בית יצחק אבן העזר חלק ב קטו

מכח אומדנא. ע"כ אם יאמר בעלה בפני עדים שגירשה הנני מצטרף בהדי רבנים המתירין

(י) והנה לעיל כתבתי דהיכא דהבעל נשא אשה יש להתיר מכח תרי חזקה דחזקה אין אשה מעיזה וחזקת כשרות מהבעל ול"מ חזקת א"א נגד תרי חזקה כעת ראיתי לפמ"ש הרא"ש דהיכא דאיכא ע"א דמסייע לה מעיזה וכ' המפורשים דה"ה היכא דחזקה מסייע לה מעיזה וכ"כ בחדושי הרי"מ ר"פ האשה שנתארמלה א"כ ל"ה תרי חזקה דאם חזקת כשרות מסייע לה שנתגרשה שוב אין כאן חזקה דאין אשה מעיזה דהיכא דחזקה מסייע לה מעיזה. עוד י"ל דכיון דחזקת א"א הוא מתנגד לחזקת כשרות שלו שוב ל"ש לומר אין אשה מעיזה דמסייע לה חזקה דחזקת א"א מתנגד לחזקה זו אך לפ"ז קשיא אשי' הרשב"א דס"ל אף אם נישאת ואח"כ אמרה בפני בעלה מהני חזקה דאין אשה מעיזה כמ"ש בתשו' הרשב"א הובא לעיל שהוכיח מסוגי' דכתובות. והרי חזקת כשרות של האשה והעד שנשאה מסייע לה שנתגרשה והיכא דחזקה מסייע לה שוב מעיזה וכאן אין לומר דחזקת א"א מתנגד לחזקת כשרות דכיון דהיא ממ"נ א"א משני ואם לא נתגרשה היא א"א מראשון ול"ש לאוקמא אחזקה כמ"ש התוס' בקדושין בקדשה אבי' בבקר לענין חזקת פנוי' בשלמא אם אנו מסופקין אם מותרת לבעלה השני שייך חזקת א"א לבעלה דאם לא נתגרשה היא לבעלה השני בחזקת א"א ואם לא נתגרשה ל"ה לבעלה א"א מ"ה מוקמינין אחזקת איסור משא"כ לענין חזקה דאין אשה מעיזה היא דהעולם יחשדוה למעיזה ואם יש חזקה דמסייע לא יחשדנה למשקרת כיון דאצל שאר אנשים ממ"נ א"א לא יחשדוה למעיזה דחזקת כשר מסייע לה ואמאי ס"ל להרשב"א דשייך אין אשה מעיזה וצ"ל דמ"מ כיון דלבעלה היא בחזקת א"א וחזקה שלא נתגרשה אף דמסייע לה חזקה אינה מעיזה. ונשאר ההיתר על מכונו מטעם ב' חזקות ודו"ק

והנני ידידו

סי' צ"ה

ב"ה זוראוונא תרי"ז

ע"ד הגט שנשלח מבוטשאטש ונמצא בו כמה נקבים ומסתמא נעשה אחר הכתיבה והנקבים המה מקצתן בנייר חלק ומקצתן בהכתב והמה מבוארים. כזה. באות ת' של בתשעה מהזמן ניקב ברגל ימיני בקצה התחתון עד אמצע האות ונשאר עוד קו דק שלא נסדק. באות ו' של יום ניקב בראשו ואין עובר כל האות באות נ' האחרונה של למנין נוגע הנקב קצת בראשו. באות א' של מנאי נקוב בצד האות ואין נוגע לאות האות ת' של כדת יש שני קרעים למעלה מאות ונוגעים באות למטה שני קרעים ונוגעים באות בתוך האות ג"כ ב' קרעים ומ"מ האות לא נפסק והנקבים זה שלא כנגד זה. והגט לא ניתן עדיין ונסתפקתי אם ליתנו

(א) תשובה לפי המבואר באה"ע סי' קכ"ה ובט"ז סקכ"ד דכל הפוסל בס"ת פוסל בגט א"כ נקב שפוסל בס"ת פוסל בגט ואמנם כ"ז בנקב שמפסיק כל האות ואם כל האות לא נפסק אין כאן חשש בצד האות ורק מצד שאין מוקף גויל ובגט דאנן פסקינין לכתחלה נמי בעינין מוקף גויל כמבואר סי' קכ"ד בכה"ג יש לאסור לכתחלה, ואמנם הרי הב"י הקשה בא"ח סי' ל"ב על הדין ושורשו מגמ' בנפסק ה' רואין אם נשתייר אות קטן כשר והרי אינו מוקף גויל ומחלק ב' תירוצים ולתי' הראשון שם בנקב כשר ודוקא בנדבק אות לחבירו ולתי' הב' יש חילוק בין אחר הכתיבה דכשר. ותמהו כלם מדברי הירושלמי שפסק בניקב תוכו של ה' פסול ומשמע אף שאחר שנכתב וזה ל"ש לכל א' מהתירוצים. וע' נוב"י יו"ד סי' ע"ה שכ' דבניקב כל תוכו להירושלמי דבעי מוקף גויל בפנים הוה כנדבק אות באות ועיי"ש, ועכ"פ מפורש יוצא מדברי' דגם בס"ת היכא דניקב לאחר הכתיבה כשר לשני התירוצים דלתי' א' בכל דוכתא כשר בניקב. ולתי' ב' אחר הכתיבה כשר ולפ"ז בגט דל"ב מוקף גויל לרוב פוסקים ורק לכתחלה בניקב אחר הכתיבה בלא נפסק האות כשר לכתחלה וכ"כ בג"פ סקכ"ג ואפס מדברי הב"ש לא מוכח כן שכ' בס"ק ל"ו ומ"מ נראה למעשה אין להקל שלא במקום הדחק אם נקרע תוך האות וע"כ כוונתו בלא נפסק האות לגמרי. דבנפסק ודאי פסול אף בדיעבד כמ"ש הטו"ז וע' בח"מ סקכ"א הביא דברי הד"מ אם הי' נקב בצד האות ולא באות עצמו ל"ה פסול ומשמע דבאות עצמו היה נפסל. ומשמע דאף בלא נפסק כל האות ואמנם בזה י"ל דמיירי בשעת כתיבה אבל לאחר כתיבה כשר. כנ"ל בתי' הב"י

(ב) ולדעתי הי' נראה דאף הב"ש דהצריך שעת הדחק זה דוקא בנקרע אבל לא בניקב. וביאור הדבר לפמ"ש שארי הגאון מליסא בסידור שלו בפירוש דברי הב"י שהרעישו אבות העולם מהירושלמי. וחילוק דסברת הב"י דבנקב כשר מפאת של אחר הנקב מוקף גויל. משא"כ בניטל כל חללו של ה' אין מוקף גויל כלל עיי"ש. ולפ"ז י"ל דדברי הב"ש מיירי בנקרע כל הגויל עד האות ולא נשאר גויל שלם מצד האות ולכן חושש להחמיר ואין מתיר רק בשעת הדחק משא"כ בניקב דנשאר אחר הנקב גויל כשר לשני התירוצים. ואף שלא בשעת הדחק מותר וכן י"ל בתשו' מ"ב שמובא בפ"ח ובאחרונים בגט מומר שהגיע הקרע לתוך רגל התחתון של אות י' שהכשיר רק במקום עיגון דמיירי שנקרע כל הגליון ול"ש חילוק הגאון מליסא ולכן לא הכשיר רק במקום עיגון ועוד מצד היתר אחר דמומר שאני דכבר זכתה בו ובגונא בנ"ד י"ל לכאו' דמותר שלא במקום עיגון. ואמנם לפ"ז יקשה על הב"ש והמ"ב דבאמת אמאי הכשיר דהרי ל"ש תי' הב"י כנ"ל כיון דכל הגליון נקרע ועל תי' הב"י לא סמכינין דהרי פסקינן בניטל כל חללו של ה' אסור אף לאחר כתיבה. וע' ג"כ בב"ש אות כ"ט פסק ג"כ כחומר שני התירוצים. וע"כ הב"ש והמ"ב מיירי בלא נקרע לגמרי ומ"מ לא הכשירו רק במקום עיגון ולהב"ש שעת הדחק ומשמע דבלא שעת הדחק אין להקל ודוק

(ג) ואני חוכך בנ"ד להחמיר מצד אחר. והיא דלדעתי נראה דבר ברור בישוב קו' שהרעישו אבות עולם מדברי הירושלמי על הב"י והפוסקים שמתירים דבאמת המדקדק בלשון הגמ' דקאמר צריך שיהי' מוקף גויל מארבע רוחות ומשמע דזה עיקר הרבותא דה"א דל"ב מכל רוחות וקמ"ל דבעינין מכל רוחות א"כ אליבא דאמת אף שמחלק הב"י בין ניקב ובין נדבק אות לאות וכן בין שעת כתיבה היינו בניקב מצד אחד דעכ"פ מוקף מג' צדדין משא"כ בלא נשאר כלום או שעכ"פ ב' צדדים נקרע דודאי פסול ומעתה הדברים נכונים מאד. דבניטל כולה מאות ה' כיון דלדעת הירושלמי בעינין גם בפנים נמי מכל צדדים א"כ ל"ה מוקף גויל כלל ול"ה כתיבה תמה ולכן פסול אף לאחר הכתיבה. ודוקא בנחסר צד אחד הוה מהלמ"מ ודוקא בשעת כתיבה ולכן בניטל חלל ה' אוסר הירושלמי ונתישב הכל. באופן דלדעתי בס"ת בניקב משני צדדים גרע טפי ואף בדיעבד פסול אף לאחר הכתיבה ניקב ובנ"ד כיון דאות ת' של כדת יש נקב למעלה ולמטה. ונהי דהוה בטופס עכ"פ לכתחלה אין ליתנו. ועוד דהוה נקב גם בפנים. ולדעת הטו"ז בסי' ל"ב סק"ז הוה כנפסק ונהי שמתיר בלאחר כתיבה מ"מ בכה"ג דהוה למעלה ולמטה ג"כ ניקב קשה הדבר לכתחלה. והנה עפ"י תירוצי נכונים דברי הירושלמי שהצריך שניקב כל חללו של ה' והדברים תמוהים מאד. וע' בטו"ז סק"ח. ודברי' אין מובנים ולהנ"ל הדבר נכון מאוד דבלא ניטל כולו לא נחסר רק רוח א' ומותר לשני התירוצי הב"י והדברים נכונים מאוד

(ד) והנה בגוף סברת הב"י לפי' הגאון מליסא דמ"ה מותר בנקב אף דל"ה מוקף גויל דהעבר השני מהני הואיל ומוקף גויל לאחר הנקב יש לעיין דא"כ אמאי מותר במעשה דאגרא בנפסקא ה' בגמ' מנחות שם והרי שם אחר הנקב אין שם נייר חלק רק מה שנפסק מה' ול"ה מוקף גויל ודו"ק. ואולי אף שכתב עלי' הוה מוקף גויל. וצ"ע דא"כ אף שנפל דיו בין אות לאות אמאי ל"ה מוקף גויל. וע"כ דבעינין נייר חלק ואולי מהני הנייר חלק לאחר מה שנכתב ודו"ק והנה בדברי רש"י הרגישו האחרונים אמאי פירש"י במעשה דואו דויהרג דאמרינן אם תינוק יכול לקרותו דואו דויהרג אירע במקום נקב ומשמע מפי' דהוי בשעת כתיבה ובמעשה הראשון דאמרינן בנשתייר לא פירש כן. להנ"ל נכון דבאמת ל"ה מוקף גויל דלאחר הכתיבה ל"ב מוקף גויל ולכן ל"פ במעשה הראשון משא"כ במעשה השני' דבלא"ה ל"ה שנוי בחצי הנשאר ורק דמצרפין מה שלאחר הנקב הואיל ותינוק יכול לקרותו. ולכן פסק כיון דאין מצטרפין מה שלאחר הנקב לגוף האות. א"כ לאחר החתיכה שנפסק ושמצרפין הוה מוקף גויל. ולכן כשר אף בשעת הכתיבה משא"כ במעשה דאגרא שם לא מצרפין מה שלאחר הנקב רק ביש בין שקודם הנקב כשיעור אות והנקב ניכר ואין מצרף ל"ה מוקף גויל ולכן אינו כשר רק בלאחר הכתיבה ודו"ק

(ה) והנה פסקינין בש"ע דנקבה ככברה כשר לענין גט והיא מתוספתא ויש להסתפק אי כשר לכתחלה או רק בדיעבד דמלשון התוספתא אין הכרע ואם נימא דכשר רק בדיעבד עדיין יש להסתפק עד היכן היא השיעור ככברה ואולי בניקבה ג' נקבים הוה ככברה והרבה יש להסתפק בזה. או דלא ניתן לנו שיעור לזה. והנ"ל דשיעור ככברה הוה בג' נקבים אם אין בין נקב לנקב כמלא נקב כמו שדייק הב"י מלשון הגמ' בטיו"ד סי' ל' ולד' ועיי"ש

(ו) והנה יש להסתפק אם נימא דגם בניקב למעלה ולמטה מאות כשר דלא כמו ששערנו לעיל היכא שניקב האות למעלה ולמטה ואין בין נקב לנקב כמלא נקב מאו אם דמיא לגרגרת דאמרינן דמצטרף וה"ה הכא הוי כניקב ונפסק כל האות. או דילמא לא דמי לשם דשם הטעם דסוף שיטול בין הנקבים. משא"כ בס"ת ותפילין לע"ע כשר. ול"ב שיעמדו ימים רבים, וע' בגיטין כ"ב לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשטרות לא דבעינין יעמדו ימים רבים ול"ד דהתם עצה טובה היא ועיי"ש. ואולי הדבר תליא בפלוגתא אי כשר גט אם כתבו בדבר שיכול להזדייף ואכ"מ דבנ"ד יש בין נקב לנקב כמלא נקב סוף דבר י"ל בנ"ד שאין להקל רק בשעת הדחק וזולת זה אין להקל כדמשמע מלשון הב"ש ובפרט מהטעם שכתבתי שניקב למעלה ולמטה ולכתחלה אין ליתנו רק אם א"א בנקל להשיג גט אחר יש ליתנו לכתחלה

סי' צ"ו

ב"ה פרעמישלא ישוב ירחמינו לפ"ק

להרבנים החרופים המופלגים היראים מ' יודא ליב הכהן ומו"ה צבי יצחק נ"י יושבים על מדין ומו"ץ בק"ק דינוב

ע"ד אשר שאלו באחד שעבר על חדר"ג ונשא ב' נשים והב"ד התאמצו שיגרש שתיהם וקבלה אשתו הראשונה גט ברצון והשני' אינה רוצית לקבל ג"פ. וגם בעלה אינו רוצה לגרשה רק לדור עמה ושאלו אם מחויבים לכוף אותם לזה: