בית יצחק אבן העזר חלק א פז

מתחילה להניק גם ר"ת מודה וכן אפילו בהתחילה להניק רק שאינה מכירה גם ר"ת מודה וסברת ר"ת יהי' דדוקא במכירה דכופה ומניקתו, וגם אחר נשואין תהי' מוכרת להניק ואין כאן סברא רק שאם תתעברה תתבע לבעל הראשון שימסוס בבצים וחלב ולא תוכל לתבוע בעצמה רק ע"י שליח. אז בושה לתבוע וימות הילד משא"כ באם הילד אין מכיר לאמה. קודם הנשואין לא תניק ותחזור הילד. ומותרת לינשא. משא"כ באלמנה אף באינה מכירה אסורה וכן כתב הב"ש דלשיטת המגיד והרשב"א גם ר"ת מודה באין מכירה מיהו לשיטת התוס' משמע דר"ת חולק אף באין מכירה

(ב) והנה מה שהקשו על ר"ש הזקן לפי מה שכתבו התוס' בסברתו משום דלא משתעבדה להניק דא"כ גם אלמנה מצית אמרה אינה נזונית או תתבע כתובה. ולפענ"ד נראה דמ"ש דמצית אמרה אינה ניזונית יסבור הר"ש הזקן דמהנקה לא מצית לאפקועי עצמה. כדמשמע בסי' צ"ה דאלמנה שאמרה אינה ניזונית אלא בשכר שומעין לה. וכתב הח"מ דשם מיירי באינה ניזונית. ומדכתב המחבר שאמרה אינה ניזונית אלא בשכר משמע דאם אמרה שאינה רוצית להניק כלל אין שומעין לה. ובסי' י"ג כתב הח"מ דשם מיירי בניזונית וסותר א"ע וכבר הרגיש בזה בבית מאיר עיי"ש בתשובה שבסוף הספר סי' ה'. והסברא נלפע"ד דהנה בסי' צ"ה מבואר דאלמנה יכולה לומר אינה ניזונית ואינה עושה משום דדינה כמו בחי' בעלה ולפ"ז נ"ל דלהפוסקים דס"ל בחי' בעלה אם אמרה אינה ניזונית יכולה לחזור אח"כ ה"ה גבי יתומים יכולה לחזור ולומר שתיזון ותעשה. דדינה ממש כמו בחי' בעלה. ולפ"ז נ"ל דכמו שכתבו התוס' כתובות מ"ז דמ"ה אינה יכולה לומר אינה נפדית ואינה נותנות פירות. דדוקא באינה ניזונית כיון דלמחר יכולה לחזור שתיזון ותעשה משא"כ בפרקונה פירות שכל ימיה תחת פדיון ול"מ לומר אח"כ עיי"ש. ה"ה בהנקה אם תאמר אינה ניזונית ולא תניק כלל תצמיק דדיה ולא מצית אמרה אח"כ שתיזון ותעשה. ומ"ה מהסברא דאף לדעת החולקים על הר"ן וס"ל דאם אמרה אינה ניזונית א"צ להניק בחי' בעלה היינו שא"צ להניק בחנם אבל בשכר צריכה להניק או שתניק בין חברתה כדי שתוכל לחזור אח"כ. ולפ"ז ה"ה לאחר מיתת בעלה נמי אינה יכולה לומר שלא תניק כלל רק שלא תניק אלא בשכר. כן נ"ל בראשית ההשקפה

(ג) אבל שוב ראיתי דזה ליתא דאף לשיטת הפוסקים דבחי' הבעל אם אמרה אינו ניזונית יכולה לחזור אחר מיתת הבעל משמע דאינה יכולה לחזור ולומר שתזין ותעשה דבחיי הבעל המזונות לא תליא בכתובה ואף מוחלת כתובתה יש לה מזונות. ומ"ה לא מהני מחילתה להמזונות ורק שתאמר א"א בתקנת חכמים ולכן למחר יכולה לחזור ולומר שרוצית בתקנת חכמים לשיטת מקצת פוסקים משא"כ לאחר מיתה דאם תמחול הכתובה מהני מחילה ואין לה מזונות כן יכולה למחול מזונות לגמרי. ומ"ה כשאמרה אינו ניזונית אינה יכולה לחזור לכ"ע. ול"ש הסברא דכתיבנא. וזה נ"ל ביאור הירושלמי ריש אלמנה ניזונית אלמנה שאמרה יצאו מעשי ידי למזונות שומעין לה א"א שאמרה וכו' אין שומעין לה. ולפי מה דפסקינן כרב הונא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אמאי בא"א אין שומעין לה. והנה לפמ"ש האבני מלואים סי' ס"ט דדוקא בלשון אינה ניזונית ואינו עושה יכולה שתאמר משום דממאנת בתקנת חכמים. אבל שתאמר הריני מוחל לך מזונות ואיני עושה ל"מ בלי ריצוי הבעל דהרי אינה ממאנת בתקנת חכמים רק שרוצה לקחת מעשי ידי' למזונות וזאת אינה יכולה ואף אם מחלה המזונות מעשי ידי' שלו עיי"ש. והי' אתי שפיר דברי ירושלמי בפשיטות אבל הרבה יש לפקפק על דבריו שם. אך לפמ"ש ג"כ נכון דברי ירושלמי. דהכונה דבא"א יכולה לחזור משא"כ באלמנה. אמנם גם לפי מה דפרשתי עפ"י דברי האבני מלואים או גם עפ"י מה שפירש המפרש דקאי לר"ל דס"ל מעש' ידיה עיקר ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה מ"מ באלמנה מודה. ולפ"ז ה"ה לדידן אף דבא"א יכולה לחזור באלמנה א"י לחזור הגם דתבעה כתובתה הדבר פשוט דאינה יכולה לחזור. ושם הטעם דכיון דהוא לא התחייב מזונות רק כל ימי מיום אלמנותה כשגילתה דעתה שרוצה לאנסובי אין לה מזונות ותביעת כתובה הוה כגילוי דעת כמ"ש רש"י פ' השולח משא"כ כשאמרה איני ניזונית ל"ש סבר' זאת ומ"מ הוכחנו דל"מ לחזור. ושוב ליתא לסברא שכתבנו דל"מ לומר אינה מניקה משום דיהי' צימוק דדים ואז לא תוכל לחזור ולומר שתיזן ותעשה דבלא"ה לא תוכל לחזור. אבל גם בא"א גופי' משמע דלהחולקים על הר"ן דהנקה ל"ה מלאכות שחייבות אף באומרות אינה ניזונית. יכולה שתאמר איני מניקה כלל ובאלמנה ודאי הכין הוא. והא דכתב המחבר בסי' צ"ה דיכולה לומר אינה מניקה אלא בשכר משום דמיירי במכירה וכן כתיב בבית מאיר. ושוב ראיתי שבבית מאיר סי' צ"ה כתב דלמ"ד בחי' הבעל יכולה לחזור אם אמרה אינה ניזונית ה"ה נגד יורשים יכולה לחזור. ולפענ"ד זה ליתא ושוב מצאתי בהפלאה בקו' אחרון סי' צ"ה כתב כדכתיבנא והנה דעת הר"ן דבאמרה אינה ניזונית מ"מ צריכת להניק. ולפענ"ד נראה דשיטת הרמ"ה דס"ל באומרת אינה ניזונית מ"מ מציאתה שלה כמו שהובא בסי' פ"ד בטור והרא"ש חולק וסברת הרא"ש דבשלמא במזונות ומעשה ידי' דהיא כל היום ויום בפ"ע יכולה לומר היום איני ניזונית ולמחר תחזור. משא"כ במציאה דהיא ל"ה בכל יום א"כ אין סברא שתאמר אינה ניזונית ומציאתה שלה. ולאחר כך תחזור. דשמא עתה מצאה מציאה ולאח"כ לא תמצא כלל. ולפ"ז בהנקה נמי כיון דזאת אינה תמידית. ג"כ תליא בזה כיון דל"ש בזה לומר כל יום בפ"ע. וס"ל לרמ"ה בזה דלא

כהר"ן

(ד) ואמנם בגוף סברת הר"ש הזקן לחלק בין אלמנה לגרושה ע"כ סברתו להתירה אויור שכבר חל עלי' דבשלמא באלמנה כשמת בעל' סתמא עומדות לכך שתיזון משל בעלה ותניק כבר חלה עליה איסור חז"ל והן אם מת בעודה מעוברת הן אם מת כשכבר התחילה להניק כבר חל עלי' האיסור ול"מ אמירתה אח"כ משא"כ בגרושה נהי כשנתעברה בעודה תחת בעלה עומדות להניק אבל אז לא חל עלי' איסור חז"ל דהרי אסור' משום אשת איש ואין איסור חל על איסור. ותיכף כשנתגרשה לא חל עלי' איסור דאינה עומדות להניק דכשנולד הולד שומטות דד מפי' דהרי גרושה שומטות דד מפי'. ואף כשכבר הניקה ואין מכירה לא חל עלי' איסור חז"ל ולפ"ז יסבור הר"ש הזקן דהאלמנה שנתנה בנה למניקה בחי' בעלה. שאמרה בחיי בעלה אינה נזונות לפוסקים דאינה מניקה. אף כשמת בעלה בעודה מעוברת דאינה עומדות להניק מותרת ובגרוש' שהניק' אחר הגירושין אולי אסור ג"כ ואולי באלמנ' שאמר' בחיי בעל' אינה ניזונית כיון דלאחר מית' יכול' לחזור לכ"ע דליתומים לא מחלה כמו שכתוב בהפלא' בק"א סי' צ"ה חל עלי' האיסור דשמא תחזור ובזה יש לעיין. אבל בסתם אלמנ' כשמת בעל' חל עלי' איסור חז"ל. ולא מהני תביעת כתוב' או אמיר' אינ' נזונית להפקיע האיסור שחל עלי' משא"כ בגרוש' לא חל כלל האיסור וזה ברור בסבר'. ואף דמשמע מתוס' דהגרוש' אף שהניק' אחר הגירושין מתיר ר"ש הזקן שהרי כתבו דגרוש' מניק' מותרת לישא. ע"כ צ"ל דכיון דבשעת הגירושין עומדות לכך שתשמיט דד מעולם לא חל עלי' איסור משא"כ באלמנ' שאין עומדות לכך לתבוע כתוב' או לומר אינ' ניזונית כבר חל האיסור חז"ל ולא מהני שום עצה להפקיע איסור חז"ל, ולפ"ז נכון מה שהקש' בנוב"י לר"ש הזקן דא"כ לב"ש דס"ל גם באלמנ' אינ' משועבדת להניק כדס"ל בכתובות נ"ט וכן לר' חי' דס"ל שם אין אשה אלא ליופי ואינה מחויבת להניק לדידהו אף אלמנ' מותרת ולהיפך ס"ל לב"ש להנ"ל נכון דגם לב"ש ס"ל אלמנ' סתמא מניקה כיון שאין להילד אב ומ"ה חל תיכף במות האב תקנת חז"ל משא"כ גרוש' סתמא אינה מניקה דתיכף הילד שייך לאב כן נ"ל

(ה) והסברא הנ"ל דהיכא דכבר חל תקנת חז"ל לא מהני עצה ותחבולה להקל האיסור יש לחזק במסמרות נטוית דהטור פוסק ביו"ד סוף סי' רל"ט וכן פסק המחבר דבנשבע על ב' ככרות ותלאן זו בזו שאמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו והדר אמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו אסור לאכול שום אחד מהם לכתחילה והטעם דכל אחד הי"ל איסור ותנאי ואסור לאכול מצד שהשני תנאי ובתנאי לא מזדהר וכתב הטו"ז אף שעל כל אחד יש איסור עלי' ובאיסור' מזדהר. מ"מ כיון שיש גם שם תנאי עלי' אסור והדבר תמוה מאוד דמה איכפת לן שיש שם תנאי עלי' דהרי הטעם הוא משום דבתנאי לא מזדהר. וכאן שעל כל אחד יש שם איסור ויזדהר מחמת האיסור ואמאי נאסור עלי'. וכבר נשאלתי ע"ז מרב אחד. והשבתי כיון דבשבוע' הראשונ' קודם שנשבע שבוע' שני' נאסר עליה ככר האיסור דאז לא הי' השני רק תנאי כבר חל עלי' איסור דרבנן וחששה דבתנאי לא מזדהר. ומ"ה אף שאח"כ נעשה השני' האיסור ובאיסור' מזדהר כבר נאסר עלי' מדרבנן ולא מצינו איסור דוחה איסור. ואף שאח"כ ל"ש החשש מ"מ כבר נאסר עלי' מדרבנן. הן אמת דלפ"ז לא הי' להטור לאסור רק מה שהי' בשבוע' ראשונ' איסור. דהשני' הי' אז תנאי בלבד משא"כ מה שבשבועה שני' הי' איסור יהי' היתר לאכול דתיכף כשנשבע כבר הי' על השני' שם איסור משבועה ראשונה ול"ח שיאכל. ולזה יש לומר דכיון דע"כ אסור לאכול הככר האחד שהי' בשבוע' ראשונ' איסור. מטעם דכתיבנ' אסור לאכול גם ככר שהי' בשבועה שני' איסור מטעם דחיישינן שיאכל האחרת לבד שנאסר עלי' כבר מדרבנן. ואף דבכל תנאי מותר לאכול התנאי ול"ח שיאכל האיסור כאן שעל כל אחד יש תנאי ואיסור. ואסור לאכול אחת אסור לאכול גם השני' כיון דלא ניכר ההפרש דעל כל אחד יש איסור ותנאי. כן נלע"ד אמנם לגוף דברי הטור והטו"ז סי' רל"ט הנ"ל נלפע"ד דאין אנו צריכין לכל זה דכמו דביו"ט גזרו על מוקצה משום דקיל ואתי לזלזולי בי' ובשבת לא גזרו כדאית' בריש ביצה ובסי' תצ"ה בא"ח וברמב"ם ורי"ף והיכא דחל יו"ט ושבת ביחד נמי אסור משום מוקצה. אף דלא אתי לזלזולי משום שבת מ"מ כיון שחכמים אסרו ביו"ט לא חילקו בזה. וכיון שהיום יו"ט איסור מוקצה בו. כן בנ"ד שחכמים אסרו האיסור' משום בתנאי לא מזדהר אסור אף שנוסף על זה הוא גם אסור כיון שהוא ג"כ תנאי

(ו) הן אמת דגוף דין זה לא מצאתי מבואר ויש מקום לבע"ד לחלוק גם בזה. אבל לפענ"ד הדבר פשוט דבשבת ויו"ט ביחד איסור מוקצה הואיל והוא יו"ט. והנה לשיטת בעל המאור ריש ביצה דהא דאסור מוקצה ביו"ט היינו דוק' בדבר דבלא"ה א"א לעשות בשבת משום מלאכה כגון בקוע עצים מן הקורות. אבל מלאכה המותרת בשבת מותר גם ביו"ט משום מוקצה אין מקום לספק דכשחל יו"ט ושבת ביחד בודאי איסור מלאכה זו משום שבת אך להרמב"ן דמה דמותר בשבת אסור ביו"ט יש מקום ספק בשבת ויו"ט מה הדין. גם יש להסתפק בהך דינא דמבואר בשבת מ"ה ובא"ח סי' ע"ז וסי' תקי"ד דמניחין נר על אילן בשבת אבל לא ביו"ט. ומבואר שם הטעם דאפי' בעיו"ט אסור משום דכיון דביו"ט מותר לטלטל הנר חיישינן שישתמש באילן האיך הדין ביו"ט ושבת ביחד אי אסור משום יו"ט או מותר הואיל ול"ש החשש דהרי אסור לטלטל הנר משום שבת וגם זאת לא מצאתי מבואר. ולדעתי נראה דבדין מוקצה דאסור ביו"ט לא פלוג בין יו"ט לבד ובין יו"ט שחל בשבת כמו דאמרינן ריש ביצה גזירה משום יו"ט שאחר שבת. כן גזרינן שבת ויו"ט משום יו"ט לבד. אך לענין אין מניחין נר על גבי דקל ביו"ט והיינו בעיו"ט נלפע"ד להקל בעיו"ט אם חל בשבת ועדיין צ"ע גם לענין סולם כתבו תוס' עירובין דף ע"ז ע"ב דיו"ט חמור משבת. ויש להסתפק ביו"ט ושבת ביחד מהו הדין ועיין במגילה אין בין יו"ט לשבת ובביצה ל"ו. ואף שיש חומר' ביו"ט כנ"ל צ"ל חומר' דשבת קתני קולא לא קתני (כמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' קמ"ה אות ב' דחומר' דמגילה קתני כמ"ש הר"ן פ"ב דמגילה) והרבה יש לדבר בפרט זה ואקצר כי אין כאן מקומו ועיין בסוכה מ"ב מכדי טלטול הוא לדחי שבת. אף לפוסקים דס"ל טלטול הוא משום מוקצה ואין מוקצה בשבת י"ל בחל יו"ט ושבת אסור משום מוקצה מיהוי יש לעיין בזה ודוק. ועכ"פ בדברי הטו"ז. והטור סי' רל"ט לענין ב' ככרות יש לומר כנ"ל מיהו גם הסבר' הראשונה שכתבתי ברור. דהיכא שאסרו חז"ל משום גזירה אף שאח"כ ל"ש הטעם כבר נאסר

(ז) אלא דבתוס' יבמות דף ל"ו ע"ב נמצא סתירה לסבר' זו שכתבו שם ד"ה ולא קתני יפרוש דמ"ה בסוטה במעוברת חבירו א"צ לגרש כיון דאסור' מדאוריי' משום סוטה אף דבתחילה קודם שנסתרה כבר חל עלי' החיוב לגרשה דלא הי' רק מדרבנן ומה מועיל שנעשה אא"כ דאוריית' וצ"ל דיש חילוק דשם אין מתירין לגמרי רק שא"צ לגרש. אבל היכא דחכמים גזרו משום שיש לחוש לאיסור דרבנן ונעשה אח"כ דאוריית' מ"מ אין להתיר מה שכבר נאסר. ובזה נלע"ד לישב קושי' מהרש"א בתוס' יבמות ל"ו הנ"ל שכתבו אפי' לר"מ בקידש מינקת חבירו כיון דאסורה עליו כלה בלא ברכה וא"צ לגרש. ותמה מהרש"א דהרי סוטה ג"כ מדאוריית' ואפ"ה לר"מ אינו שותה עיי"ש להנ"ל יש לומר דדוק' לרבנן דלא נאסרה עולמות ורק דאם אסורה מדרבנן צריך לגרש ומועיל מה שנאסר אח"כ מדאוריי' רק שא"צ לגרש ל"ש לומר שכבר נאסרה כנ"ל משא"כ לר"מ דמעיקר' נאסרה עליה