בית יצחק אבן העזר חלק ב יא

שלהם ופי' בשפתי חכמים נטל שכל שלהם וכוונת תוספת גיטין תהיה שמחמת טרדותא בעלמא הוי כישן ואין דינו כשוטה. ולפ"ז יש לומר שאדם שכל דבריו בהשכל ומשיב כהלכה ובדבר אחד יש לו פחד מחיצונים יש לו קצת פחד הנקרא בעטייבונ"ג בלעז וברש"י עובדיה (א' יז) על מקרא ושתו ולעו כתב וז"ל כתרגומו ויסתלעמון לשון מהומה ושממון וטירוף דעת אישטרדישי"ן בלע"ז עכ"ל וגם כן אין הכוונה על טירוף הדעת ממש רק על טרדת הלב ובתוספת גיטין יש לומר הכוונה בעטייבונג דער זיננע היינו שהחושים נחלשים וכישן דמי אבל טירוף דעת אין בו וזה לא שייך רק בחולה משא"כ באדם בריא לא שייך זה

(ח) ועיין בערוך ערך גנדרפוס שפירש דברי הגמרא ביוצא יחידי בלילה אימא גנדרפוס אחדיה פירוש חולי של שטות (וואלפס וואטה) וכשעובר החולי הוא פקח ולהכי לא חשיב שוטה כי עביד האי גרידא והוסיף עליו ר' בנימין מוספיא וז"ל א"ב פי' קנדרפוס בלשון יון חולי של שטות ובעל חולי זה לן בבית הקברות אוכל בשר מתים ונושך כמו כלב עכ"ל. ומזה נראה דכל זמן שלא הלכה לה החולי אף ר"ה מודה דשוטה גמור דבודאי אוכל בשר המת ונושך כמו כלב לא הוי בר דעת אך כשסר החולי הוא בריא ושוטה הוא שדעתו מטורפת אעפ"י שכעת אינו עושה מעשה שטות הוא מוחזק לשוטה עד שיתברר שהוא שפוי בדעתו וכן משמע קצת בת"ש סי' ב' ס"ק נ"א ומתשובת מהרי"ו שהובא בצ"ץ תשובה הנ"ל באופן דאלו הי' אופן להסיר ממנו חששות הנ"ל היינו שלא ידבר דברים משובשים שמדבר עם הכותל וכדומה. הייתי אומר שרוח רע מבעתו והוא חולה ובסור הרוח רע הוא ככל אדם אך כל זמן שמדבר דברים זרים קשה להקל דמדברי הבית אפרים אין מבואר רק במפחד להקל ולא במדבר דברים זרים ומשובשים. וכן מדברי החתם סופר אין מבואר להדיא ההיתר ועיינתי בחתם סופר סימן ב' ומדבריו נראה כי בחולי גכדרופס אם הוא פקח בשאר עניינים כשר לגרש אף בעת חליו ומדברי הערוך ור' בנימין מוספיא שהבאתי ל"מ כן. (דמי שאוכל בשר המתים ולן בבית הקברות מחמת התיאשות מן החיים אינו שפוי בדעתו להבין ענין גירושין)

(ט) והנה בנידון דידן העיקר מה שמפחד מן המזיקין אולי ראה דעת הגמרא (כי באמת בילדותו למד גמרא) אלמלא ניתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין וע"כ מתירא כן ברור בעיניו עד שידמה בנפשו כי בכתלים ישנם מזיקין והם ישפיעו עליו לדבר דברים שונים וכל זה מחמת הפחד בשביל שהוא חלש השכל והוא יכונה בשם פתי ובזה המהרי"ט מתיר והתורת גיטין פסק כדבריו והנה האיסור חמור אך לעומת זה הקילו רבנן בעיגונא דאיתתא וצריך לחזור אחר צדדי היתר ובנידון דידן אלו הן היסודות אשר נוכל לסמוך עליהן להתיר א) דמשמע ממהרי"ט דגם לדעת הרמב"ם דוקא בשטות גדולה דומיא דהנך בריש חגיגה. ב) דעת הזכרון יוסף סימן ו' אות ג' דהיכא דהוא בר דעת בשאר ענינים גם הרמב"ם מודה. ג) דעת הגאון בעל נודע ביהודא בספר אור הישר דהיכא דלא עביד רק דיבורים בעלמא גם הרמב"ם מודה

והנה זה פשוט היכא שאומר שיעשה מעשה רע או שצוה לעשות דלא הוי שוטה בכך. דעביד איניש דגזים ובזה נדחה ראיות הגאון מסטאניסלוב בספרו בר ליואי ודו"ק. אך אפילו בדיבורי שטות י"ל דלא נעשה שוטה ומעשיו קיימים. וראיתי להרב הגאון מצאנז בספרו דברי חיים ח"ב סימן ע"ה חלק אבן העזר כתב בתשובת שאלה באחד שהיה לו מרה שחורה ודבר מעט ולא נהג כדרך אנשים ולפעמים היה מדבר חוץ לשיטה ושגעון לא נראה ממנו וכתב שראה מהגאון ים התלמוד שסידר גט כזה ולפי הנראה דעתו להתיר על כן אם יסכימו גדולי הדור להתיר לו לגרש אשתו גם אנכי בענותנותאי אצרף עמהם וד' יצילני משגיאות והנה הסכימו לכל ההיתר הזה עוד רבנים תלמידי חכמים וכן נעשה מעשה בעזהשי"ת

סימן ה

ב"ה לבוב תרנ"ז

לש"ב ה"ה הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה שלשלתא דיחוסא כש"ת מ' יצחק תאומים נ"י האבד"ק קריסניפאלע יע"א

בדבר השאלה באשה שעוד קודם נישואיה היתה לפעמים מטורפת דעת ומשפחתה העלימו הדבר ונשאה א' ואחר הנשואין נודע לבעלה ואמרו לו כי מקרה היה כי נתרפאה באמת וישבה עם בעלה וילדה לו ג' בנים. ובתוך הזמן אירע לה כמה פעמים שנשתגעת ועשתה מעשים זרים כאחת המשוגעות ואין עת קבועה לשטותה פעם מאחרת ופעם מקדמת ובעת חלימותה היא פקחת ככל הנשים. וכה היה הבעל מתגלגל כמה שנים ואח"כ לא רצה הבעל לדור עמה כי לא יכול לסבול והלך לאמעריקא ורצה לגרש אשתו ולא רצתה לקבל גט פטורין ואשה זו דימת העיר עלתה בה כי חשודה לזנות תחת בעלה והיא מתייחדת עם אנשים פרוצים: והנה בעלה שהוא באמעריקא רוצה לגרשה ולתת לה סך מסוים ולקבל הילדים לעצמו וגם האשה מתרצית לקבל גט פטורין ושאל אם מותר לגרשה מצד שהיא עתים חלומה ועתים שוטה

(א) תשובה מה שכת"ה מפלפל בגוף האיסור שלא יגרש אשה עתים שוטה ועתים חלומה אף בעת חלימותה משום שמא תחזור לשטותה ויתנהגו בה מנהג הפקר ומקור הדין מירושלמי ואמאי לא נעמידנה אחזקה שהיא השתא בריאה כמו אשה שאין לה וסת קבוע אף שראתה כמה פעמים מעמידין בחזקת טהרה ומותרת לשמש בשלמא ביש עת קבוע לשטותה הוי כוסת קבוע אבל כשאין זמן קבע לשטותה י"ל דכאן הוי כמו חשש שמא תמות דחיישינן הוא הדין הכא לא יגרש כעת דשמא תחזור לשטותה והוא גורם מעתה שאחר כך יתנהגו בה הפקר ולא דמי למה שכתבו תוס' בקידושין (דף מ"ה ע"ב) לענין קידושי קטנה דל"ח שמא יקדש האב דבכל פעם מוקמינן אחזקתה דשם אינו עושה איסור למפרע ובכל פעם מותר לבא עליה דל"ח שמא קידש משא"כ בזה אמרינן דהשתא עושה איסור שהוא גורם שיתנהגו מנהג הפקר ושמא תחזור לשטותה והוה כהך דסמוך לוסתה שכתב הנודע ביהודה חלק יו"ד סי' נ"ה מ"מ יש לחלק דאין אנו דנין אחר הגורם רק על שעה שתעשה איסור כמו בקידושי קטנה. וע' נו"ב קמא סימן נ"ו בהך עניינא. ואקצר

(ב) וכת"ה כתב סברא ישרה דהיכא דקודם נשואין היתה מטורפת דעת רשאי לגרשה דהפרי חדש כתב דטעם דלא תקינו רבנן נשואין לשוטה ולא חשו מתחלה שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובשכבר נישאת תיקנו רבנן שלא יגרשנה בנשתטית אחר נשואיה שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובקטנה היא איפכא ותירץ דבשוטת לא תיקנו רבנן נשואין דאין אדם דר עם נחש בכפיפה משא"כ בנשתטית אחר נשואין דנסתפחה שדהו תיקנו רבנן שלא יגרשנה ע"ש. א"כ כל זה בנשתטית אחר נשואין אבל בהיתה מטורפת דעת קודם נשואין דלא שייך מזלו גרם לא תיקנו רבנן שלא יגרשנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר, וכת"ה מייתי בשם הגאון מהרש"ק בהגהות לאהע"ז. בהשמטות לסימן קי"ט שכתב כן והנה יפה העיר בזה אך י"ל דכל זה אם נתחזקה ג"פ קודם הנשואין אבל אם קודם הנשואין ל"ה רק פעם א' י"ל דמזלו גורם שנתחזקה עתה דקודם הנשואין היה מקרה. ולכאורה י"ל דחזקה דג' זימני מהני למפר' דתגלי מלת' למפר' שקודם נשואין נטרפ' דעת' אמנם בש"ס דנד' (דף י') לענין דיה שעתה משמע דחזקה ל"מ למפרע. ובתוס' יבמות (דף ס"ה) ד"ה אי איהו שתקה כתבו בסוף דבריהם והר"ר שלמה מדריוש תירץ דהתם יש לחוש שתקבע וסת כמו שהתחילה לקבוע סמוך לגירושין דליכא למימר השתא דברית דהא איגלאי מילתא למפרע דבעוד שהי' תחתיו איברית ונראה מזה דס"ל להתו' דמהני חזקה למפרע. אמנם כבר תמה על דבריהם בס' ערוך לנר דלא שמענו מעולם דאם אשה ראתה וטמאה טהרות מעל"ע ואח"כ נקבע וסת באותו יום שראתה נטהרו הטהרות למפרע ועוד דהרי זה גופא היא איבעיא בש"ס (יבמות ס"ד) אי אמרינן איגלאי מילתא ומסיק דאמרינן השתא היא דכחשי והוא הדין בכל חזקה

(ג) והנה מדברי הש"ך סימן קפ"ז ס"ק ט"ז נראה ג"כ דלא מחזקינן למפרע דא"כ למה ליה לפרש דשמשה סמוך לוסתה מיירי בקטנה והרי משכחת לה בגדולה ששמשה ג"פ וראתה מ"ת וביום שראתה פ"ג נקבע וסת שראתה אח"כ ב"פ ביום החודש ההוא דתגלי מלתא למפרע שראיה ג' מתשמיש היה ביום הוסת וע"כ ס"ל דלא קבעה למפרע. ובעחצית השקל כתב על הש"ך הנ"ל דס"ל דקבעה למפרע וליתא. מ"מ דברי התו' ביבמות הנ"ל וגם בנדה (דף י"ב ע"ב) שתירץ ר"י מאורלייניש שם ג"כ כנ"ל צ"ע והגם כי משור תם אין ראיה דאס"ד כתוס' אח"כ כי אתיעד השור לישלם גם לתם דיש לומר דלמאן דאמר כלהו שורים בחזקת שימור קיימי כל עוד שלא נתייעד לא הי' צריך הבעלים לשמור ע"כ פטורין ולמ"ד כולהו שוורים לאו בחזקת שימור קיימי חס רחמנא אתם ומ"ה אינו חייב למפרע מ"מ נלע"ד דגם התוס' יודו דל"ה חזקה למפרע רק דהבעל יוכל לקלקל ולומר דאתחזקא למפרע ושמא תלוי הדין הזה בפלוגתא דר"י ור"ל ביבמות (דף ל"ה ע"ב) אי אמרינן תגלי מילתא למפרע. מ"מ לנ"ד י"ל דאף אם לא נתחזקה ג"פ קודם נשואין כיון דהויא טריפת דעת קודם נשואין ל"ש לומר נסתפקה שדהו ולא תקינו רבנן שלא יוכל לגרשה. והנה גם בתשובת מהר"ח כהן סי' נ"ד חלק אה"ע מוזכר היתר זה שהי' עתים חלומה קודם נשואין אך שם כתב מטעם דהוי קידושי טעות שהבעל סבר שיוכל לגרשה וזה צ"ע דאיהו הוא שטעה בדין ומדלא התנה ל"ה מקח טעות. ועוד כיון שרק מדרבנן לא יכול לגרשה ל"ה מק"ט כמ"ש בשער משפט סי' רל"ד דאיסור דרבנן לא משוה למקח טעות וכש"כ לענין קידושין דאורייתא ובזה יש לעיין הרבה אמנם מ"ש כת"ה הוא סברא נכונה

(ד) עוד כתב כת"ה סברא כיון דבלא"ה בעלה אינו משמרה שהוא באמעריקא והיא נחשדת לזנות וטובה גדולה לפניה שתהיה פנויה ותוכל להנשא ובעלה משמרה בכה"ג לא תקנו חז"ל כיון דע"י תקנתן יהיה קלקול יותר הסברא יש לה מקום אך הא דמייתי מירושלמי (פרק ב' דמ"ק ה"ג) דאמר כלום אמרו לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו יגעין בתורה וכו' אין ראיה דר' אבא בר ממל אמר אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי אבל לא היה מי שימנה עמו ולא התיר. גם מ"ש דהיכא שבדיעבד מותר לא גזרינן משום לא פלוג הנה לפנינו בחולין בפנכא דר' אמי במלח בה בשר ותברה והו"ל להשהות וע"כ דגזר אף דבדיעבד מותר דהוי נותן טעם לפגם מ"מ גזר לכתחלה אף דדם שמלחו דרבנן וכבר תמהו על הט"ז סימן קל"ז ע' בספרי בית יצחק חיו"ד ח"א סי' כ"א אות י"ג ובנוב"ת חיו"ד סי' נ"א ומ"ש עליו הגאון מלבוב בהגהות שלפני הספר הרי דאף דבדיעבד מותר גזרינן והדבר תליא באשלי רברבי וכת"ה מצרף ג"כ היתר המבי"ט דמ"ש חז"ל לגרש עתים חלומה זה דוקא כשהוא ביום א' אבל כשהיא חלומה ימים רבים ל"ג וגם דברי הבית אפרים דדוקא היכא שאינו שפוי לגמרי חיישו חז"ל לגרירה משא"כ כשהיא שפוי בדעתה ככל אדם וכל זה חזי לאצטרופי לתרי סברות שדברנו למעלה והנני מסכים להיתרא

והנני ידידו דו"ש ש"ב