפ"ז ה"ה טומאה שישנו בשאלה. ולפי דברינו הנ"ל מיושבין דברי פיה"מ. דבגמ' הוצרך ר"י לומר אינה מן המדה משום דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא אף בחולין. דליכא למימר דר"י קאמר אינה מן המדה משום דבקדשים טומאת משקין דאוריי' לטמא אחרים ואין ללמוד לשרוף חמץ בשש דל"ה רק מדרבנן דבגמ' דידן קאי לפי הסוגי' דיבמות ד' ה' דאיסור שישנו בשאלה קיל דעול"ת נדחית מפני עשה. וה"ה טומאה שישנו בשאלה קיל דהרי בחולין אין משקה מטמא אוכל רק בקדשים ואם ישאל פרח טומאה ממנה (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"ז מבואר כ"ז באריכות) ע"כ שפיר יש ללמוד כמו שמותר להוסיף על טומאה קלה שישנו בשאלה ה"ה דמותר להוסיף על טומאה דרבנן ואמר ר' יוסי אינה מן המדה. ע"כ הוצרך בגמ' לומר דר"י ס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא אף בחולין ולא פרח טומאה אף בשאלה ומ"ה קאמר ר"י אינה מן המדה. אבל הרמב"ם דס"ל פ"ז מנזירות דטעם נזיר מצורע מותר לגלח משום דל"ה קדוש ואין כאן עשה. ולא ס"ל עול"ת שישנו בשאלה קיל. וכתבתי בספרי שיח יצחק דסמך אסוגי' דזבחים צ"ו דאין עשה דוחה ללתו"ע אף בישנו בשאלה. עוד כתבתי שם דהא דאמרינן ביבמות דישנו בשאלה קיל קאי לסוגי' דברכות כ' דס"ל אין קבורה מדאו' אלא משום בזיוין ומשום כבוד הבריות נדחה פסח ומילה מפני מת מצוה וצ"ל שב וא"ת שאני. וקשיא מנזיר דמטמא וצ"ל ישנו בשאלה נדחה מפני דכבוד הבריות וה"ה דעול"ת נדחה מפני עשה בישנו בשאלה אבל הרמב"ם ס"ל קבורה דאורייתא בה' אבל פי"ב ומת מצוה דוחה נזירות משום דעשה כבוד הבריות דוחה ולא מוכח דישנו בשאלה קיל ומ"ה לא פסק כהך דיבמות עיי"ש ע"כ שפיר פסק כר' יוסי דאינה מן המדה דנהי דפוסק בחולין אין משקה מטמא אוכל מדאורייתא מ"מ כיון דבקדשים מטמא מדאורייתא אין ללמוד איסור דרבנן מטומאה דאוריי' אף שישנו בשאלה והסוגי' דפסחים אזדא כסוגי' דיבמות ע"כ הוצרך לומר דר' יוסי כשיטתי' ורמב"ם פוסק כשיטתי' פ"ז דנזירות וזה תי' נכון לשיטת הרמב"ם בעזהי"ת. אמנם רחוק הדבר לומר דנאמר שנזרק כהלכתו איתא בשאלה נגד דעת התוס' ומה דקשיא לברכת הזבח מסוגי' דשבועות ע' בנתיבות סי' ר' מישב קושיתו וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' פ"ח אות י"ד ויבואר אי"ה עוד לפנינו. והנה מה דקשה דהרי חולה שאב"ס מותר להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן כמבואר ביו"ד סי' קנ"ה ברמ"א והתוס' בפסחים מ"ו ע"ב כ' דחולה שיש בו סכנ' לא שכיח הא חולה שב"ס שכיח א"כ איך מותר לטמא יותר והרי חזי לחולה י"ל לפמ"ש הש"ך שם סקי"ד ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור. ע"כ שוב לא חזי לאכילה עוד י"ל דאף דחולה שאב"ס שכיח מ"מ לא שכיח שאין לו להתרפאות רק בזה ודו"ק וקצרתי

(ז) והנה מה דקשה לי על רחסה"כ ור"ע ור"מ דמותר להוסיף ולעשות מטומאה דרבנן טומאה דאורייתא כיון דבלא"ה ל"ה ראוי לך ואין אתה מצוה על שמירתה כפירש"י דף ט"ז וקשה להרשב"א בחידושי' ליבמות קי"ד ובשבת קכ"א דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן בידים א"כ הרי בשר קודש שנטמא מדרבנן חזי לתינוק. וע' קצה"ח סי' רמ"ג דקטן זוכה במתנות כהונה. ואיך יעשה אותה לטומאה דאורייתא ובודאי מה דחזי לקטן מיקרי ראוי לך דהרי ב"ה ס"ל בעירובין מערבין לנזיר ביין. וב"ש ס"ל אין מערבין א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביו"כ. ופירש"י הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין. וה"ה מה"ט אסור לטמא מדאורייתא ומצוה על שמירתה הואיל וחזי לקטן והנה אדר"ח סגן הכהנים אפשר לישב דכיון דבשר קדשים שנטמא אסור בהנאה כדאמרי' בשבת כ"ה ע"א א"כ הגדול אינו רשאי לתת לקטן דהרי הוא נהנה מה שנותן לקטן. וכבר כ' כעין סברא זו במרכבת המשנה ובישי"ע סי' שמ"ג בישוב כמה קו' על הרשב"א אך משמן של תרומה דמותר לכהן ליהנות ממנו רק דל"ח לאכילה וס"ל לר"ע דאם נטמא בטב"י דרבנן מותר לטמא משקין מדאורייתא והרי הכהן יכול ליתן לקטן וחזי לאכילה. ולכאורה י"ל לפמ"ש בספרי חיו"ד ח"ר סי' י"ז אות א' ב' דהא דמותר ליתן איסור דרבנן לקטן משום דאיסור דאורייתא נמי לא אסור לספות לקטן רק מדרבנן כשיטת הטור הובא בפמ"ג סי' שמ"ג דלמ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו וקראי דמייתי ביבמות קי"ד דלא לספות בידים וגם לענין זה הו"ל ב' כתובים. וכתבתי דלפ"ז לר"י דס"ל ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין אסור לספות בידים מדאורייתא. וה"ה איסור דרבנן מדרבנן אסור. ולפ"ז י"ל דכיון דכתיב אמור אל הכהנים להזהיר גדולים על הקטנים אסור לטמא כהן קטן בידים מדאורייתא וה"ה טומאה דרבנן אסור מדרבנן ומ"ה אין להאכיל כהן קטן. אבל זה ליתא דדוקא לטמא במת אסור לכהן מדאורייתא. אבל שלא לאכול טומאה שני' או שלישית או אפי' ראשון אין כהן מוזהר כדאמרי' בכורות כ"ט בשאר טומאות דאין כהן מוזהר. והא דאסור לפסול גופו היא מדרבנן כדאמרינן ביומא פ' וע' תוס' חולין ל"ד ודברי רש"י יומא פ' ד"ה ולא תטמאו דמשמע דכהן מוזהר צ"ע וכבר הקשה כן מוח"ז הגאון ר"ע והגאון מלבוב בהגהות יד שאול סי' ש"ע א"כ א"א לתרץ כנ"ל אמנם י"ל דכיון דאמרי' בגמ' דיבמות קי"ד דמה"ט לא ילפינין מכהנים ואיצטריך למיכתב שרצים ודם משום דשאני כהנים הואיל וריבה בהן מצות יתירות. א"כ נהי דאיסור דרבנן מותר לספות לקטן משום דליספות לי' איסור דאוריית' נמי לא אסור רק מדרבנן דלא ילפינין משרצים ודם וטומאה דהו"ל ב' כתובים כמ"ש הפמ"ג בביאור דברי הטור סי' שמ"ג אבל לכהן קטן ילפינין מטומאה ואסור מדאורייתא באיסור תורה ובאיסור דרבנן אסור מדרבנן ע"כ אין מאכילין תרומה טמאה מדרבנן לכהן קטן ומיושב קו' הנ"ל לר"ע לשי' הירושלמי. דר"ע מיירי בטב"י דרבנן: (ח) והנה הא דיליף ר"מ מדברי ר"ח ור"ע דמותר לשרוף חמץ בשש עם הטמאה י"ל בפשיטות דחמץ בשש אסור בהנאה ובודאי אסור ליתן לקטן דהישראל הגדול נהנה כמ"ש המרכבת המשנה דאיסור הנאה ודאי אסור ליתן לקטן אך לפ"ז קשה אמאי לא אמרו בגמ' דר"י אומר אינה מן המדה כשיטתי' דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה דמהרש"ל גורס בד' כ"ג ר' יוסי אומר תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה וכ' מהרש"א בטעמו דתוס' כ' שם וא"ת ונכתוב לא תאכל ולא בעי לכם. והקשה דהרי בגמ' שם אמרינן בד' כ"ג ע"ב דריה"ג ס"ל לא תאכל נמי משמע איסור הנאה. ומה הקשה תוס' וע"כ גירסת תוס' ר' יוסי, והפ"י וצל"ח ומהרש"א גופי' חולקים עלי'. ואני תמה לגירסת מהרש"ל איך אמרינן בגמ' מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין והרי לר' יוסי מותר בהנאה ומותר ליתנו לבהמה או לעכו"ם וצ"ל כמ"ש במקור חיים סי' תל"ו דגם לריה"ג ס"ל חייב לשרוף חמץ מתשביתו ואסור ליתן לנכרי. ומה שהקשה הגאון ר"ז מרגליות מתוס' פסחים כ"א ע"ב ד"ה עבר זמנו כבר כתבתי בספרי לא"ח סי' פ"ה דכונתם דבתחלת שש לר' יוסי הגלילי א"צ לשרוף ובפ"ק דף י"א מבואר דשורפין בתחלת שש וע"כ דלא כריה"ג עיי"ש שהארכתי אך להנ"ל הדרא קושיא לדוכתא דהרי ר' יוסי מיירי בשש ובשש ס"ל לר"י לגירסת מהרש"ל דמותר ליתן לנכרי וצ"ל דזה מיקרי ג"כ הולך לאיבוד דלנכרי נ"ל דאסור ליתן תרומה וכן נראה מתוס' פסחים ל"ד ד"ה טהרו מלטמא בסופו דדוקא ליזרע תרומה דהוי גדולי תרומה מותר ליתן לנכרי ולא תרומה. אך תרומת חמץ מבואר בגמ' דף ל"ב דלריה"ג כהן מריצה לפני כלבו עיין תוס' ביצה כ"ז. וקשה על דברי מק"ח שכתב דלריה"ג דוקא לשרף מותר ליהנות בשעת שריפה מגמ' הנ"ל וצ"ל דכונת המק"ח ג"כ דלנכרי אסור ליתן אבל להריץ לפני כלבו מקיים מ"ע דתשביתו ועכ"פ גם בזה הולך לאיבוד, ול"ק על גירסת מהרש"ל לפי"ז להרשב"א דאיסור דרבנן מותר ליתן לקטן הק"ל אמאי ל"א ר"י אינה מן המדה משום דמותר ליתן לקטן כיון דמותר בהנאה לגירסת רש"ל וצ"ל כיון דר"י בשיטת ר"ע קאי כמ"ש תוס' דף ט"ו ד"ה ר"י לטעמי' ולר"ע חמץ בפסח אסור בהנאה ג"כ ל"ק על גירסא הנ"ל מ"מ כבר דחי גירסת רש"ל דבכל הספרים גרסינן ריה"ג ואקצר בזה

ועפי"ז יש מקום לישב דברי הר"מ בפי' המשנה אם נאמר דאיסור דרבנן מותר ליתן לקטן ואף איסור הנאה לדידי' ל"מ זאת הנאה מה שנותן לתינוק שאינו שלו כדמשמע מרשב"א שהקשה אמאי אין מערבין בטבל והרי חזי לקטן אף דטבל אסור בהנאה של כילוי וכן משמע מרש"י פסחים דף ה' דהוכיח בגמ' דאין