בית יצחק אבן העזר חלק ב קז

תועלת בעדותן משא"כ כשיש תועלת בעדותן לפסול אדם ונגמור הדין עפ"י עדים ודאי לוקין מל"ת ומה שהביא ראי' מעדים שהעידו על טריפה שהרג דהוה עשאאי"ל אף שפסלוהו לעדות משום דלמיתה ל"ה כאשר זמם במלקות כמש"כ תוס' ריש מכות ובזה ודאי נכונים דברי' הגם דבתוס' כתובת ל"ג ד"ה אלא אפשר משמע כדברי נוב"י דבמעידין על טריפה אין לוקין על ל"ת כלל מ"מ דברי תוס' במכות ברורין יותר, והארכתי בענין זה במק"א

ולפ"ז שפיר מיקרי עדות לפסול אדם עדות שאתה י"ל כיון דמתקיי' הזמה במלקות ומ"מ אמינא דל"ב עשאי"ל לפסול אדם וראי' שלי מהא דפסקינין בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ז דאם נשבע להכחיש עד העד והב"ד מצרפין לפסול להנתבע וכ' הסמ"ע דצריך להעיד מחדש העד והב"ד וקשי' הנה משמע לי דאם עדים הוזמו ואח"כ נודע שפסולים הי' אין לוקין מל"ת והכי מוכח מש"ס דמכות דף ח' ע"ב דאמרינן דכותי' עבד גולה ולוקה ע"י ישראל ומוקה לה שהעיד והוזם ומקשה עבד בר עדות הוא ודילמא שהעיד והוזם ולא ידעו שהוא עבד וע"כ כיון שנתברר שהוא עבד אינו לוקה משום ל"ת דזה דוקא בכשר א"כ ה"ה בנודע שהוא פסול וזה דלא כהפלאה שכ' בתוס' כתובות ל"ב ד"ה דאין לוקין ומשלם אהא שכ' דבשעה שהעידו טבחו או גנבו דאף דנודע שהי' פסול לוקה משום לא תענה דמוכח מגמ' הנ"ל דלא כותי'. א"כ היכ' שנשבע להכחיש עד מאי מהני שהעיד יעיד מחדש הרי הוא עשאי"ל דאם יזומו העד שלא ראה ההלואה הרי נפסל למפרע משעה שהעיד לחייב שבועה כמש"כ לעיל דגם בזה לוקין מלא תענה ונפסל לעדות וא"כ בשעה שהעיד מחדש כבר הי' פסול דאנן קיי"ל למפרע הוא נפסל ואין לוקה על אותו עדות משום ל"ת והו"ל עשאאי"ל וע"כ מוכח דל"ב עשאי"ל לפסול עדות

מיהו זה יש לדחות דלדעתי דברי הפלאה נכונים דמוכח כדברי' מדברי הר"מ ר"פ כ' מעדות שכ' בעדים שהוזמו ונודע שא' מהם קרוב או פסול אין דנין כאשר זמם מ"מ פסולין לעדות משמע שעברו בל"ת ולוקין דאל"כ אמאי פסולין לעדות ומשמע דהר"מ ס"ל דאף הקרוב נפסל לעדות דעבר אלא תענה ודוקא עבד אינו עובר אלא תענה כדמוכח מגמ' הנ"ל משא"כ קרוב ולפ"ז י"ל דה"ה פסול עובר אל"ת ואינו דומה לעבד ולפ"ז שפיר הוה עשאי"ל דאף דנפסל למפרע לוקין מל"ת ודוק

מ"מ מוכח מדמצרף בע"ד ועד לפסול לעדות וקשי' הרי אם יזומו להבע"ד הו"ל הכחשה והזמה ביחד ובכה"ג לא אדע אם עוברין בלא תענה כלל ואמאי מהני שיעיד הבע"ד מחדש אחר שנשבע הרי כשיזומו יהי' הכחשה והזמה ביחד וע"כ מוכח דלפסול לעדות ל"ב עשאי"ל

(כא) ובאמת לדעתי הי' נראה להכריע בזה דהנה בתשו' מוח"ז ר"ע איגר סי' קע"ו כ' דעדים המכחישים עדים ל"ב אצלם עשאי"ל ולפ"ז הנני אומר דה"ה כשבאין לפסול א' לעדות על להבא ולעשותו רשע והוא לא העיד מקודם בעי עדות גמורה ועשאי"ל משא"כ כשהעידו עדים ואח"כ באו עדות לפסול העדות דל"ה רק כהכחשה ל"ב עשאי"ל כיון שאין באין רק להכחיש העדות (ולפ"ז שמא י"ל דאף דמוכח מש"ס דסנהדרין דבר חמא קטל נפשא ופסלי לסהדי בע"מ דחד אמר קמאי דידי גנב קבא דחישלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטי' דמזה מייתי מהר"מ פאדווא ראי' ונפסק ברמ"א סי' ל"ד סעיף כ"ח וקשיא מתוס' סנהדרין פ"ו ד"ה גניבה שהקשו אמאי נקטלי' הוי מצי למימר לפוסלו לעדות באנו והי' להם להעיד בעדות מיוחדת וכן קשי' מתוס' סנהדרין מ"א ד"ה אי נמי וע"כ תוס' לא ס"ל כמהר"ם פדווא להנ"ל נאמר דדוקא כשבאין להכחיש עדים שהעידו להרוג נפש בזה מהני עדות מיוחדת לפסול עדים כמ"ש הגאון ר"ע דבזה ל"ב עשאי"ל משא"כ כשבאין לפסול אחד לעדות לעשותו רשע על להבא ל"מ ע"מ ושפיר הקשה התוס'. מיהו יש להתישב בדבר. כי על דברי הגאון ר"ע חלקו אחרונים וע' באמרי בינה דיני עדות סי' ה' הנ"ל

סוף דבר כיון שהוכחתי דל"ב עשאי"ל ה"ה דל"ב דו"ח לפסול עדים ומהני ידיעה בלא ראי' כמו בד"מ שוב נזכרתי דכבר נתוכחו המורים אי מהני ידיעה בלא ראי' לפסול שו"ב לענין שוחט מבארדיטשוב דהגאון מיאססי כ' בתועפות ראם חיו"ד סי' א' דל"מ וכן הוא בנחלת יעקב והנלפע"ד כתבתי דיש חילוק אם העדים באים להכחיש עדים שבאין לחייב דמהני עדות מיוחדת ולדעתי גם ידיעה בלא ראי' משא"כ היכא שבאין לפסול אדם שמוחזק בכשרות (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ח' אות ד"ה מה שכתבתי בהך ענינא דידיעה בלא ראי' ובספרי הנ"ל סי' א' אות י"ב וסי' מ"ט אות ט"ו ט"ז על דברי הנוב"י ותשו' רע"א. וע"ל ח"ר סי' ס"ה אות ט' בענין ידיעה בלא ראי' וסי' ע"ד אות ב' וסי' פ' אות כ"ג בדיני הזמה בעדות אשה וסי' ק"א אות ה' וסי' ק"ב ק"ג וסי' קל"ו אות י"ג י"ד וסי' קל"ז אות ד' ה' ו' בענין הזמה בעדות מיוחדת)

(כב) מ"מ יהי' איך שיהי' כיון שיש ע"א שמעיד בבירור שקיבל שכר וע"א שמעיד שרצה לקבל שכר והבד"צ ראו ששלח המגרש מעות ונתברר בבירור גמור הדבר נודע שהעד אברהם משה נוגע בעדות ול"מ עדותו מדאורייתא. וגם על העד עבר יש אומדנא אך לא בירור גמור ע"כ העד אברהם משה ודאי אין בעדותו ממש והנה בנ"ד יש ג' עדות ב' עדים שנגבה עדות מהם בב"ד של ג' והם אברהם משה ואברהם עבר ועל המכתב שכתבו ב' עדים חתומים אברהם בר' יוסף כפי הנראה הוא העד אברהם משה והעד שני הוא זאב בן צבי. והנה לדעת רש"י אין לחוש להמכתב בתו"ע כי עדות בכתב ל"מ אך לשטת ר"ת דמהני עדות בכתב אם העדים ראויין להגיד יש לחוש לעד הזה בצירוף עם העד אברהם עבר שלא נפסל אמנם זה אם יכולין לקיימו דאם אין יכולין לקיימו אין לחוש עלי' כלל דאף דקיים שטרות דרבנן ומה"ט חשש מהרי"ק שורש ע"ד גם בקדושין לכתב שאינו מקיום מ"מ בנ"ד שהמגרש רדף אחר זיופים כמבואר בהג"ע אין לחוש לכתב שאינו מקיום וגם בקיום יש לדין בהך דכתובות ל"ו בעדים שהעידו שבקש א' לזייף דל"מ קיום עד שיבואו העדים עצמם ולדעת ר"א אפי' ע"י העדים מכירים חתימתם ל"מ כמבואר בח"מ סי' ס"ג וכ"ש באינו מקיום דל"ח כלל וע' ב"ש אה"ע סי' מ"ב שכתב באם א' הוציא שטר קדושין ועדים אומרים שבקש לזייף פ"א מחזקינין ג"ז לזיוף והיא מתשו' הרשב"א הובא בב"י דאפי' עדים אחרים מקיימין הכתב ל"מ ובתשו' הרשב"א כ' טעמים וטעם א' שכתב דכמו דאין מוציאין ממון בשטר כזה כן אין מוציאין מחזקת פנוי' ל"ש בנ"ד לפמש"ל דהאשה בחזקת א"א קיימת דלא כתשו' הר"ן אך טעם ב' שכ' דכיון דבלא סהדי הב"ד מתירין אותה להנשא ולא תצא מהיתרה שייך נמי בנ"ד ולכאורה יש לעיין אם הוה זאת מפיהם ולא מפי כתבם לפמ"ש תוס' ב"ב מ' דמה"ט במודעה א"צ לומר כתבו ול"ה מפיהם ולא מפי כתבם דתקנת חכמים היא עיי"ש א"כ היכ' דעדים כתבו שטר שמסר מודעה ועוד שביטל הגט והשליח אחר נתינתו כיון דלענין מודעה ל"ה מפיהם ולא מפי כתבם מתקנת חכמים ה"ה מה שהעידו על ביטול הגט ל"ה מפיהם ולא מפי כתבם אך י"ל דרבנן לא תקנו רק במודעה ולא בעדות ביטול הגט וכיון דמודעה ל"מ דהרי ביטל המודעה ופסל ע"מ ואנן סהדי דמה"ט בטל בלב שלם כמ"ש הר"ן בעדות על ביטול הגט הוה מפי כתבם ואנן פסקינין כרש"י, ולא כר"ת כמבואר סי' כ"ח ע"כ אף קיום ל"מ ורק שהב"ש סי' מ"ב חשש שמא יבואו עדים ויעידו בע"פ ע"כ יש לחקור בק"ק בראדי על העדים החתומים בהמכתב ואם א"א לקיים או שיבואו העדים ולא יעידו בע"פ אין לחוש להמכתב ולא נשאר רק ע"א וערעור חד ל"מ בשגם שהרי יש כאן הכחשה ורק דהוה תרי לגבי תרי וכשהאחד נפסל מטעם נגיעה לא נשאר רק ע"א בהכחשה

סי' צ"ב

המשך

התשובה

(א) והנה כבר כתבתי לעיל דלשיטת מהרש"א דלא תלינין טעות בב' עדים יש כאן הכחשה וכן לפשטות לישנא דהרמב"ם דלא תלינין טעות רק בשעה אחת יש הכחשה מב' נגד ב' רק שכתבתי דגם ב' נגד ב' האשה בחזקת א"א קיימה דלא כמשמעות תשו' הר"ן ובאמת הדבר מבואר בנוב"ת אה"ע סי' קנ"ו דבספק אם הי' חליצה כשירה אף ע"א נאמן לאסור כיון שהוא אומר שלא נעשה דבר המתירו. אך בגמ' דגיטין ד' ט' דמקשה והא אר"י אין ערעור פחות משנים לא משמע דמהני ערעור חד וע' פנ"י שכ' דהוא מטעם רוב דרוב אין מזייפין וה"ה שי"ל דרוב אין מבטלין כיון שנשבע שלא לבטל ע"כ ל"מ ע"א. רק בב' נגד ב' אסורה, ואמנם יש להסתפק בב' נגד ב' אם חזרו העדים הראשונים כגון בנ"ד שהעד אברהם משה אמר שקר העדתי אם מקבלין דברי' ול"ה חוזר ומגיד כיון שב' עדים אומרים ששקר הגיד וכבר מפלפל בענין זה בשער משפט סי' כ"ט סק"ב והנה בתחלה הביא ראי' מש"ס דכתובות כ' דיכולים לחזור מעדותן מדאר"נ אלו הוי קמן ומכחישין להו הוה הכחשה השתא דליתניהו קמן דאלו הוי לקמן דילמא הוי מודה להו מהימנא משמע דאלו הוה מודה להו לא היו חוזרין ומגידין כיון דב' עדים אומרים כדבריהם וכן מייתי ראי' מתוס' שם ד"ה אלא אר"נ שכ' דמ"ה לא מוקמינין אחזקה משום דאלו היו קמן שמא הי' מודה להו והוא ראי' גדולה וכבר התפלא מהר"ם שיף בגמ' ע"ז מה מהני הודאתם אבל אם נאמר דיוכלו לחזור אתי שפיר דברי הש"ס בשגם שי"ל דנהי דרש"י כ' בכתובת י"ח בטעמא דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד דגבי עדות חדא הגדה כתיב מ"מ י"ל בטעמא דקרא דאינו חוזר ומגיד משום דכיון שאומר שבתחלה שקר העיד אין אדם משים עצמו רשע לומר ששקר העיד ואף שנותן אמתלא לדברי' שאמר שהי' אנוסים מחמת נפשות ל"מ אמתלא ולפ"ז בב' עדים שמעידין ששקר העידו יכולין בעצמם לחזור אמנם בשער משפט לבסוף מייתי ראיה מריב"ש סי' רס"ו שכ' בזה הלשון והזמה שלא בפני' נהי דהזמה ל"ה הכחשה מיהו הוה וכיון דל"ה רק הכחשה הו"ל תרי ותרי אח"ל שווידאל אברם זה הנזכר אין ממש בחזרתו וחזר הדן להיות ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה ומזה הוכיח בשער משפט להלכה דאין יכולין לחזור אף בכה"ג. ואם לדין יש תשובה דכיון דהריב"ש כ' לבסוף דהזמה שלא בפני' מבטל כל העדות ול"ה תרי ותרי ע"כ כ' ליתר שאת דאף את"ל דל"מ חזרת העדים והו"ל תו"ת מ"מ ל"ה תרי ותרי דהזמה שלא בפניהם מבטל כל העדות אבל באמת י"ל דה"ה דיכולין לחזור מעדותן כיון די"ל דמה שריבתה תורה דוקא באין עדים מעידין כדברי חזרתן. ועוד י"ל דכונת הריב"ש דאת"ל שאין יכולין לחזור מ"מ ל"ה לי' תרי ותרי אבל י"ל שיכולין לחזור מטעמא דכתיבנא: