בית יצחק אבן העזר חלק ב קיג

(ט) ובדרוש לש"ש תר"ם בסוגי' דגנב וטבח ביו"כ (ע' ח"ר לאה"ע סי' קל"ז אות ו') כתבתי על קו' הגאון מליסא בס' בית יעקב על כתובת ד' ל' ע"ב ד"ה בא"ד ונראה לר"ת דהא דאמרינן בסנהדרין הביא הבעל עדים והזומום לעדי האב עדי האב נהרגין ומשלמין מאה סלע דהוה ממון לבעל ונפשות לעדים. והלא אינו בזוממי זוממין דבאלו הוה ממון ונפשות להעדים. ובקנס בעינין עשאי"ל. וכתבתי דמשכחת הזמה במאה סלע שהוזמו עמנו הייתם אבל לא ראו זא"ז דהמוזמין הראשונים היינו עדי הבעל לא יהיו נהרגין רק ישלמו קנס דלזה מהני עדות מיוחדת וכן ישבתי קו' ברוך טעם ה' גניבה בגונב כיס בשבת דחייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת. והלא ל"ה בזוממי זוממין נהי דמזימין הראשונים אמרו ב' עדיות שהי' עמהם בשעת גניבה. ואח"כ בשעה שהעידו עליהם שמשך לר"ה וכל הזמת המזימין הוה עדות אחת. וכתבתי ג"כ דמשכחת הזמה על ממון לבד. והיינו בהזמה בעדות מיוחדת והארכתי בפרט זה. אמנם אם נימא דגם להצלת נפשות ל"מ ע"מ, א"כ כשיזומו לעדי הבעל בכה"ג לא יועיל להציל עדי האב ועדי האב נהרגין. ומ"מ קנס ישלמו העדים וכ"ז לא יתכן שיועיל עדותן לנפשות וקנס ישלמו העדים שהעידו, ע"כ הנראה דבכה"ג בטל העדות ועדי האב לא יהיו נהרגין דלהציל מועיל עדות מיוחדת כדכתיבנא ודו"ק בכ"ז

(י) והנה ברמב"ם פ"ו מרוצח מבואר דבהעיד ע"א והרג גואל הדם את הרוצח אינו נהרג וכ' הכ"מ דמיירי בעדות מיוחדת בב' עדים דל"ג מהרג בשוגג דאם הרגו גואל הדם אינו נהרג. ולפמ"ש לכאורה גם אם הרגו הב"ד אין נהרגין כיון דיש עדות מיוחדת שחייב מיתה א"כ עכ"פ מועילים להציל את הרוצח שלו כיון דלדבריהם אין הרוצח נהרג ומועלים להציל. אך כבר כתבתי דהיכא דבאים לחייב הנידן ל"מ עדותן. ומ"ה אחר שהרגו נהרג עלי' דאין בעדותן כלום אך אם באו להציל הנידן בע"מ כגון לפסול עדות הראשונים או להזימן בזה מועיל לדעתי ודו"ק. וע' בס' היקר אמרי בינה דיני עדות ס"ה שנסתפק בעדות מיוחדת והב"ד דנו למיתה אם חייבין מיתה (כונתו לחייב ההורג) הואיל ומיעטה התורה לדין ע"י עדות מיוחדת לא הדרי לאיסורא קמא רק חייבין בלאו ולא במיתה עיי"ש ולדעתי ודאי חייבין מיתה כדמוכח מר"מ הנ"ל דדוקא גואל הדם ההורג פטור משא"כ בב"ד ודאי חייבין מיתה ודו"ק

סי' צ"ד

ב"ה לבוב תרנ"ו לפ"ק

להרה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה כש"ת מ' משה גינז נ"י אבד"ק קערעסטור במדינת הגר

ע"ד השאלה באשה שרצתה לישא בק' אוהעל והיא מכפר הסמוך ולא רצה הדיין להניחה לישא הגם שאמרה שנתגרשה בב"ד שבעיר קראסטור כי לא הי' לה מעשה ב"ד ושלחו לחקור בעיר קרעסטור ולא מצאו הג"פ אצל הב"ד והרב שהי' אז בעת שאומרה שנתגרשה הלך משם ואומר שיכול להיות שנאבד הגט והאשה אמרה איזה סימנים להזכיר את הרב אודות סכום המעות ואינו זוכר ונתבטל שידוך זה ונכנסה האשה לחופה עם אחר שלא ברשות הב"ד והרב הפרישה עד שיתברר שנתגרשה. והנה יש עד ע"א שהעיד בכתב שהאשה היתה בחזקת גרושה כמה שנים וב' עדים כשרים שהאשה באה להתגרש וכן בעלה וג' עדות של נשים ג"כ שבאו להתגרש ועל ששמעו מפי האשה שנתגרשה יש ע"א בכתב וב' נשים ועל הגדת הבעל שאמר שגירש אשתו יש עדות עד א' הוא אבי הבעל ששמע מהבעל ועוד ע"א ועדות של ב' נשים והנה שאל אם מותרת האשה לבעלה

(א) תשובה בימי חרפי כתבתי תשובה בדין אם משיאין אשה שאמרה נתגרשת בב"ד של פ' עפ"י טעליגראף ששלח הרב שנתגרשה אצלו והשבתי להיתר (ע"ל סנ"ב) ושורש הדבר דהש"ך כ' סי' צ"ח סס"ק ב' דהיכא דאיכא למיקם עלה דמילתא נאמן אף עכו"ם באיסור דאורייתא וה"ה די"ל דהיכא דאמר ע"א נתגרשה האשה בב"ד פ' דאיכא למיקם עלה דמילתא נאמן ע"א ואף דאין דבר שבערוה פחות מב' מ"מ במילתא דעבידי לגלויי נאמן ע"א דהרי ר"י ס"ל בספרי דע"א נאמן באשה להשיאה ונובי"ק סי' ל"ו כ' דלכ"ע נאמן ע"א מה"ת וקשי' דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים כדאמרינן ריש גיטין וע"כ צ"ל כיון דטעמא דע"א נאמן משום מילתא דעבידי לגלויי או משום דייקא אף בדבר שבערוה מהני ומ"ד דאין ע"א מדאוריי' במיתה משום דל"ה בבירור מילתא דעבידי לגלויי משא"כ באומר נתגרשה בב"ד של פ' דבודאי איכא למיקם עלה דמילתא מהני ע"א ואף עדות בכתב ע"י נכרי כמו שהטעליגראף היא עדות בכתב וע"י נכרי. והנה בס' יהושע להרב הגאון מטארניפאל כ' דאף האשה עצמה נאמנת לומר נתגרשת בב"ד של פ' עיי"ש בפרקים וכתבים אות מ"ז ואני הארכתי בזה אך ע"פ טעל"ג התרתי (וע' בשו"מ מ"ג ח"א סי' קצ"ד אם כי בהרבה דברי' חלק עלי ומרוב אהבתי הרבה דברים נגדי ונאמנים פצעי אוהב אף שדברי צודקים אך בגוף הדין מהטע"ג הסכים לדברי עיי"ש) והנה מדמהני ידיעה עפ"י טעליגראם ע"כ לא בעי עדות גמורה רק ידועה ברירה שאומרת אמת כיון דעבידי לגלויי

(ב) א"כ בנ"ד ג"כ יש ידועה ברורה שנתגרשה. חדא דהרי איכא ע"א שהאשה היתה בחזקת גרושה כמה שנים, א"כ עכ"פ ע"א לא גרע מיצא קול שנתגרשה והרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים של"ה הובא בפ"ת סי' קנ"ב סק"א כ' דלכאורה בעל שאומר גרשתי את אשתי א"נ משום דל"ל קלא ואם אמר גרשתי' במקום פ' י"ל דמ"ה ל"ל קלא שלא נתגרשה בכאן, ותי' דאם איתא שנתגרשה כשבאו לכאן הי' יוצא קול שהיא גרושה. והוכיח בפ"ת שאם באמת יצא קול הבעל נאמן להתירה לעלמא במיגו. א"כ בנ"ד שיש ע"א כשר ששמע מפי הבעל שאמר גרשתי ויש עד שיצא קול היינו שהיא בחזקת גרושה לכאורה יש לצרף להיתרא לעלמא אך כיון שאין כאן רק ע"א כשר ששמע מפי הבעל דהעד השני הוא אבי הבעל ול"מ בעל שאמר גרשתי רק בב' עדים ואבי הבעל ששמע מהבעל אף דהוה קרוב ונתרחק כיון דאשתו נתגרשה דהש"ך כ' סי' ל"ג סק"ח דהי' קרוב ונתרחק מ"מ על זה אנו דנין אם נתגרשה ול"מ קרוב להעיד (וקצ"ע בס' מנחת חינוך מ"ד ד"ה ונסתפקתי שנסתפק בעדים שנעשין בני י"ג בר"ח אם נאמנין להעיד שראו הלבנה לקדש החודש הואיל דבעת עדותן קטנים הם וקאתי עלה משום דהוה עשאי"ל. והרי בלא"ה ע"ז דנין אם קטנים הם או שראו הלבנה ובודאי ל"מ עדותן דזולת עדותן הם קטנים וכמ"ש לענין אבי הבעל ואולי יש לחלק) גם מ"ש דכיון שע"א אמר שהיא בחזקת גרושה מיקרי יצא קול התוס' כ' בכתובות ט"ז ע"ב ד"ה וזו במה דהעיד הוא שראה בקטנו ואחר עמו לא חשבינין כקול עיי"ש אך נ"ל כעין שתי' תוס' שם דכיון דאמר הבעל גרשתי נאמן מדינא שהרי יש לו מגו דבידו לגרשה רק דאיתרע דברי' הואיל ואין לו קול ולא איתרע כל כך שלא יהי' נאמן ע"א שהיא בחזקת גרושה. ואם מאמינין לו שהיא בחזקת גרושה היא עצמה נאמנת לומר גרושה אני שתנשא כמ"ש הרדב"ז ח"ד סי' אלף שט"ז (רמ"ה) דהיכ' דהיא בחזקת גרושה אף שיש עדים שהיתה א"א א"צ לברר שנתגרשה דחזקה מוציא מידי חזקה עיי"ש באריכות, אך כיון דליכא רק ע"א כשר ששמע מפי הבעל שנתגרשה קשה לסמוך על היתר זה לבד הגם שיש בכאן אומדנא דמוכח שבעלה גירשה שהרי הבעל נשא אשה אחרת ובודאי לא הי' מניחין לישא אחרת ולדור עמה וברדב"ז בסוף התשו' מזכיר מזה דאומדנא דמוכח מועיל להתיר מ"מ סיים שם דעיקר ההיתר היא מכח חזקה שנתחזקה בגרושה ובנ"ד ליכא אלא ע"א בכתב על החזקה ע"כ יש לעיין עוד

(ג) ודברי רדב"ז בתשו' הואיל דאתי' לידן נימא בי' מילתא ויש לבאר שחולק על מהרי"ק שורש פ"ז שכ' דהא דמלקין וסולקין ושורפין על החזקה לאו בחדא מחתא מחתינהו דמלקין על החזקה אף דחזקה לבד אף בלי מעשה וסוקלין ושורפין דוקא בחזקה ובמעשה דמוכח על החזקה וכ' הרדב"ז דמלקות פלגא דמיתה היא ומה לי קטלא כולה או קטלי' פלגא, וא"כ למיתה בעינין מעשה למלקות נמי נבעי, ונראה דרש"י ס"ל כמהרי"ק שהרי בחולין קל"ד ד"ה חלה ספק איסורא שיש בו עון מיתה הלכך לא סמכינין אחזקה וכ"כ בקרבן אשתו דספק כרת היא והן הן דברי מהרי"ק דבחיוב מלקות דהוא בלאו דחובל בחבירו מהני חזקה לחודה משא"כ במיתת ב"ד בעי חזקה עם מעשה, וע' בפמ"ג בפתיחה לטריפות שמדייק מרש"י דבספק כרת ל"מ חזקה וכ"ש במיתת ב"ד. א"כ צדקו דברי מהרי"ק הן אמת דבספרי חיו"ד ח"ב סי' קכ"ט סוף אות ה' הקשיתי על שטה זו הרי חזקה ילפינין מנגע בחולין דף י' ושם יש נ"מ אם נכנס למקדש דהיא איסור כרת כמ"ש תוס' שם ד"ה אלא וכונתי לתי' הב' של תוס' דאם חסרה הנגע מטהרין בהסגר ראשון ושמא חסרה הנגע תיכף קודם שיצא הכהן א"כ הנגע עתה עמד בעינו וטמא ואין מטהרין ע"י ונכנס למקדש שהיא איסור כרת ול"מ חזקה. כעת ראיתי שי"ל דרש"י לא יסבור כתוס' בדין זה דמדברי התוס' יוצא דאם חסרה הנגע ממה שהי' אף שגם עתה היא כגריס טהורה בהסגר ראשון דאם נמצא עתה פחות מכגריס אף שבתחלה הי' כמו שהיא עתה טהורה וע"כ כונת התוס' שחסר מתחלתו אבל יש בו כשיעור וכ"כ ז' ח"צ ס"ג דאף לתוס' כן ואיני יודע מנ"ל לתוס' דבקרא כתיב דאם עמד בעיניו ולא פשה צריכה הסגר שני הא אם כהה טהור הכונה שכהה מכל ארבע מראות הא אם נשאר מארבע מראות אף שירד ממראה למראה טמא צריך הסגר שני ה"ה אם חסר משיעור נגע טהור אבל אם הי' מתחלה ב' גריסין ונשאר גריס צריך הסגר, וכ"מ מרמב"ם וממשנה דלא נקט דין זה. ע"כ נ"ל דרש"י לא יסבור כן וליתא להוכחת התוס' ול"ק על רש"י, עוד עיינתי בפרמ"ג וראיתי שכ' דרש"י ס"ל דמדרבנן ל"מ חזקה באיסור כרת ע"כ ל"ק על רש"י מנגע דאורייתא אין חילוק וע' בספרי ליו"ד ח"ר סמ"א אות ה' ובספרי הנ"ל ח"ב סי' י"ח אות א' וסי' קכ"ט אות ד' שהארכתי הרבה בענין החילוק שבין איסור לאו לאיסור כרת ובין איסור כרת לחיוב מיתת ב"ד. ומ"ש רדב"ז דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא ע' כתובות ל"ג דמסיק הכאה שיש לה קצבה כמו מלקות קיל ממיתה וה"ה לענין חזקה במלקות אזלינין ולא במיתה ובפנ"י קדושין ס"ג הקשה על מ"ש הרמב"ם פ"א מא"ב באב שאמר