בית יצחק אבן העזר חלק ב קה

לא אשכחן ואינו דומה למה דאמרינן במכות באומר א' שהוזמו במקום פ' והשני כופר דמשלם חלקו דשם לפי דברי' גם השני חייב ואיכא הזמה שלימה משא"כ בזה ליכא אלא חצי הזמה (ובנבי"ק סי' ע"ב הקשה על הריב"ש דהזמה שלא בפני' מועיל לבטל העדות ולפסול אותם רק שאין משלמין מכאשר זמם והקשה מהא דא"ר עד זומם משלם לפי חלקו ומקשה בגמ' מאין עדים זוממין חייבין עד שיזימו שניהם ודילמא מיירי שע"א הוזם בפני' ועד שני שלא בפני' וטעמא דעד שיזומו שניהם הוא מדכתיב עד שקר ובעי שנים וכיון דלהריב"ש איכא ב' עדים שקרים ישלם האחד חלקו עיי"ש ולהנ"ל לק"מ דחצי הזמה לא אשכחן וטעמא דמשלשין בממון משום דמצטרף. ואיך ישלם לפי חלקו כיון שהשני פטור והא דצריך רש"י ד' ה' לומר בטעם דעד שיזימו שניהם דכתיב והנה עד שקר ובעי שנים משום דס"ד דאם הוזם רק ע"א מהני הזמה ולישלם הכל דהוא גרם כל ההיזק ע"ז הוצרך הילפותא אבל לאחר שידעינן דבעי הזמת שניהם א"כ שניהם גרמו היזק והאחד אינו משלם רק חצי וליכא כאשר זמם) וקצת צ"ע בדין זה אם לא אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לר"נ כדאיתא בסי' ת"י ובקצה"ח ססי' כ"ה ושמא בעדי זוממין לא אמרינן הכי

(יב) מיהו גם אם נסבול כ"ז פי' הירושלמי אינו נכון דהרי בש"ס דסנהדרין פ"ו מבואר דעדי גניבה ועדי מכירה עדי גניבה לוקין ועדי מיתה נהרגין וה"ה הכא עדי הזמה נהרגין ועדי שכירות משלמין דאלו באו להרוג ואלו באו לחייב ממון וע' רמב"ם פכ"א מעדות דעדי קינוי ועדי סתירה שהוזמו לוקין ועד טומאה משלם מכאשר זמם אף דבדידי' גופיה לא היתה מפסדת הכתובה ובירושלמי בריש סוטה באמת מסופק אם עדי סתירה משלמין מה שהיו מסייעין להפסיד כתובה ומסיק דאין משלמין ומ"ה פסק דעד טומאה לבד משלם וה"ה הכא ושמא יש לחלק דשם עד טומאה היא עדות אחרת וכאן אלו ואלו באו להכחיש עדי הבעל זו באו להזים וזו באו להכחיש. אמנם שמא יש לפרש הירושלמי בדרך זה דר' יוסי בר' בון יסבור כשיטת רש"י בכתובות ת ל"ב ד"ה שלא השם המביאו לידי מלקות דמשום דמלקות מלא תענה וממון מכאשר זמם לוקה ומשלם הא אם שניהם יהי' מכאשר זמם אין לוקין ומשלמין דמ"ש תוס' שם בפשיטות דאם רצו לחייב שתיהן ודאי חייבין שתיהן כבר הקשה הפנ"י דהרי בסנהדרין ד' ט' אמרינן דוקא משום דממון לזה ונפשות לזה חייבין מיתה וממון ומבואר דאם רצו לחייב אחד אין חייבין שניהם וע' בבית יעקב להגאון מליסא שכ' דתוס' לא כתבו דבריהם רק לר"מ ולא לרבנן באופן די"ל דלרבנן אם הוזמו העדים ממוצא ש"ר אין לוקין ומשלמין ומה שהקשה בהפלאה בתוס' הנ"ל דא"כ הו"ל במש"ר עדות שאאי"ל י"ל כיון דמהני תפיסה להעדים כמו בכל קלבד"מ לשיטת רש"י מיקרי עשאי"ל כמש"כ תוס' סנהדרין פ"א דהיכ' דמשכחת הזמה אף בדרך רחוק מיקרי עשאי"ל וזה מקשה ר' יוסי בר' בון ולא ע"י אלו ולא ע"י אלו לוקה ונותן מאה סלע והיינו דקשי' לי' דבין כת המזימים ובין כת האומרים ששכר אין לוקין ומשלמין דהתורה גילתה בעדים זוממין ממונא משלם ולא לקי או כמש"כ הפלאה בתוס' כתובות ל"ב ד"ה דאינו לוקה דא"ד דהא דריבתה תורה ע"ז לתשלומין דוקא היכא שהמלקות באו מלא תענה אבל היכא שהמלקות באו מכאשר זמם לוקין ואין משלמין א"כ הכא שהעדים לוקין מכאשר זמם הדין דלוקין ואין משלמין ואמאי חייבין מלקות ותשלומין ומשני אלא לוקין משום ל"ת ברעך עד שקר והכונה דכאן דלוקין מל"ת א"כ לר"מ לוקין ומשלמין שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלמין ולרבנן חייב ממון ולא מלקות כמש"כ הפלאה דהיכ' דמלקות באו מל"ת חייב ממון ולא מלקות וזה לדעתי פי' נכון

(יג) ובעיקר מש"כ תוס' דאם העידו על אחד שחייב ממון ומלקות ודאי חייבין שניהם והפנ"י הקשה ע"ז ובית יעקב כ' דזה לא כתבו רק לר"מ גוף דין זה היא מחלוקת בירושלמי ריש מכות עדים שנזדממו ונשתקרו ר' יוחנן אמר שקר שקר ר"א אמר רשע רשע ופי' המפרש שנזדממו על מלקות ונשתקרו על ממון שרצו לחייב ב' דברים לר"י חייבין שניהם ולר"ל אין חייבין ב' עונשין עיי"ש אך פירושו רחוק מאוד דלמה קרי למלקות נזדממו ולממון נשתקרו והמובחר לפמש"כ בקצה"ח סי' ל"ח דעדים שאמרו שקר העדנו לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין א"כ כל עדים זוממין חייבין מלקות מל"ת ורק שהתורה גילתה דממונא משלם מילקי לא לקי ומ"מ הו' כחייבי מלקות שוגגין. ומ"ה הכא דחייבין לשלם מדיני דגרמי פטורין מתשלומין עיי"ש דדוקא בדין הזמה גילתה תורה עיי"ש א"כ מיירי הירושלמי בעדים שנזדממו וכבר שילם המעות דס"ל לירושלמי דאף בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה דלא, כמש"כ תוס' ב"ק דף ד' רק כדעת נ"י בב"ב באופן דמדין הזמה אין חייבין לשלם אך אח"כ נשתקרו או שהוכחשו או שאמרו בעצמם שקר העדנו דחייבין מדיני דגרמי ס"ל לר"י חייבין בתשלומין כשיטתי' דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין ור"א יליף רשע רשע כמו דס"ל לר"ל בש"ס דידן כתובות ל"ה ומ"ה העדים פטורין מתשלומין כמש"כ הקצה"ח והא דאינו חייב בהזמה לבד מדיני דגרמי י"ל כיון דמדין הזמה לא חייבה תורה אם כבר ניתן המעות גם מדד"ג אינו חייב דשמא האמת כדברי' כיון דהעדים אין מכחישין אותו על גוף המעשה ולכן לא פליג רק אם אח"כ נשתקר על גוף המעשה וכן צ"ל בדעת הנ"י ולא כדמשמע מרמ"א סי' א' סעיף ד' ודוק כי אכ"מ להאריך

(יד) ואחרי שהוכחתי דראיות קצה"ח לאו ראי' נבא לעיקר הדין הנה כבר האריכו הפוסקים להחליט דאם נוטל שכר להעיד עדות המועיל פסול מדאורייתא הן אם פסול נוגע מטעם משקר והן אם היא מטעם קרוב דהוה כמעיד על עצמו בנוטל שכר להעיד עדות המועיל הוה נוגע גמור וכ"כ במ"ב סי' צ"ח דלא כדעת מהריב"ל דאם היא מטעם קרוב בעינין דוקא שיהי' לו נגיעה בגוף העדות ובקצה"ח סי' ל"ז כ' דאף נגיעה מצד חוץ ל"ה רק מדרבנן ומה"ט ס"ל דאף בנוטל שכר להעיד עדות המועיל ל"ה רק פסול מדרבנן וז"א דהיכ' שמעמידו בפני בע"ח הוה נגיעה מדאורייתא וכש"כ בנוטל שכר ועיין בנב"י קמא אבה"ע סי' כ"ז ובש"ש שמעתא ז' פ"ו וז'. ויבואר עוד לפנינו אי"ה, וכ"כ בתשו' פנ"י סי' ס"ז אבה"ע דנוטל שכר להעיד עדות המועיל פסול מדאורייתא עיי"ש דמייתי ראי' מירושלמי בנוגע משום שכר פסול מדאורייתא ועד הצריך שבועה פסול מדרבנן וכ"כ בח"מ סי' ל"ה אבה"ע וכ"ז דלא כקצה"ח

(טו) והנה אם לא נטל שכר קודם העדות רק שהבטיחו לו ליתן קודם שהעיד והעיד לא נתבטל העדות למפרע כן כתב המגיה במ"ל סוף עדות בשם שבות יעקב ח"א סי' קכ"ח וגוף הדבר תמוה מאוד דהרי הוא נוגע בעדות דאם לא יעוד לא יתנו לו ואם יעוד יהי' לו שכר ואף דתוס' כתבו בב"ב דל"ח שמא יתעשר וכן פסקינין בח"מ דכל היכ' דהשתא אינו נוגע בעדות אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר לעדות וכן מבואר שם סי' ל"ז סעיף ט' דבעינין שיהי' לו הנאה ניכרת בשעת העדות זה דוקא בחשש בעלמא כגון לחוש שמא יתעשר בשביל זה לא יעיד שקר וכן בשביל הנאה שיתן אח"כ לקרובי' צדקה אבל בהבטיח לו חברו ליתן שכר ל"ה חשש רק הנאה ודאית דבודאי חברו יקיים דברו ושמא היא מחיוב לשלם שכר פעולה ואדרבה אף די"ל דבנוטל שכר להעיד ל"ה נוגע בעדות והעדות לא בטיל רק משום שמחיוב לקיים מה אני בחנם היינו דוקא אם משלם לו שכר שיבא לב"ד ויעיד ולא דוקא שיה' עדות המועיל וכיון שיכול לבא לב"ד ולהגיד בהפך הדבר ושכרו אינו מחיוב להחזיר דלא התנה עמו רק שיעיד מה שיודע ע"כ ל"ה נוגע בעדות משא"כ בהבטיח לו שכר ואם לא יעיד לטובתן ודאי לא יתן לו נמצא דהוה נוגע בעדות

ובשבות יעקב לא נמצא זה וט"ס במ"ל וצ"ל בית יעקב סי' קכ"ח ועיינתי שם וכל ראיותי' אינם ראי' דמה שהביא ממה שכ' תוס' דל"ה נוגע בעדות שמא יתעשר אין ראי' דחברך מית אשר מתעשר לא תאשר משא"כ בהבטיח לו חבירו ודאי יקיים דברו וכן מה שהביא מסנהדרין דף כ"ג בנמצא כת שני' פסולין דמבעי בגמ' אי הוה למפרע נוגע בעדות ופשטינין כבר העירו הראשונים ופרש"י כבר נתקבל העדות ועדין לא הי' הי' נוגעין ומאחר שנתקבל בהכשר נאמנים לפסול הראשונים ולא דהוה נוגע מספק שמא יפסלו אחרונים אין ראי' כלל דמנין לנו לחוש שמא יפסלו אחרונים אדרבה מוקמינין להו בחזקת כשרות ומ"ה ל"ה נוגע משא"כ בהבטיח לו שכר ומצאתי בשער משפט סי' ל"ד שחולק על הבית יעקב אמנם בגוף הדבר דהוי נוגעין שתק לי' ושוב עוררנו הרב הגדול מ' יצחק צבי העמערלינג נ"י אבד"ק ראזינטאב דסברת הבית יעקב כ' הסמ"ע וסברותינו כ' הש"ך עיין סי' קכ"ג בסמ"ע ס"ק ט'. במורשה שא"ל הנרשה שכרך יהי' תלוי אם ארצה אתן לך שכ' הת"ה דל"ה נוגע בעדות כיון דאין שכירתו על שליחותו ודאי וראי' מדל"ח שמא יתעשר והש"ך שם דוחה דברי ת"ה דשאני התם דהשתא ליכא ספיקא כלל אבל הכא איכא ספיקא דילמא מרויח ויש לחוש שיעיד שיתן לו ויפה הראה אמנם לדעתי אף הת"ה מודה דשם תלוי בדעתו אם ירצה ליתן משא"כ בהבטיח לו בבירור וכ"כ ממש בתשו' פנ"י אה"ע סי' ס"ד דבהבטיח ליתן לו בבירור אף הת"ה מודה דהוה נוגע. ויש סברא דחייב ליתן לו שכר פעולה שהבטיח כמו אתנן דלולא דקלבד"מ הי' חייב ליתן ובקלבד"מ נמי חייב לצי"ש, ומצאתי בספר היקר אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבאך חלק ח"מ דיני דיינים סי' י"ז שכ' ג"כ דהבטיח לשלם שכירות לעידי שקר מחיוב לשלם והאריך בפרט זה. אך לדעתי אינו דומה לאתנן דשם נהנה מאיסור ומ"ה מחיוב לשלם משא"כ בעדות כיון דעפ"י דין מחיוב להחזיר המעות שגבה שלא כדין ולא יהנו מעשי' אינו חייב לשלם. ומ"מ הדבר ברור דהוי נוגע כיון דבודאי יקיים דברי' ודלא כבית יעקב ואין להאריך בפרט זה יותר

ולכאורה יש ראי' לבית יעקב מסי' ק"מ סעיף י' דמבואר שם דאם העידו השוכרים קודם שבא המערער עדותן עדות כיון דלע"ע ל"ה נוגעין וה"ה כשהבטיח שכירות אולם זה אינו דכבר הקשה שם הטו"ז אמאי ל"ה נוגעין ועיין מה שתירץ התומים והנתיבות ומפאת כן משם אין ראי' ודוק

(טז) והנה יש לדון בזה אם ב' עדים העידו ובאו ב' עדים והעידו שקיבלו שכירות אם הוי כתרי ותרי או האחרונים נאמנים לבטל לגמרי עדות הראשונים ואם יש חילוק בין העידו האחרונים בפני הראשונים ולפי שמכל זה נ"מ לנ"ד ע"כ אבאר

הנה בראשית ההשקפה עלה במחשבה לפני דלפי המבואר בש"ס דכתובות כ' דב' עדים החתומים על השטר ובאו ב' ואמרו פסולים הי' או אנוסים וכו' הוה תרי ותרי ה"ה בב' שהעידו בע"פ וב' אומרים אח"כ שכורי' הי' הוה תרי ותרי ולא תימא דוקא בשטר אמרינן כן אבל לא כשהעידו בע"פ דזה ליתא דעדות בשטר לא עדיף מעדות בע"פ ובכתובות י"ח ע"ב אמרינין וכי תימא בע"פ אבל בשטר לא הא אמר ר"ל עדות החתומים על השטר כמו שנחקרו בב"ד מבואר דלא גרע מעדות בע"פ אבל לא עדיף אמנם לאחר העיון בתוס' ב"ק ע"ב ע"ב ד"ה אין לך ובתוס' כתובות כ' ד"ה אלא אמר ר"ה ותוס' שם י"ט ע"ב ד"ה ואם מפורש יוצא דיש ד' חלוקים