בית יצחק אבן העזר חלק א צה

דזימנין דמרחמי' לי'. והמהרש"א מיירי היכא שגם עתה אומרת שאינה יודעת כדכתיבנא. והיוצא מזה לדינא בנ"ד דאם המשודך אומר שהוא דר עמה כמה פעמים ולא ראה שום חשש על בעל אמה וטוען ברי שהיא מעוברת ממנו מהני אמתלא ועדיף משתיקה ובהכי נ"ל לפרש דברי הגמ' כתובות כ"ב דאמרינן שם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה מאי אף בזו אם נתנה אמתלא ומאי מיבעי לי' עיין במהרש"א ובחו"ד סי' קפ"ה מה שהאריך בזה ולהנ"ל נאמר האיבעי' קאי אם הגיע שעת וסתה ואומרת שבדקה עצמה ומצאה טהורה ומיבעי' אם אמתלא עדיף משתיקה ומהני אף בזה או לא עדיף משתיקה ול"מ רק אם אמרה פנוי' אני דאם שתקה לא מחזקינן לאשת איש משא"כ בטמאה אני אם לא אומרת כלום אמרינן אורח בזמנו בא ודוק

(ג) ושוב ראיתי בתשובת מוח"ז מ' עקיבא איגר סי' פ"ה שהבין דברי מהרש"א יבמות הנ"ל כפשטן. ומפאת כן חשש להחמיר היכא דבעינן דיבור' דידיה לומר שהוא בנו ל"מ אמתלא דאמתל' לא עדיף משתיקה וכבר כתבתי מה שנלע"ד בפשט דברי התוס' ומהרש"א ז"ל, אמנם הראיה שהבאתי לעיל מדברי התוס' דף קי"ח ע"ב כעת ראיתי דיש לדחות דשם באמרה ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ הבן. ואח"כ נותנת אמתל' אמרינן דל כל אמירתה שאמרה ניתן לי בן. ואח"כ מת אחרי הבעל ואילו אמרה מת בעלי לבד מותרת להנשא ועוד דשם גופא הוי הטעם דל"ה אמתל' משום דהוי כשתיקה וזה גופה ראיות הגמר'. דאס"ד דבודאי האשה סניא ליבם וכשאומרת מת בעלי ואח"כ בני אמרינן שאומרת כן מחמת שנאה ומצד הדין מותרת ליבם רק מצד שוי' נפשה חתיכ' דאיסור' כשנותנת אמתל' לדברי' הראשונים מותרת ליבם דבדיבור הראשון נמי מותרת ליבם מצד הדין ומ"ה מייתי בגמר' ראיה דאמרינן דרחמי' לי' ולפי דברי' הראשונים אסורה ליבם. ואמתל' ל"מ לעקור דברי' הראשונים ולקיים הא דברי' באחרונים דלא עדיף משתיקה. אך אמנם גם בלי ראי' הדבר רחוק דל"מ אמתלא אם אח"כ אומרת ששמעה מאחר שמת בעלה. ומנא לי' לתוס' זאת וגם מדברי מהרש"א דלא הוכיח דאמתל' עדיף משתיקה מדלא מהני באמת שתהי' מותרת להנשא מוכח דס"ל דתוס' לא מיירי באומרת שידעת שמת כדכתיבנ'. אמנם אף אם נאמר כדברי מוח"ז הגאון ר"ע איגר. וגם מדברי בית מאיר סי' י"ז ס"ק מ"ו מוכח קצת דס"ל כדברי הגאון ר"ע איגר בכ"ז אין ראי' לאסור בנ"ד לפענ"ד דכ"ז דוקא היכא שלא נשאת ול"מ אמירתה שאומרת לכשר נבעלתי הואיל ורוב פסולים אצלה בעינן לצרף גם אמירה דידי' שאומר שיודע בבירור שלא נתעברה רק ממנו ואז שייך לומר דאמתל' לא עדיף משתיקה משא"כ בנ"ד שכבר נשאת. ומבואר בסי' ו' דהיכא דאם נשאת לא תצא אפילו ברוב פסולים באומרת ברי לי. ולפ"ז אף אם הוא שותק מהני אמירתה דידה לבד א"כ בכה"ג שפיר מהני אמתל' דידי'. וכפי שהביאו הגדולים הנ"ל דאף בשתיקתו מותרת לו בדיעבד

(ד) והנה הגאון ר"ע בתשובה הנ"ל חשש עוד דכיון שטען בתחילה בפני ב"ד דלא נתעברה ממנו הוי כעד ובעד לא מהני אמתל' כיון שהתורה האמינו. והנה שורש דבר זה יוצא מפי חכמי פרובינצי' בתשובת מהרי"ק הובא בש"ש ש"ו פ"ח דהיכא דאבי האשה אמר שבתי א"א ל"מ אמתל' כיון שהתורה האמינו בתו"ע. והנה בנ"ד כיון שאומר בתחילה שלא נתעברה ממנו נאמן בת"ע כמו שנאמן לומר על בנו שהוא בן גרושה ול"מ אמתל' אמנם לפענ"ד נראה הגם כי דבר זה שורש גדול דמבואר בח"מ סי' רע"ז דאפילו אומר על בנו השני שהוא בכור דנאמן וכתוב בסמ"ע ס"ק כ"ד דמשהשני בכור הראשון ממזר והתורה האמינתו עיי"ש וכן הוא להדי' באה"ע סי' ד' סעיף כ"ט ובתוס' יבמות הרי דנאמן מן התורה לומר שאינו בנו ול"מ אמתל' לפ"ז. אבל באמת מבואר באה"ע סי' ד' ס' כ"ט ברמ"א דאב שאומר על בנו שהוא ממזר וחזר ונתן אמתל' נאמן עיי"ש. הרי אף שהתורה האמינתו מהני אמתל' ודלא כחכמי פרובינצי' ושמא י"ל דרמ"א מיירי בלא הגיד בב"ד רק חוץ לב"ד אבל היכא שהגיד בב"ד ל"מ אמתל'. אבל לפי המבואר ברמ"א אבה"ע סי' ד' ס' כ"ט הנ"ל הא דאב נאמן על בנו היינו במי שהוא בחזקת אבי' כגון שאשתו נשואה אבל פנוי' שאומרת זה בן פלוני והוא אומר שמממזר נתעברה אינו נאמן לפסלו והיא נאמנת עליו להכשירו א"כ בנ"ד שבעת שבאו לב"ד פנוי' היתה והמשודך אמר שנתעברה מחייבי כריתות. והיא אומרת מהמשודך היתה נאמנת להכשיר הילד. ול"ש לומר שנאמן בתורת עדות ורק מצד שויא נפשה חתיכא דאיסורא ולזה מהני אמתלא והנה באבני מילואים סי' ד' ס"ק כ' מביא לשון התשב"ץ סי' י"ט ח"ב שכתב שם לענין פנוי' שתובעת מזונות. עבור הילד שכתב הריב"ש דאפילו שבועה א"צ הנתבע והוא חולק עליו וכתב ועוד שהאב אינו נאמן אלא על בנו לפסלו לומר שהוא ממזר. אבל לפסול שאינו בנו אינו נאמן. אף אתה אל תתמה לענין חיוב ממון אם נאמן לענין ירושה אינו נאמן להפסיד אמו שכר הנקה שהנאמנות שלו אינו אלא על הבן לבד להפסידו או לפסלו לא לפסול אחרים ולהפסידם. ובאבני מילואים תמה עליו מדברי התוס' יבמות דנאמן לומר על בנו הקטן שהוא בכור והראשון ממזר ואינו בנו הגם שבשלטי הגבורים לא כתוב כן גם עליו תמה עיי"ש. ולפענ"ד בלאו דברי התוס' הדבר יפלא יותר דהרי לעיל מזה כתב התשב"ץ בעצמו דנאמן לומר על בנו הקטן שהוא בכור והראשון ממזר ואינו בנו, ואיך יסתור דבריו בעצמו. אבל פשוט כוונתו. כשיטת הת"ה והרמ"א הנ"ל. דדוקא במוחזקין באחד שהוא בנו כגון בן שיש לו מאשה נשואה. והוא בחזקת בנו נאמן לו' עליו שהוא ממזר ואינו בנו. אבל בן פנוי' אינו נאמן רק לפסלו אם אומר שהוא אביו והוא מחייבי כריתות אבל באומר שאינו בנו והוא זר אצלו וגם אינו בחזקת בנו התורה לא האמנתו עליו ומזה פסק דה"ה להפסיד להפנוי' או לפסלה התורה לא האמינתו וז"ב. ועכ"פ למדנו מדבריו דהתורה לא האמינתו לפסול המשודכת ואין כאן רק שוי' נפשה חתיכה דאיסורא ומהני אמתלא. והן אמת שרמ"א מביא דבר זה בלא חילוק. וצ"ע דא"כ למה פסק המחבר בסי' כ"ז בארוסה שנתעברה בבית אבי' והארוס אומר שאין ממנו הילד ממזר ודאי. וכתב הב"ש ס"ק ס"ה משום שהתורה האמינתו. והרי דוקא במוחזק שהוא בנו כגון באשתו נשואה התורה האמינתו. ולא בפנוי' שאינו מוחזק בבנו כמ"ש הת"ה וה"ה בארוסה. ושמא הרמ"א מחלק בין ארוסה לפנוי'. או דדוקא היכא שאומר שאינו בנו וממילא הוא ממזר. כגון בארוסה מהימן אפילו באינו מוחזק שהוא בנו משא"כ לומר שממזר נתעברה או שנבעלה לחייבי כריתות לא מהימנינן לי' ודוק (ודע דמה שכ' המ"ל ספ"ט מאישות הובא בפמ"ג יו"ד סי' א' אות ט"ל דאב שאמר קדשתי בתי ועדים מכחישין נאמן לאסור דשוי' חתיכה דאיסורא לא אדע אנה מצא שהתורה האמינו נגד עדים. ומהרשד"ם סי' ט' לא החליט זה ובלי ראי' אין לאסור)

(ה) ועדיין יש לפענ"ד לחלק ולומר כיון שכתב בקצה"ח, סי' סי' רע"ט ובש"ש דבאומר אשה זו זונה היא או גרושה נאמן ואין זה דבר שבערוה ומה"ט נאמן לומר בן גרושה הוא ואין נאמן לומר שאמו שפחה היכא שמוחזקת בכשרה אף לר"י כמ"ש הסמ"ע א"כ בנ"ד שאמר על המשודכת שהיא זונה נאמן כעד אחד ול"מ אמתלא היכא שאמר בב"ד דלפענ"ד גם תשובת הר"ן סי' מ"ז מודה היכא שאמר בב"ד. אבל כ"ז לא שייך בנ"ד שהרי המשודך רצה להתיר השידוך והי' אז נוגע בעדות במה שאמר שנתעברה מאבי' חורגה ונוגע ל"מ אף באיסורין ואף היכא שע"א נאמן אבל נוגע ודאי לא ומ"ה אין לנו לדין רק מצד שוי' חתיכה דאיסורא ומהני אמתלא. וגם גוף דברי הקצה"ח והש"ש ש"ו פט"ו לא נהירא דמה שמחלק שם בין בן גרושה דאינו נאמן ביחיד ובין אשה זו גרושה דנאמן ביחיד דזה הוי פסול הגוף הואיל דהוי פסול משנולד. וזה ל"ה פסול הגוף דל"ה פסולה משנולד אנא לא ידענא איזו חילוק יש אם פסולו משנולד או לאח"כ נפסל ואדרבה ניקל יותר לפסול משנולד שלא הי' לו חזקת כשרות מעולם מלפסול אח"כ ומה דאמרינן בקידושין דבעל מום פסולו ביחיד אמרינן הטעם שם משום שלוף ואחוי ואף לרבא לס"ד אין לחלק בהכי. ואדרבה אמרינן שם בעל מום פסולו בגופו. ובן גרושה מיקרי פסולו מאחרים. ועוד לסברתו הו"ל לחלק בין בעל מום שהוא משנולד ובין בעל מום שנעשה אח"כ אלא ברור דאין לחלק בהכי וכמו דע"א אינו נאמן להעיד על חבירו שהוא גזלן ופסול כן אינו נאמן לשוי' לאשה זונה ופסולה ומה שהוכיח מרמב"ם שפסק דאיסור עצמו בע"א הוחזק בהעיד על אשה גרושה או זונה הוא לק"מ לפי מה שהוכיח בש"ש פי"ב דרמב"ם מיירי בהוחזקה עפ"י העד ובהוחזקה אפי' באשה עצמה שאמרה מקודשת נהרגין על פי' ועיי"ש פי"ב וה"ה בגרושה מיירי בכה"ג ואכ"מ להאריך בזה ועכ"פ ברור לדעתי דאין עד אחד נאמן לפסול אשה ולומר זונה היא. אמת הוא מה שצ"ע בזה גם על דברי הסמ"ע גופי' סי' רע"ט הנ"ל שכתב דבאומר שהוא עבד ואמו מוחזקת בבת ישראל דלאו כל כמיני' לומר שהוא עבד עיי"ש ס"ק י"ב וצ"ע מדברי הנ"י בפ' החולץ שכתב שם אהאי דאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי. והקשה דמאי בכך והלא נכרי ועבד הבא על ב"י הולד כשר כקו' התוס' ותירץ דאומר דגם אשתו נתגיירה בינה לבין עצמה וכיון דאשתו נמי מוחזקת בישראל כמו שהוא מוחזק ולפ"ז מאי מקשה בגמ' שם ביבמות מ"ז ומי אמר ר"י דאבנים לא מהימן עיי"ש. אין ה"נ דלא מהימין עלי' היכא שמוחזקת בישראל וצ"ע על הסמ"ע

(ו) ולדינא כבר כתבתי לסתור דעת הגאון ר"ע איגר אמנם במה שכתבתי בראשית דברינו שחשש דל"מ אמתלא מצד שעשה מעשה וביטל השידוכין וכתבתי דמעשה זו אינו מוכיח על אמירתו דיכול להיות שטעם אחר הסבהו להתיר השידוך. ראיתי בנוב"י קמא חלק אה"ע סי' י"א שכתב שם בעובדא דידי' באשה שאמרה טמאה אני לך ונתגרשה מפאת כן ואח"כ נתנה אמתלא. ורצה לומר דהואיל דנתעבד מעשה ל"מ אמתלא וכתב שם ג"כ דהואיל דאין מעשה זו מוכיח שנטמאה דיכול להיות שנתגרשה מטעם אחר לא מקרי זאת מעשה ומהני אמתלא וכש"כ קשר השידוכין. ובתשובה שם כתב דלדעת הרמב"ם בפי"ח מא"ב דבאשת כהן שאמרה שנאנסה אסורה לאחר מיתת הבעל לכהן אחר וכתב הה"מ בסברתו דהואיל והבעל אין מחויב לגרשה ל"ה זאת אמתלא ול"מ ולפ"ז חשש להחמיר בנ"ד ע"ש וזה ל"ש בנידן דידן דכשאמר החתן דהיא לא נתעברה ממנו רשאי להתיר קשר השידוכין דהב"ד אין יכולין להתיר אותו לינשא. ונמצא דהאמתלא טובה ומהני אף לדעת הרמב"ם. אך סברא אחת יש ללמוד מדברי תשובה הנ"ל לאסור בנ"ד לפמ"ש הראב"ד שם דמועיל אמתלא הואיל ולא נתקבלו דברי'. ולפי"ז כתב הב"ש בסי' י' דבאשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון ל"מ אמתלא הואיל ונתקבלה דברי' לענין הכתובה. עיין בנוב"י סי' הנ"ל שהאריך בזה. ולפ"ז בנ"ד דנתקבלו דברי החתן להתיר קשר השידוכין בלי קנס. לכאורה ל"מ אמתלא אף לדעת הראב"ד. אמנם לפמ"ש בנוב"י אה"ע קמא סי' ח' בביאור דברי הראב"ד דלכאורה תמוהין דבריו דא"כ גם באשת כהן נתקבלו דברי' לענין תרומה שאסורה לפי מה דפסקינן כרבא בשילהי נדרים. וכתב דסברת הראב"ד דבשלמא באשת כהן סמכה על מה שתאמר אח"כ האמתלא ואף לתרומה תהי' מותרת משא"כ באשת ישראל שתפסיד הכתובה ול"מ אמתלא דזה שמפסדת הכתובה היא מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים ול"מ אמתלא כמ"ש הח"מ סי' קט"ו ועל מה זה סמכה. ולכן ל"מ אמתלא אף לענין איסור עיי"ש א"כ כ"ז דוקא היכא שמפסדת ממון משא"כ בנ"ד שהחתן אמר לאיסור ונתקבל דבריו להרויח ממון ושלא יתן קנס לכן מהני אמתלא אף בנתקבלו דבריו. ולפמ"ש בבית מאיר סי' ו' לחלוק על הנוב"י. וכתב דהא דנתקבלו דבריו ל"מ אמתלא דזה דוקא בנתקבלו דבריו בתורת ודאי ולא בתורת ספק עיי"ש א"כ בנ"ד דנתקבלו דבריו בתורת ספק