בית יצחק אבן העזר חלק א צא

דתירץ אבא שאול עדיפא משום דמכשיר ברוב פסולים אפי' בבתה דלא מקשה למ"ד ר"ג מכשיר אפי' ברוב פסולים אפי' בבתה להנ"ל ניחא דר"י דס"ל ר"ג מכשיר בבתה באמת לא ס"ל מכשיר אפי' ברוב פסולים דלא ס"ל עובר ירך אמו. ול"מ טענת ברי להולד וע"כ לא מכשיר רק ברוב כשרים. וע"ז משני דאבא שאול ס"ל אפי' ברוב פסולים וע"ז אמר רבא שם הלכה כאבא שאול דרבא כשיטתי' דס"ל עובר ירך אמו כנ"ל. ודעת הרמב"ם דעובר ירך אמו כמ"ש בשעה"מ פ"ב מה' גניבה עיי"ש שהאריך. ומ"ה פסק דאפי' ברוב פסולים מהני ברי

(ז) והנה בדרך אגב ראיתי בספר יד שאול הלכות עבדים סי' רס"ז אות ל"ה הביא ראי' מוכרחת לדעתו דרמב"ם פוסק עובר ירך אמו מדפסק פי"ב משחיטה מותר לשחוט את המעוברת דעובר ירך אמו עיי"ש. הנה באמת תמהתי מאוד על הרמב"ם ז"ל בזה דהכי למ"ד דאית לי' עובר לאו ירך אמו אסור לשחוט את המעוברת מטעם אותו ואת בנו ואנה מצא זאת הרמב"ם וכן מבואר להדי' בב"ק ד' ע"ח ע"ב דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו מותר בשחיטת אמו עיי"ש להדיא ועוד משמע בכמה משניות להיפך. דהרי ר"י ס"ל לאו ירך אמו. ולא פליג אכמה משניות דשחט בהמה ומצא בן ט' חי מותר לרבנן ולא מצינו שחלקו משום או"ב והדבר תמוה גדולה על לשון הרמב"ם ולומר דהרמב"ם לאו דוקא נקט. דחוק מאוד. דגם בש"ע סי' ט"ז הובא לשון הרמב"ם. לכן נ"ל דבר חדש וברור דהדבר תלי' בזה דלמ"ד עובר לאו ירך אמו והו"ל כשני גופין כדקאמר ר"י דהו"ל כמפריש שתי חטאות לאחריות בהקדיש בהמה מעוברת. ליכא למימר דשחיטת האם מועיל לולד דמאי ענין שיותר הולד בשחיטת האם הלא הו"ל כגוף אחר ועוד דא"כ דבשוחט האם הו"ל כשוחט לולד א"כ קשי' קו' הרמב"ם דהוי אותו ואת בנו. וע"כ צריך לומר דהולד לא הותר בשחיטה רק דהתורה גזרה. כל בבהמה תאכלו ומה שנמצא בבהמה מותר. ולא מטעם דהו"ל כשחוט דשחיטת האם אינו מועיל לולד רק מותר מטעם כל בבהמה תאכלו. משא"כ למ"ד עובר ירך אמו והו"ל חלק ואבר מאם מותר כמו כל האברים הנותרים בשחיטה. ושפיר קאמר הרמב"ם בשוחט מעוברת מטעם עובר ירך אמו דמטעם זה הו"ל כשחט. משא"כ למ"ד עובר לאו ירך אמו אינו ניתר בשחיטה רק מטעם כל בבהמה תאכלו ובהכי נלענ"ד בגוף הדין שכתב הטו"ז בסי' י"ג בבהמה דעלמא שבא על בת פקיעה ושחט הבת פקיעה ונמצא ולד בתוכה מותר הולד. והש"ך חולק עליו דכאן דהאם א"צ שחיטה ול"מ שחיטת האם לולד הוי הולד חציו כשחוט עיי"ש. וכתב הפרי תואר בישוב הדבר דהא דבן פקוע מותר בשחיטת האם אין הה ההיתר מכח השחיטה אך משום בהמה בבהמה תאכלו. וכיון דהאם מותר לאכול גם הולד מותר וה"ה בבת פקוע מותר מה"ט וזקיני הת"ש החזיק במעוז הש"ך דאין ההיתר מכח כל בבהמה תאכלו רק מטעם דשחיטת האם מועיל לולד. וכתב והכי מוכח בתמורה י"ב. והנה ראי' זאת כראי מוצק נגד הפרי תואר והטו"ז והב"ח. דשם מיבעי לי' בהיא קדשים ולדהחולין אי מותר או אסור מטעם חש"נ בעזרה או בהא חולין ולדה קדשים אי הוי שחיטה חוץ. ומזה מוכח דהולד מטעם שחיטה מותר ומ"ה מיבעי משא"כ להפרי תואר והב"ח דההיתר לא מטעם שחיטה רק מטעם כיון דהאם מותר הולד מותר מטעם כל בבהמה תאכלו אין זה ענין לחש"ב דהולד לא נשחט כלל והוא תמוה קיימת על החולקים על הת"ש: להנ"ל הדברים נכונים דהאיבעי בתמורה קאי למ"ד עובר ירך אמו ולדידי' הטעם דהתורה התירה כל בבהמה תאכלו מטעם דהוי כגוף אחד וכמו דמהני שחיטה לאבר הבהמה כן מהני לזה ומ"ה איבעי להו אי הו' חשנ"ב. והב"ח קאי בשיטת הפוסקים דהלכה עובר לאו ירך אמו כשיטת התוס' בסנהדרין פ' ובכמה דוכתא וליכא למימר התורה התירה ולד בבהמה מטעם שחיטת אמו דהרי הוי ב' גופים ול"ה כאבר הבהמה ומ"ה ע"כ גזירת הכתוב כמו דהאם מותר אף הולד מותר מטעם בהמה בהמה ומ"ה מותר אף בהמה דעלמא שבא על בת פקוע ונמצא בתוכה. ובהכי מיושב קו' התוס' תמורה י"א ע"ב ד"ה היא ונראה דמצי למפשטי' מההוא דלעיל, להנ"ל נכון לפמ"ש דהאיבעי דוקא למ"ד עובר ירך אמו דאז הטעם דניתר בשחיטת אם. לא מצי למפשט מהברייתא, דהשוחט את החטאת די"ל ברייתא ס"ל עובר לאו ירך אמו ואינו מותר מטעם שחיטה רק מטעם בהמה בבהמה. והאיבעי קאי למ"ד עובר ירך אמו. וז"ב בישוב קושיתם. (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ח"י אות אב"ג מ"ש בסוגיא וע' בספרי ליו"ד ח"ב סי' ק"ל אות א' שכתבתי דפלוגתא דמר זוטרא ורב אשי בחולין ע"ד אי פודין בבן פקוע תליא במחלוקת הטו"ז והש"ך אם ב"פ מותר מטעם שחיטה וכן הדין אם חלב בת פקוע אסור בב"ח ח מדאורייתא תולה בפלוגתא זו) ובהכי הי' מקום לומר בישוב רמב"ם שפוסק בחלב בן ט' ח' אסור גם לרבנן ובגמרא לא אמרינן הכי עיין פוסקים ומפורשי דברי' להנ"ל נ"ל בזה תלי' דמ"ד עובר לאו ירך אמו מטעם דמהני שחיטה לולד דהו"ל או"ב וע"כ מטעם גזה"כ מותר משום כל בבהמה תאכלו ומותר גם החלב והגיד. משא"כ למ"ד עובר ירך אטו דהוי הטעם דכגוף אחד וכאבר הבהמה ומועיל השחיטה ומ"ה דוקא הולד מותר דמועיל שחיטה אבל לא החלב. וס"ל לרמב"ם דוקא בן ט' חי מותר מטעם דמהני שחיטה גם לולד כיון דבר שחיטה היא החלב אסור אבל בן ט' מת דלאו בר שחיטה מותר מטעם כל בבהמה גם החלב מותר ואקצר. כ"ז יש לישב דברי הרמב"ם והש"ע. אך מפשטא דענין י"ל הרמב"ם לא נקט רק לישנא בעלמא עובר ירך אמו. ואין כונתו למאי דאמרו בכמה דוכתא רק עיקר כונתו לומר דמ"ה ל"ה או"ב כיון דהולד כחלק מאם. אבל בזה מודה כ"ע. ואין מדברי רמב"ם ראי' לפסק הלכה דל"ש כמ"ש בי"ש שזה משתמטא להפוסקים ובגוף דברי הרמב"ם שכתוב מותר לשחוט המעוברת דלא אשמעינן זאת בגמ' ואין דרך הרמב"ם להביא אך מה שיוציא מגמ'. שמעתי מחכם אחד שבא להוציא מהקראים דס"ל אסור לשחוט מעוברת מטעם או"ב. וראיתם מקרא דויתרוצצו הבנים בקרבה. דעובר מיקרי בן בא הרמב"ם להוציא מדבריהם. ויפה העירני לזה הארכתי קצת בענין עובר ירך אמו אגב ענינא מה שנתעוררתי שפ"י דברי זקיני ח"ץ. אבל בכ"ז סברת הח"ץ הנ"ל לא אזכה להבינם שכתב דמהני חזקת הולד להאם ומי יתן ואדע איזה חזקה יש לולד והולד גופי' איך יאכל בתרומה ומי ידע דהיא אבי'. ואיזה חזקה של הילד יש כאן סוף דבר לא נוכל בעניתינו להבין דברי הקדושים. ושוב מצאתי בכסא דהרסנא שתמה בזה על זקיני ח"ץ עיי"ש

(ח) והנה בתשובות כנסת יחזקאל סי' מ"ד חשש לדעת הרמב"ם ואוסר לכהן בהוא והיא מודה. ולדעתי כבר כתבתי לעיל דהיכא שהיא אומרת מכהן הוי ס"ס להקל וגם הרמב"ם מודה. ובנ"ד שדרים בהשכינה רק ישראל. והשכנים יודעים בבירור שעכו"ם לא נכנס לשם והאשה צנועה בביתה אין כאן בית הספק. ואמנם בשאר דוכתא. ויש רוב כשרים כגון בעיר א' בשכינה שרובא ישראל, או שיש רוב העיר ורוב משכינה ישראל דבכה"ג הוי תרי רובא. יש להסתפק מי נימא נהי דרוב ישראל מ"מ נחזי אנן מי הם המזנים או רוב ישראל או רוב נכרים. ולמה אזלינן בתר רוב. הלא אין להסתפק רק על אותן החשודין לזנות וניזל בתר רוב החשודין לזנות וכגון בעיר שיש הרבה בעלי מלחמה וישראל וכבר נתעורר ע"ז בתשו' חתם סופר סי' ט' ועיי"ש שהביא המשנה דמכשירין במצא תינוק מושלך דת"ק אזיל בתר רובא. ור"י פליג ואזיל בתר רוב המשליכין והרמב"ם וכל הפוסקים פסקו דלא כר"י. אך שם בתשו' כתב דאף דאנן לא קיי"ל כר"י היינו משום דגם ישראל דרכן להשליך מחמת רעבון עיי"ש. אבל לפ"ז היא דוקא אם יש סימנים שמחמת רעבון השליך כגון במקום שרבים מצוין ושאר סימנים המבוארים בסי' ד'. אבל בדליכא סימנים אלו. ועוד איכא להפך סימנים דהושלך שם למיתה לא ניזל בתר רובא. ובאמת במצא תינוק מושלך ת"ק לא חילק. הח"ס כתב שכן מבואר ברע"ב והתיו"ט ובאמת לפנינו לא נמצא בתיו"ט ורע"ב דבר מזה

ולכן צריך לבאר מ"ש דבתינוק מושלך לא אזלינן בתר רוב המשליכין ובמצא בשר אזלינן בתר רוב הטבחים במשנה שם ובב"מ כ"ד וכן בבשר מבושל אזלינן בתר רוב אוכלי בשר מבושל. ולא פליגא ת"ק ור"י בהא ולכן הנראה דכיון דמצא תינוק מושלך ואתה מסופק עליו אם הוא ישראל או נכרי אזלינין בתר רוב העיר. ואין מספקינין אם האם השליכה דניזל בתר רוב המשליכין דאנן מספקינין על הולד אם הוא ישראל ובשלמא אי מספקי' על האם הוי אמינא נחזי אנן מי שכיח להשליך יותר, אבל הכא מספקינין על הולד וכיון דרוב ישראל בעיר הוא מהרוב. ובמצא בשר אמרי' כיון דרוב טבחי ישראל רוב כשרים בעיר דגם עכו"ם זובחים אצל טבחי ישראל. והבשר זה מהרוב. וכן בבשר מבושל אזלי' בתר רוב אוכלי בשר מבושל. דמשום הכי רוב בשר מבושל הוא כשר. משא"כ כאן מאי מהני אם רוב המשליכין עכו"ם כיון דרוב אנשים שבעיר ישראל, ואתה מסופק על הולד. ולפ"ז הא דמבואר בסי' א' בנגנבו גדי' דאזלינן בתר רוב גנבי ישראל אף אם רוב העיר עכו"ם היינו עכ"פ ברוב טבחי ישראל. ורוב בשר שהי' בעיר כשר ומ"ה בשר זה נמי כשר. אבל אם רוב טבחי העיר גוים ורוב בשר הנמצא בעיר טריפה. מאי מהני רוב גנבי ישראל או י"ל שם שאני כיון שיש לו סימן שהוא גדי' שלו. ורוב גנבי ישראל ודאי ישראל שחטוהו. והא דמבואר בחולין י"ב דאם רוב מצוין אצל שחיטה מומחין מותר בשר הנמצא. היינו נמי מה"ט דרוב בשר שהיא בעיר כשר. ומכ"ז אין ראי' לתינוק המושלך דכיון דרוב העיר ישראלים גם תינוק זה מרוב וז"ב מאוד

(ט) הן אמת שיש סבר' לומר גם בתינוק מושלך דלא אזלינן בתר רובא אם לא שכיח בישראל משליכין דכמו דאמרינין בכתובות רוב נשים בתולות נשאות ורוב הנשיאה בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. וכיוצא בזה אמרינן בנדה כ"ט וביבמות ל"ז רוב נשים עוברין ניכר לשליש ימי' עיי"ש. ה"ה הכא יש לומר רוב העיר ישראל אבל רוב ישראלים לא נמצאים מושלכים וזו הואיל ונמצא מושלך מאי דלא שכיח בישראל איתרע לה רובא. וזו בודאי סברת ר' יהודא. אך כל זה הי' נכון אם רוב נכרים הי' נמצאים מושלכים הוי ממש כהך דכתובות דיש כאן שני רובא רוב נשים בתולות נשאות ורוב מבתולות יש לה קול אבל רוב האלמנות אין לה קול. ומ"ה הוי ספק השקול. דאם אתה מעמידה ברוב נשים שהם בתולות היא ממיעוט שאין לה קול ואם היא ממיעוט נשים שהם אלמנות היא באותו מיעוט עכ"פ מרוב שאין לה קול דאלמנות הרוב אין לה קול. ואדמוקמום בתר רוב זה ניזל בתר השני. משא"כ בתינוק מושלך אתה מעמיד התינוק מרוב ישראל, מאי אתה אומר רוב ישראל לא נמצאים מושלכים ומ"ה אתה מוקמי בתר מיעוט עכו"ם. הלא גם עכו"ם הרוב אינם נמצאים מושלכים. רק דבעכו"ם הוי מיעוט דשכיח יותר ולא מהני זאת לאפקועי מרוב. ועמ"ש בבית אפרים סי' י"ט בשו"ת. בדברי המחלוקת שבין חו"ד והת"ש בענין זה וכאן סברתינו נכונה מאוד

והנה יש מקום לישב דברי הרמב"ם בזה שפסק בפ' ט"ו מאיסורי ביאה בתינוק מושלך אפי' ברוב ישראל אם נמצא בעיר עכו"ם או שפחה אחת הולד ספק לענין קדושין אם קידש אשה ל"ה רק ספק קדושין ואין נהרגין על אשתו. והראב"ד תמה עלי' דמה סברת ר' יהודה במשנה דמכשירין ואין הלכה כר"י עיי"ש להנ"ל נאמר בישוב דברי'. דהנה כבר כתבנו בשם החתם סופר בסברת ת"ק דיש גם ישראל משליכין מחמת רעבון. אך כ"ז אם יש סימנים שהשליך מחמת רעבון. אבל בליכא סימנים וכ"ש שיש סימנים