בית יצחק אבן העזר חלק א צג

חלוצה דהתורה אמרה יכיר עיי"ש וכן פסק הרמב"ם ואפילו שאינו בהכרת בכורה. א"כ התורה גזרה בזה ונתנה לאב נאמנות לומר שהוא בנו והוא בא בעבירה ואף במקום שמשים עצמו רשע וה"ה בנ"ד התורה נתנה לאב נאמנות לומר שבנו הוא אף שמשים עצמו רשע ועל קרא אין להקשות מידי. וג"כ אין להקשות דאיך נאמן ניחוש שמא עיניו נתן בה די"ל כיון שהתורה האמין לאב גם חכמים לא חששו לשום חשש ודוקא בשבוי' דנאמן רק מדרבנן חששו חז"ל משא"כ לומר שהוא אב של הילד נאמן מדאור' גם חכמים לא חששו ואף דהא דנאמן הוא רק לגבי בנו אבל לא לגבי בן בנו והוא הדין לגבי דידה להתירה לכהן. מ"מ י"ל כיון שנאמן לגבי הילד שהוא בנו ובודאי בא עליה לא חיישינן שמא זינתה עם אחר ומתוך שנאמן על הילד נאמן גם עלי' להכשירה לכהן וז"ב לפענ"ד. איברא דלפמ"ש בתשו' מוח"ז הגאון רע"א סי' קכ"א והובא בפ"ת סי' ד' ס"ק ל"ז דבעודה מעוברת אין האב נאמן לומר שבנו הוא או שאינו בנו דאין הכרה לעובר. ובאמת למה שכתבו התוס' דר' יהודה יליף מבן השנואה יכיר, י"ל ה"ה עובר מקרי בן כדכתיב ויתרוצצו הבנים בקרבה. אך האבן עזרא כתב שם דמיקרא בני' על שם העתיד כמו בגד ערומים תפשוט ומשמע מדבריו דעובר לא מקרי בן והא דעובר פוסל וגם אינו זוקק ליבום הוא מאין לו עיין עלי'. א"כ לדברי האבן עזרא יש סבר' גדולה לדברי הגאון ר"ע ומ"מ אין כל זה מוכרח וי"ל דגם על עובר נאמן האב. אך מ"מ הראיה מגמ' דאמרינן הא ליתא דיכיר משמע דבעובר ל"ש הכרה. אך קשה לדבריו מגמ' יבמות מ"ז דאמרי' שם נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בנך ומקשינן ומי א"ר יהודה הכי ע"ש ולדברי ר"ע הנ"ל נימ' דאי אתה נאמן לפסול בנך באשתו מעוברת והתו' כתבו דס"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ומ"ה אם רוצה לפסול עובר זה לר' יהודה אמר אינו נאמן דאעובר לא מהימן. והרי כבר כתבנו דעובר מקרי בן ורק דל"ש הכרה ומ"ה אינו נאמן. ומעתה לוקמ' בכה"ג ודא ודאי קושי' על הגאון ז"ל וע"כ אי דעובר לא מקרי בן או דגם על עובר נאמן א"כ לפמ"ש ראיה דעובר מקרי בן מקר' דויתרוצצו מוכחא דלר"י גם אעובר נאמן. דלא כדברי הגאון ח"צ. ושפיר כתבנו לדינא כיון דהתורה האמינתו אף לומר שהוא בן גרושה אף שמשים עצמו רשע אין לפקפק שנאמן ול"ח משום חשש. ושוב ראיתי כי דברי ר"ע תמוהים מגמ' ערוכה קדושין ע"ח דאפילו בעובר נאמן האב לר"י ועיינתי בתשובה שכ' דבעובר נאמן ג"כ לומר שבנו הוא ופסול הוא ומזה מיירי מתניתן אך באומר שאינו בנו אינו נאמן רק בהכרת בכור ובעובר ל"ש הכרת בכורה ומיושב בזה מה שהקשיתי עליו מיבמות לעיל א ודוק

(יד) איברא דמאוד צ"ע בזה על הרמב"ם וכל הפוסקים שכתבו סתמא דנאמן לומר על בנו שהוא בן גרושה ובן חליצה ומשמע אף שלא נודע לנו שנשא גרושה ומשוה נפשי' רשיעא ואין אדם משים עצמו רשע ומ"מ התורה האמינתו ומנ"ל והרי ר' יהודה יליף מקרא דבן השנואה יכיר ושם בקרא כתיב כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת שנואה ודרשו בגמ' שנואה בנשואיה. א"כ משם לא מוכח רק היכא דידעינן כבר שיש לו אשה גרושה שהוא נאמן לומר שבן זה ממנה דבזה לא משוה נפשא רשיעא. וכבר ידעינן זאת שנשא גרושה. אבל בלא ידעינן שנשא אשה גרושה מי יאמר שהוא נאמן. ושוב מצאתי בשלטי גבורים שכתבו בסוף קדושין בלשון ריא"ז שהאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר שאשה שנשאתי היתה ערוה אצלי ולא הכרתי בה עד עכשיו ומשמע דוקא באומר לא הכרתי אבל לא היכא דמשוה נפשיה רשיעא. ולפ"ז גם באומר בן גרושה צ"ל דאומר שלא הכיר בה שהיא גרושה. אבל קרא נ"ל דלא מיירי בהכי דהרי בגמ' יליף מקרא דכי תהיינה דקידושין תופסין בחייבי לאוין ואם אומר שלא הכיר בה הוי מקח טעות כמו שכתבו תוס' ב"מ דף קט"ו דאף לאביי דס"ל א"ע מהני מודה היכא שהיה זכיה בטעות שלא היה יודע שהיא עבירה. אך בסי' קט"ז באה"ע משמע דחייבי לאוין גם בלא הכיר ל"ה מקח טעות וצריך גט (וכ"כ בתשו' שערי צדק בשם תשו' לר"ש גאון וע' נובי"ת אה"ע סי' נ' וסי' פ' הובא בספרי ליו"ד ח"ב סי' פ"ה אות י"ג). ועכ"פ מדברי השלטי גבורים משמע דהיכא דמשוה רשיעא אינו נאמן גם לשויה לבנו לממזר אבל מדברי הרא"ש לא משמע כן. דהרא"ש כתב ביבמות מ"ז בהאי דקאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי שכתב שם דאינו נאמן לפסול בת ישראל דאין אדם משים עצמו רשע. ולפ"ז מאי מקשה בגמ' מדר"י דבמקום דמשים עצמו רשע גם על בנו אינו נאמן. וע"כ ס"ל לרא"ש גם בהכ"ג נאמן. הגם דקצת צ"ע בזה שכתבו הרא"ש דאיזה רשע משוה עצמו. אבל נ"ל דשיגרא דלישנא נקט והכוונה דאינו יכול לפסול עצמו לעדות ומ"מ כיון דאינו אומר דעשה מעשה רשעות נאמן על בנו אבל המובחר דלא ס"ל כשלטי הגבורים הנ"ל. רק כיון שהתורה האמינו אפי' במקום שמשים עצמו רשע נאמן, ועכ"פ בגוף קושיות הנוב"י ליחוש עיניו נתן בה יש לישב כמו שכתבתי לעיל. ואין להאריך כאן יותר

(טו) ודע דנסתפקתי בהך ענינא דמשים עצמו רשע לרבא דס"ל מומר אוכל נבילות לתאבון פסול לעדות מומר להכעיס כשר. אם ידוע שאכל נבילות אם נאמן שעשה לתאבון לפסול עצמו. דל"ש בזה אין אדם משים עצמו רשע דבאמת להכעיס עבירה גדולה מלתיאבון. רק דבזה נפסל כיון דעשה בשביל הנאתו אבל העבירה גדולה בלהכעיס מלתאבון. ולפ"ז לרבא אשכחנא פתרי דיהיה נאמן לפסול עצמו לעדות בכה"ג. ומסתברא דגם בזה אינו נאמן וצ"ע. ושוב עיינתי במ"ל פ"ד ממלוה ה"ז ד"ה וכ"כ בעל ס"ה דהיכי שהאיסור ראינו בעינינו אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שיש איסור אפשר דנאמן לומר שעשה בידיעה (וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' ל"א אות ה'. על דברי המ"ל והח"ץ) ובגוף ספק של הנוב"י בתשובה מהך דמעיד על השבויה אם כנס יוציא או לא יוציא הראה בנו של הגאון ר"ע איגר בשם. אביו בריטב"א יבמות כ"ז דבשבויה אם כנס לא יוציא. ונעלם זאת מהנוב"י. ותבנא לדינא הנה להלכה הנראה דהוא נאמן שהיא מעוברת ממנו ול"ח שמא זינתה עם אחרים ואין לחוש לדעת הרמב"ם כמו שהארכנו לעיל. ומ"מ אירע מעשה פ"ק והי' ג"כ צדדים להיתר. ומ"מ לא מלאני לבי להקל אחרי שבכמה תשובות מאחרונים מפקפקים בזה ובברית אברהם שיש לב"ד להכריח להמניעים שישא זא"ז. ובפרט בדורינו דור פריץ ולא יחישו לתקנת הילד גם אחרי שישא זא"ז. וע"כ משכתי ידי מזה. ואמנם בנ"ד יש עוד יותר צדדים להתיר והי' מקום להתיר אף לכתחילה. ובשאלתו שכבר נשא אותה אין כאן ספק לאסור. דהרי בנוב"י מסופק אם בשבוי' דהעיד בה אם כנס מאי שיוציא כבר כתבתי בשם הריטב"א דגם שם לא יוציא כש"כ בנ"ד באופן שאין כאן ספק לאסרו עלי' מכמה טעמים וז"ב

(טז) ואשיב לדברי כת"ה מ"ש דל"ש א"א משים עצמו רשע דיש מצוה להשיא אותה כדאי' סי' קע"ז כונתו לטובה כמ"ש תוס' ב"מ ד' דאין רוצה להביא חולין בעזרה. הנה לא דמי לשם דשם עושה איסור ומשוי' נפשי' רשיעא שלא יעשה איסור. משא"כ כאן אף אם אין נושא לא יעשה עבירה דבמפותה בין היא בין הוא יכולה לעכב ל"ש סברת התוס' ואין משים עצמו רשע. וע' בסדרי טהרה סי' קפ"ה. ובאמת כבר תמהו על התוס' ב"מ הנ"ל דהיכא דכונתו לטובה ל"ש אין אדם משים עצמו רשע ותמהו בזה מהך דהעדים שאמרו אנוסים היינו דגם שם י"ל כונתם לטובה שלא יוצא ממון על ידם שלא כדין. והנראה דיש חילוק בין אם אומר לגבי נפשי' לפטור נפשי' מחויב קרבן בב"מ. דבאמת כל אדם יכול לפטור עצמו. רק דהתוס' הקשו והלא אין אדם משים עצמו רשע ותי' דהא דאין אדם משים עצמו רשע היא משום חזקת כשרות. וכל אדם נאמן בטענת ברי נגד חזקה כמ"ש הרשב"א ביבמות ריש פ' האשה רבה ועיין מהרש"א שם. ומ"מ היכא שעושה לפסול עצמו ל"מ טענת ברי. משא"כ באומר שעושה תשובה ואין רוצה להביא חולין בעזרה נאמן, והיינו דבאמת דוקא נגד חזקה דמעיקרא מהני טענת ברי. אבל נגד חזקה דהשתא ל"מ טענת ברי. ומה"ט סוקלין ושורפין על החזקת ול"מ טענת הברי שלו משום דגם השתא עומד בחזקה זאת. ועיין בסדרי טהרה סי' קפ"ה. ומ"ה באומר דגם השתא רשע זה נגד החזקה שמחזיקין אותו בכשרות לא מהני טענת ברי משא"כ באומר שהוא רשע ועשה תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה מהני טענת ברי שלו. ואף דהתוס' לא ס"ל סברת הרשב"א בזה מודה התוס'. אבל שיהי' נאמן נגד אחרים היכא שעושה עצמו רשע כגון באנוסים היינו גם התוס' מודה דל"מ אף אם כונתו לטובה כדמוכח מכמה סוגיות הש"ס ונמצא דבנ"ד דרוצים להאמין אותו לגבי דידה ל"ש סברת התוס'. אך כיון שגם היא אומרת ברי שפיר י"ל דמהני. וכבר העירו האחרונים דמ"ה ל"ש א"א משים עצמו רשע כיון ששניהם טוענים ברי והיינו מה"ט. (וע' בספרי חיו"ד ח"א סי' כ"ט וסי' ל' על דברי התוס' ב"מ) וכת"ה הביא דברי הברית אברהם סי' ע"ד באה"ע שכ' בהך דהעדים שאמרו ל"ש דהעדים רוצים לעשות תשובה כיון שיש להם מגו הי' להם לטעון כטענת המיגו. ולא אדע כונתו דהעדים אינם רוצים לומר שקר. ואיך נימא אם רוצים לעשות תשובה יגידו שקר

(יז) מה שהקשה כ"ת על הב"ש סי' ד' ס"ק ל"ט שכתב דאפילו ברוב פסולין איכא ספק שמא אזלי' לגבי' דא"כ מאי משני בגמ' כתובות י"ג ע"ב על קושי' ותיפוק ליה וכו' מסייע ליה דאפי' ברוב פסולין אכתי ל"ד לשבוי' דכאן הוי ספק שמא אזלא לגבי' וכבר הקשו כן האחרונים על הב"ש. נלע"ד דע"כ לא כתב לא כתב כן הב"ש רק לענין הילד דהתורה הכשירה הספק בפירוש ומ"ה עלה על דעת קצת האחרונים דאפילו רוב ל"מ כשיטת הר"ש הובא בשיטה לב"מ ו' והב"ש לא ס"ל הכי דרוב לא מקרי ספק ומ"מ ס"ל היכא דיש סברא שהוא רק ספק דלמא אזלי' לגבי' ע"ז נמי ילפינן מקרא אבל לגביה דידה לענין לישא לכהן דע"ז לא גילה קרא דספקו מותר גם בזה הוי רוב דיש ס"ס שמא אזל לגבה ואפי' אזלה לגבי' שמא פסול הוא והא דנאמנת לענין אם נשאת ל"ת אף ברוב פסולין אף אם נשאת לכהן כמבואר סי' ו' והיינו משום ברי דידה דמהני נגד הרוב אך לילד ל"מ ברי דידה הוצרך הרב המגיד והב"ש לתרץ משום ספק מותר מדאו' ובגמ' דקאי לגבי דידה שפיר מייתי משבוי' דל"מ שם ברי דידה דלגבי דיד' גם ב"ש ס"ל כסברת הרשב"א בקידושין ע"ג אף דאיכ' ספק שמא אזלה לגבי' עדיין הוי רוב מטעם ס"ס כנ"ל והנה צ"ל להב"ש והה"מ הא דנאמנת להכשיר הילד אף לכהן אף דבזה ל"ש הטעם דספק ממזר יבא היינו משום מתוך שנאמנת לקהל נאמנת לכהן כדאמרינן בגיטין נ"ד ע"ב ועיין תוס' ב"ב ל"ג ובטו"ז יו"ד סי' קכ"ז. והנה נלע"ד בדברי רש"י כתובות י"ד דאמרינן והא נמי כדיעבד דמי ופירש"י דאתה בא לפסול העובר לאוסרה על הארוס ומשמע דמ"ה מכשירין העובר ולכאורה למ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה קאי. ובאמת משמע דלהך מ"ד הולד כשר אף לכתחילה דדוקא בדידה פסקינן בסי' ו' לחלק בין לכתחילה אבל לא לילד ולמ"ד פוסל בבתה ודאי ל"מ סברת רש"י בזה כיון שאתה אוסרת על הארוס. לכן י"ל דרש"י ס"ל דוקא בראוהו מדברת ומעוברת דבדידה יש ספק אחד שמא נבעלה לפסול לה משא"כ בולד יש ב' ספיקות שמא לממזר והילד אף בקהל פסול ואת"ל דלקהל כשר שמא לחלל ופסול הילד לכהן והוא ס"ס גמור להחמיר ולכן ס"ל להך מ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה משא"כ הכא בארוס אם נבעלה לאריס הילד כשר ואם לא נבעלה לארוס הילד ממזר גמור ול"ה בילד ספק יותר מבה כ"ע מודה. ומעתה שפיר פיר"ש בילד הכל פסולין חוץ מארוס דמה"ט מהני שפיר לכ"ע סברת הגמ' דהא נמי כדיעבד דמי כמ"ש לעיל ודוק. וקצת צ"ע בתוס' שם שכתבו דמ"ה חשיב דיעבד לפי שהילד לא הי' יכול להנשא אף לישראל ולא לממזר ומשמע דזולת זה גם לילד יש לחלק בין לכתחילה ואמאי לא מחלקינן גבי ולד בין לכתחילה לדיעבד כדמחלק בסוף סי' ו' גבי דידה לחוש לדעת התוס' עכ"ד

(יח) ודרך אגב יש להעיר ברש"י דף י"ד בסופו שפירשו דתי' בקרונות של צפורי קאי לר' יהושע ומשמע דרש"י ס"ל לר"ג ל"מ רובא באינה טוענת ברי וכן כתוב בשיטה מקובצת. ובאמת לפ"ז לא פסקינן כר' יהושע אך הנראה דר"ג ור' יהושע אזלו לשיטתייהו דר"ג חייש למיעוטא