בית יצחק אבן העזר חלק א צד

חולין ו' ולחד שיטה הוא ר"ג דיבנה. ולכן ס"ל דוקא ברי מהני ולא רוב ור' יהושע אינו חייש למיעוטא ביבמות קי"ט ובבכורות כ' ומש"ה ס"ל אף בשמא מהני תרי רובא עכ"פ. ולפ"ז לדידן שפיר בזה פסקינן כר' יהושע וזה הערה נכונה. אך י"ל דזה הוי רובא דאית' קמן ור"ג מודה. ולפ"ז לא קשה מה שהקשו התוס' יבמות ס"ז מר' יוסי ואכ"מ להאריך יותר. ודע דהיה מקום להקשות בסוגי' שם קושי' אחת דמקשה אר' יהושע אפי' ברוב כשרים נמי שמא לר' יהושע גרע יותר טענת ברי מטענת שמא הגם שהוא מילת' דתמוה והסברא דהתוס' כתובות ט"ו הקשה מאי מהני אזיל לגביה הרי הדר לנחותא. ותירץ לחלק בין הך דנזיר להכא דשם אנן דנין בתר שעת שנוש' כעת אשה משא"כ בכתובות אנן דנין על שעה שבעלה הפסול. ולכאורה הסברא אמאי לא נידן גם בנזיר בתר שעה שנאסרה עליו וצ"ל בשלמא שם עיקר הדבר תלה מאי שהיא כעת דאף אם קידש לקרובה ומתה מותר בקרובה, ורק אנו חיישינן שמא השתא יש לו לאשה קרובה ולכן אזלינן בתר השתא משא"כ לענין בועל מאי לנו אם הבועל השתא הדר לנחות' אף אם הבועל מת ולית' בעולם כבר אסרה ואנו דנין רק על אותו שעה. כן פירשתי וכן מוכח קצת פי' זה בשיטה מקובצת. וכעת ראיתי דעדיין קשה למ"ד חמותו לאחר מותה אסור עיין יבמות צ"ה דפליג' אי הוה בשריפה וכתב מהרש"א ותוס' ריש יבמות דלכ"ע בכרת ולפ"ז אמאי אמרינן בנזיר שם דמודה ר"י באשה שאין לה בת אע"פ שנתגרשה עיי"ש והרי אפי' יש לה בת מותר לישא אמה ול"ח שקידש בתה דבזה ל"ש הדרא לניחות' האשה שקידש השליח דאפי' מתה כעת אסורה ואין אנו דנין רק על שעת הקדושין ואז היא ניידה. ולכן הנראה כוונת התוס' בדרך זה דבשלמ' בהך דנאנסה הספק נולד באותו שעה שנבעלה ואז ניידי משא"כ בהך דנזיר בשעה שקידש השליח לא היה אז ספק רק כעת בשעה שרוצה לקדש נולד הספק ואז הדר' לניחותא. וכן פירש בעצי ארזים סוף סי' ד' דברי התוס' בדרך זה. ולפ"ז י"ל דה"ט דר' יהושע דס"ל דל"מ טענת ברי בראוהו מעוברת דכיון דאיהי טוענת ברי לדידה ל"ה ספק כלל. ורק לנו הב"ד ולהכהן שרוצה לישא אותה הוי ספק למי נבעלה אז וכשנולד לנו ספק הדר הבועל לניחותא משא"כ כשהיא ג"כ טוענת שמא ואז הספק נולד לה בשעה שנבעלה ואז הבועל פירש ונייד ואזלינן בתר רוב ומהני רוב אף לר' יהושע ומאי מקשה כן הקשיתי בהשקפה ראשונה אבל המובחר דדברי התוס' בפשטן כמו שפירשתי ראשונה. והקושיא מחמותו יש לישב לאחר הענין (וע' מ"ש בזה בספרי ליו"ד ח"א סי' קל"ג אות ז') ודע דלדעת הרמב"ם דס"ל כמו דחיישינן שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, יש לעיין בבנו מאנוסתו מאי דלכאו' דוקא במפותה חיישי' כשם שזינתה אבל לא באנוסתה. וכן כתב בגבעת פנחס אבל המעיין בהרב המגיד פ"ג מיבמות שכתב אבל בנו מאנוסתו או ממפותתו משמע דאין חילוק וצ"ע על הה"מ בזה דהחילוק ברור מאוד. והא דמקשה מיבמות מילדה ולא מוקי באנוסה היינו דמשמע לגמ' דקאי גם על מפותה דקתני שם במתניתין וצ"ע על הה"מ בזה. והנני ידידו סי' נה

ב"ה פרעמישלא תרל"א לפ"ק

ע"ד השאלה בא' שבא לדון עם משודכת שלו והוא כהן וטען שהמשודכת שלו מעוברת מאבי' חרגה. וע"כ אינו רוצה לישא אותה. והמשודכת אמרה שהיא מעוברת ממנו. וכראות הבד"צ שהוא טוען שהיא אסורה עליו עשו פשרה להתיר קשר השידוכין. ואח"כ נתחרט המשודך ובא לפני הב"ד וטען שנתעברה ממנו. ומה שטען מתחלה הי' למען יוכל להתיר קשר השידוכין. ורצה שהב"ד יתירו לו לישא אותה. והב"ד הותרו בו שלא ישא אותה והוא עבר ונשאה. אם מחוייבים ב"ד להפרישם ואם מחויב הבעל לגרשה. ובאם שהיא לא תרצה לקבל מדעתה אם יוכל הבעל לכופה. ואם הכהן הזה מותר לישא כפי' ולעלות ראשון לתורה. והנה המקום שהמשודכת היתה דרה הוא שוק של נכרים ורוב פסולים אצלה. וגם אבי' חורגה אין מוחזק בכשרות והמשודך הזה גם בתחלה הודה בפני הב"ד שבא על המשודכת אך אמר שהיא נתעברה מאבי חורגה ואח"כ אמר אמתלא כנ"ל

(א) תשובה הנה בגוף הדין אם אמר בתחילה שהיא נתעברת ממנו אם מותר לישא אותה כבר האריכו כל האחרונים ועיין בנוב"י ובברית אברהם ובחתם סופר וגם אני ת"ל הארכתי בזה, וכבר יצא הדבר בהיתר מכמה גאונים. אמנם נחקור אם מותרה לו מצד דשוי' אנפשיה חתיכא דאיסורא ואם מועיל כזה אמתלא. הנה מצד מה שאמר בפנינו ב"ד ורבים שהי' שם שהיא מעוברת מבעל אמה. והט"ז כתב בסי' קפ"ה דהיכא דאמרה בפני רבים ל"מ אמתלא. אך הכו"פ הקשה על הטו"ז מכתובות פ"ב דשם ג"כ אמרה בפני רבים שהיא א"מ. וצ"ל בישוב דברי הטו"ז כמ"ש הש"ך ס"ק ה' דהיכא דהיתה מוכרחת לעשות מעשה מהני אמתלא. ה"ה שם בכתובות היתה מוכרחת להגיד לרבים שהיא א"א שלא יקפצו עלי' אנשים שאינם מהוגנים מהני אמתלא משא"כ לענין טמאה אני דהי' סגי אם אמרה לבעלה לבד ולמה אמרה בפני רבים ולכן לא מהני אמתלא. ולפי"ז בנ"ד שהי' מוכרח לומר להב"ד שנתעברה מאחר למען יותר הקשר ע"כ מהני אף אם אמר בפני רבים. וגם מצד זה שקיבל קנין בפני ב"ד והתפשר עצמו להתיר הקשר לא איכפת לן דנאמר דזה הוה מעשה ול"מ אמתלא בעשה מעשה. דז"א מעשה להוכיח דלא נתעברה ממנו אך דאינו רוצה בהשודך ויכול להיות שמטעם אחר רצה להתיר. ודוקא בלבשה בגדי נדותה הוי מעשה להוכיח על איסור נדתה. משא"כ מעשה שהותר הקשר אינו אות שנתעברה באיסור. וכן במה שהקשה הט"ז מטבח שעשה סימן בראש הכבש שם ע"כ סימן כזה נודע לכל שהיא טרפה כגון שציין טריפה עלי' או סימן אחר שנודע לכל משא"כ מעשה היתר הקשר אינו סי' שנתעברה מאחר. ע"כ גם מפאת זה מהני אמתלא. אמנם דא עקא לפי מ"ש מהרש"א ביבמות י"ח בד"ה סד"א הא מימת דהיכא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ל"מ אמתלא רק היכא דשתיקה מועיל. משא"כ היכא שצריך אמירה. ומה"ט באמרה תחלה לא מת ל"מ אם אח"כ מודה לדברי' דלא עדיפא משתיקה. ולפי זה בנ"ד דכל עיקר ההיתר הכא מצד שהיא טוען ברי לי שממנו נתעברה. ואם הוא שותק ודאי ל"מ אמירתה לבד כיון שרוב פסולים אצלה. א"כ לכאורה לא מהני אמתלא דלא עדיף משתיקה. וכעין סברא זאת מצאתי גם כן בכו"פ סי' קפ"ה לחלק בין הגיע שעת וסתה ללא הגיע שעת וסתה. דהיכא דכבר הגיע שעת וסתה. ובעי דוקא אמירה דידה ל"מ אמתלא דאם אתי דיבור ומבטל דיבור הרי היא בחזקת טמאה. משא"כ אם היא בחזקת טהרה. אתי דיבור ומבטל דיבור מהני אמתלא. אך שהיא כתב כן לחלק בלבשה בגדי נדותה. ומשמע דבאמירה לבד אין חילוק אבל מדברי מהרש"א מוכח דאפי' שויא לנפשיה חתיכא דאיסורא בדיבור לבד ל"מ אמתלא רק היכא דשתיקה מועיל. ואמתלא לא עדיפא משתיקה עיי"ש והנה דברי מהרש"א צ"ע שהביא ראי' דאפילו בנותנת אמתלא לא עדיפא משתיקה דאל"כ לא הוה איצטריכא לתלמודא להך סברה דקאמר והא דקאמר לא מת לקלקולא לצרה. וכוונתו לכאורה דלמה לי' למימר דקמ"ל דל"א תמות נפשי עם פלשתים קאמרה והרי קמ"ל טובא בל"ה דל"מ אמתלא. וע"כ דאמתלא לא עדיף משתיקה וגם: זאת פשיטא ולכן הוצרך לומר דקמ"ל דל"א דלקולקלא לצרתה קאמרה וזה צ"ע דבאמת זאת גופה הוה אמתלא והוא גופא קאמר מהו דתימא לקלקולא לצרתה קמכוונא וזה גופה הוי אמתלא. וקמ"ל דל"מ אמתלא. ושמא לא משמע למהרש"א דהיא אמרה אמתלא זאת דהוה לי' לגמרא לומר דקאמרה אמתלא זאת. עוד זאת צ"ע במהרש"א דלמה לא הוכיח דאמתלא לא עדיפא משתיקה מדלא מותרת האשה להנשא ולמה הוכיח מדאיצטריך לגמרא להך סברא ע"כ נראה דהא דכתבו התוס' דל"מ אמתלא אף שחזרה מדברי' אין כוונת התוס' דעתה חזרה מדברי' ואומרת שיודעת שמת בעלה ששמעה מפי אחר דבזה ודאי מהני אמתלא. ורק כונת התוס' שמתחלה אומרת שיודעת שלא מת ועתה חזרה מדברי' ואומרת שתאמין לחברתה ואינה יודעת שלא מת. ולכן ל"ה מצי מהרש"א להקשות אמאי באמת לא מהני אמתלא דהרי האשה אינה יודעת רק מכח צרתה וצרתה אינה נאמנת ורק דמהרש"א הוכיח דאפי' לרבותא ל"ה אמתלא עדיפא משתיקה. ולכן הוצרך הגמ' לומר דאפילו בלא אמתלא הוי רבותא משום דגם אנן ידעינן דכונתה רק לקלקל הצרה היוצא לנו מזה דהיכא דהאשה אומרת שיודעת שמת מכח ששמעה מאחר באמת מותרת להנשא אף שאמרה בתחילה שלא מת אם נתנה אמתלא (ובגוף דברי מהרש"א דאמתלא לא עדיף משתיקה הקשיתי מתוס' כתובות ס"ג ע"ב תוס' ד"ה אבל אמרה סוף העמוד שכתבו דאם שתקה ונתנה אמתלא לשתיקה מהני. וצ"ל דדוקא באמרה לא מת. אמתל' אינה עושה ב' פעולות לעקור האמירה והשתיקה אבל לשתיקה לבד מהני אמתל' ולפ"ז קשה בגמ' דיבמות שם דאמרינן טעמא דאמרה לא מת הא אישתקא תנשא הא אין צרה מעידה לחברתא דילמא קמ"ל באמרה לא מת ל"מ אמתלא ודאישתקא תנשא באומרת אח"כ שמת ונותנת אמתלא לשתיקה ומזה מוכח קצת דגם באמרה לא מת ואח"כ אמרה שיודעת שמת מהני אמתלא וע"כ אומרת שמאמנת לצרתה ובכה"ג גם בשתיקה ל"מ אמתלא ושפיר מקשה. אמנם י"ל דבאמת בשתיקה ל"מ אמתלא והא דכתבו תוס' כתובות ס"ג דמהני אמתלא שם יש רגלים לדבר אם איתא דעבדי איסורא אירכוסא הוה מירכס ודוק)

(ב) ודרך אגב נ"ל לפרש דברי התוס' ד"ה טעמא שכתבו דדייק מדקתני זאת שאמרה לא מת לא תינשא דל"ה למיתנא רק תינשא ואנא ידענא דאאומרת מת קאי דההיא דלא מת שוי' לנפשה חתיכה דאיסורא דקשי' דס"ד דאומרת לא מת תנשא ע"י אמתלא ולפמ"ש לעיל דהאמתלא שהיא נותנת היא ג"כ מה דאמר בגמ' דכוונתה הי' לקלקל צרתה, א"כ לה"א דלא ידע בגמ' מתירץ זה שפיר הקשה דליתני תנשא וידעינן דאאומרת מת קאי דאומרת לא מת שויתה חתיכה דאיסורא. דהגמרא לא ס"ד מהאמתלא זאת. ואמתלא אחרת אינו במשמעות הלשון. אך לבתר דתירץ הגמ' דס"ד דכונתה לקלקל צרתה כתבו תוס' שפיר דאיכא למימר דגם הכא נותנת אמתלא זאת שהיא אמתלא מבוררת. והנה גם בדף קי"ח ע"ב כתבו תוס' ד"ה. א"ל תנינא וחוששין לדברי' דאפי' נתנה אמתלא ל"מ אבל משם אין ראי' דשם הטעם משום דאינה נאמנת דזימנין דסני' לי'. ואדרבה מתוס' הנ"ל מוכח דהיכא דנתנה אמתלא ואומרת שיודעת עדיף משתיקה. דאס"ד דאף בנתנה אמתלא לא עדיף משתיקה והוי כלא אמרה כלום א"כ איך מייתי ראי' בגמרא דזימנין דסניא לי' או מרחמי' לי' ומ"ה אינה מתיבמת דילמא הטעם משום דאמרה מתחלה דאסורה לו ואף דעתה נתנה אמתלא מ"מ הוי כלא אמרה כלום ואף דאית לה חזקת היתר ליבום מ"מ כיון שאין אנו יודעים מי מת קודם בודאי בלי אמירתה אינה מתיבמת. וזה תימה גדולה על מהרש"א ז"ל. וע"כ כדכתיבנא דשם מיירי שאומרת השתא שיודעת בבירור שמת בנה ואח"כ בעלה ועדיף משתיקה ולכן הוכיח