בית יצחק אבן העזר חלק א פ

יוסי ב"ח מכיון שעתיד לגרשה וליתן לה כתובה ולמעט ממזונותי' כמו שאין בו חוב. ע"כ צ"ל ברדב"ז הגע עצמך שהי' חייב לחבירו מנה וכן נראה מירושלמי ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני משום שיכול לגרשה. וזה ישוב נכון. אך קצ"ע שהרי ירושלמי הקשה ע"ז וז"ל ותהא יושבת וממתנת אם גירש הרי יפה ואם לאו יעלה לה מזונות ותירץ דמזונות דרבנן עיי"ש וצ"ע (והנה ראשית דברי הרדב"ז ס' ס"ח שכ' באנס אשה ואסר הנאתה עלי' תמוהים שכ' דהנדר אינו חל לדחות עשה דולו תהי' לאשה ול"ת דלא יוכל לשלחה באונס הוא נגד הגמ' דמכות דאמרינן שם דמשכחת ביטול העשה כגון שהדירה ברבים, ומבואר דהנדר חל ומ"ש הרדב"ז ראי' מכהן דלוקה בגירש יאסר הנאתו ולא ילקה זה אמת דנדר אינו דוחה הל"ת שחלה עלי' מקודם אך העשה לא יוכל לקיים ומה"ט לוקה ושמא פי' הגמ' דמכות כפירש"י שמצא עלי' עון והדירה והיינו דזולת זה לא חל הנדר ומ"מ מיקרי זאת ביטלו שאין מאמינין לו שראה דבר מכוער. ול"ק קו' תוס') שוב הראה לי חכם אחד דברי הבאה"ט סי' ד' ס"ק ל"ז שמביא בשם הראנ"ח ח"א סימן מ"ח דאם יש ידים מוכיחות שמשקר אין אומרים שאחד"א. ולפ"ז בנ"ד דיש ידים מוכיחות שמשקר שהרי לא היה לו שום חשד על אשתו ודר עמה כמה שנים והודה ששימש כניסה ויציאה וקצת קישוי ובירך על בנו להכניסו על כן לא שייך שאחד"א. אולם אין תשו' מהראנ"ח לפני ופתחי תשובה שם הניח בצ"ע דהרי אפי' בעדים מכחישים אמרינן שאחד"א כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"א סימן רס"ג הובא בב"י יו"ד ס"ס א' כש"כ בידים מוכיחות מיהו י"ל דידים מוכיחות הוה כדבר הגלוי לכל העולם דל"א תרי כמאה. וע' תמורה כ"ז ויומא פ"ג דלענין אומדנא ל"א תרי כמאה. וה"ה אעפ"י שאדם נאמן על עצמו יותר מעדים מ"מ אומדנא דמוכח עדיף מנאמנות שלו. ועדיין צ"ע מ"מ י"ל לפמ"ש לעיל דהיכי דמשים עצמו רשע ל"א שאחד"א רק מדרבנן י"ל דה"ה בהכחשת עדים ל"מ בכה"ג שאחד"א וה"ה באומדנא דמוכח כמ"ש מהראנ"ח. ועיין פמ"ג יו"ד ס"ס א' דפסיקא ליה דאב נאמן לאסור בתו אף בהכחשת עדים והוא מדברי מהרשד"ם סימן ט' אה"ע ואינו יודע מנא להו. דאיך מצי לאסור בתו מצד חד"א ורק דהתורה האמינתו ומנ"ל דהתורה האמינתו נגד עדים

(יב) והנה ראיתי התשובה מידידי הרב הגאון מ' יעקב האבד"ק הרימילוב ששלח כת"ה אלי והנה שורש ההיתר שלו דאף דבאומר שזינתה גם רמ"א מודה דנאמן בזה"ז דדעת הר"ש מדיראן יחידאה הוא כמ"ש בישוע"י סימן קט"ו. ובנ"ד הוה כאומר שזינתה מ"מ הרי קשיא על ב"ש ס"ס מ"ח שכ' דבזה"ז אינו נאמן לאסור אשתו באומר שקידש אחותה קודם קידושי' ומ"ש מאומר שזינתה וע"כ צ"ל כסברת הישוע"י סי' קט"ו דדוקא באומר שראה שזינתה נאמן דל"ש כל אחד יעשה כן דאין יכול להעיז נגד אשתו שיודעת שלא ראה משא"כ באומר שמאמין דיש חשש שכל אדם יעשה כן וה"ה באומר שקידש אחותה שאינה יודעת ושייך לומר שכל אדם יעשה כן. ולפ"ז בנ"ד שאינו מעיז שהאשה תולה שאינו יודע א"כ שייך לומר שכל אדם יעשה כן ואינו נאמן לאסור עצמו ואחר מח"כ דבריו לא נהירין לי דאין לחוש שכל אדם יעשה כן ויוציא ע"ע ש"ר שאינו יכול לדור עם אשה ומי ישא אותו. וגם הכי כל אדם יוציא לעז על בני' ואפילו באומרת טמאה אני לך ויש לה בנים דעת קצת פוסקים דל"ח שכל אשה תעשה כן דלא תקלקל בני' אך יש חולקים ע"ז פתחי תשובה ס' קט"ו ס"ק כ"ג כש"כ בבעל דל"ח שכל אחד יקלקל עצמו וזרעו וגם בישוע"י לא סמך על סברא זו ע' סי' ס"ח ס"ק ו'. ואין להאריך בזה. אמנם כבר כתבתי דיש הרבה טעמים להיתרא מ"מ עצה היעוצה בזה שיתאמץ שהבעל יחזור מדברי' ע"ד שכ' ביו"ד סי' קכ"ז שמלמדין אותו ואף שרמ"א כ' דוקא ביי"נ. אבל לא בשאר איסורים בנ"ד שיש חשש הוצאת לעז על בני' והאיסור קיל לפמ"ש לעיל דבזה היכי שמשוה עצמו רשע ל"ה שאחד"א רק מדרבנן על כן מלמדין אותו שיחזור מדברי' ויודה על האמת ואז יהי' מותר לדור עמה גם בלא אמתלא דזה גופא שאמר מחמת שנאה או טפשות הוה אמתלא. וד' יצילני משגיאות

והנני ידידו

סי' מח

ב"ה ברעזאן תרכ"א

ע"ד השאלה מאחד שהי' שוכב. ובלילה קמה אשתו מהמטה וסברה שבעלה ישן לקחה הכר לכסותו היטב. ואח"כ הלכה מהחדר לחדר הראשון מהבית ושכבה את הבעל מלחמה אחד שהי' ישן שם. והבעל לא הי' ישן. ועמד ממטתו וראה אותם שוכבים יחד. והתחיל לצוח ולזעוק. וברחה האשה החוצה. וכפי דבריו לא שהי' רק מעט בהשכיבה. וגם לא ראה רק שוכבין יחד. והאשה טוענת שעמדה ממטתה לאפות חלה. ולא הי' דרך אחר רק לעבור דרך הבעל מלחמה. ותפסה בע"כ. וזאת אומרת שצר לה מאוד מה שלא צוחה. אך תיכף גברה עלי' וברחה החוצה ולא הי' שום מעשה. והבעל הי' חושד אותה שהי' דעתה לעבירה. ונפשו בשאלתו אם רשאי לדור עמה. ויש לו בן ממנה. וקשה עליו הגירושין מצד הבן

(א) תשובה בסי' קע"ח מבואר בבעל שאמר שמאמין לדברי העד אינו נאמן בזמן הזה דאין מגרשין בע"כ. והוא מדברי הגה"מ ומהרי"ק. ושם נמצא ב' דיעות ואין הכרע אם גם בבעל שאומר שראה אשתו זינתה ג"כ אינו נאמן. או דוקא במאמין לדברי העד דלא שוי' כל כך חתיכה דאיסורא. אבל באומר. שראה אשתו זינתה שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. והאריכו בזה גדולי זמנינו עיין בנוב"י תנינא סי' י"א וצבא מאחרונים וע' בתשו' רש"ל ג"כ פלפול עצום בזה ומחלק ג"כ כנ"ל. והנה באשה שאמרה טמאה אני אינה נאמנת דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר ולא משגיחינן במה דשויתי' לנפשה חתיכה דאיסורא ולכאורה ה"ה בבעל. ואמנם בכתובות אמרינן האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עלי' דשוי' חתיכא דאיסורא. אף דמשועבד לה וצ"ל כיון שיכול לגרשה בע"כ יכול להפקיע שעבודה וצ"ע בריש המדיר דאמרינן כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה אף דשם ג"כ יכול לגרשה בע"כ מ"מ כעת משועבד. ואמנם המובחר מה שיש לומר בזה ע"פ מה שמצאתי בהשמטות להאלפס כתובות ד' פרעשבורג בשם הגאון מ' מרדכי הלוי ס"ט דיש חילוק בינה לבינו בענין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא דשיטת צבא מאחרונים שהוא מדין נדר עיין במהרי"ט ובשעה"מ ובאומר קונם תשמישי עליך כופה ומשמשה וקונם תשמישך עלי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ומעתה באשה אומרת טמאה אני אסרה עצמה על בעלה הוי כאומר קונם תשמישי עליך דל"מ ובבעל שאומר אשתו זינתה אוסר הוא עלי' דבה נעשה הריעותא. הוי כאומר קונם תשמישך עלי ואין מאכילין לאדם דבר אסור ר לו והוא דבר נחמד מאוד. ומעתה אף בזמן הזה נאמן לומר אשתו זינתה שאוסר האשה ע"ע הוי כאומר קונם תשמישך עלי דמהני וע' סי' הקודם אות ו' ודוק

ובזה נלפע"ד ביאור דברי התוס' בנדרים שהקשו אמתני' דאומרת טמאה אני לך דשויתא חתיכה דא דאיסורא ותי' דהיא א אינה מוזהרת. והקשה בשעה"מ דהרי היא ג"כ אסורה מלפני עור. וכבר הרגיש הרלב"ח וריטב"א ביבמות על גוף קרא דלא יקחו הרי בלא"ה עוברת אלפני עור. אמנם זה יהיה כונת התוס' דבאמת אם היא אסורה מצד עצמה יש לומר דנהי שהיא אמרה טמאה והיא משועבדת אבל על כל זה הוא אסור עלי' הוי כאומרת קונם תשמישך עלי. אבל אם היא אינה מוזהרת ורק הוא מוזהר ודאי הוי כאומרת קונם תשמישי עליך והיא משועבדת והוא דבר נחמד. ואמנם לדעתי גם קו' התוס' ל"ק מהא דאמרינן ביבמות כל היכי דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת דכונת התו' דכיון דקרא אפקה מפאת שהוא מוזהר דכתיב לא יקחו עיקר האיסור מצדו וכיון שהוא אסור היא ג"כ אסורה. אבל עכ"פ העיקר האיסור עלי' הוי כאומרת קונם תשמישי עליך דגם שם היא ודאי אסורה. ובפרט לרמב"ם המדיר מוזהר ואין לה כח כיון שאסרה עלי' וה"ה כאן משא"כ אם היא אסורה מצד עצמה ל"ש טעם משועבדת דהוי כאמרה קונם תשמישך עלי ודוק. וזה יהי' ביאור דברי תוס' כתובות מ"ג ורא"ש יבמות כ"ד שהקשו אך על הך עובדא דסוף נדרים מאומרת טמאה דשוי' חתיכה דאיסורא ולא הקשו אמתניתין. והרא"ש הקשה מתרומה ולא ממה שיושבת תחתי' עיין בנוב"י ולהנ"ל יתכן מאוד דמתני' מיירי מאונס והאיסור העיקר עליו והיא אסורה מחמתו הוי כאומרת תשמישי עליך ומשעבדא לי' משא"כ הך עובדא מיירי ברצון שפיר הקשו בתוס'. והרא"ש הקשה מפאת כן מתרומה דהאיסור עליה ודוק

(ב) ואמנם כשאני לעצמי יש לבאר דברי התוס' כתובות בדרך אחר. דבאמת אם אומרת טמאה אני ברצון דמפסדת הכתובה יש לומר מתוך שנאמנת להפסיד כתובה נאמנת לאסור. כמו דאמרינן בגיטין מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת. ואך הטו"ז הקשה כעין זה ביו"ד סי' קכ"ז על אומרת קדשתני ותירץ דשם לא הי' חזקת כשרות משא"כ באומר קדשתיך. ומ"ה אינה נאמנת בטמאה מטעם מתוך דאיכא עלה חזקת כשרות. ואמנם באיכא רגלים לדבר הרי אבדה חזקת כשרות כמו בסוטה דאיכא רגלים לדברים שפיר שייך מתוך ומ"ה לא הקשו התוס' אמתניתין דמיירי באונס דל"ש מתוך שאינה מפסדת הכתובה וכן ל"ק מה שהק' בשעה"מ ממה שמקשה בגמ' אי ברצון מי אית לה כתובה ולא הקשו אי ברצון למשנה אחרונ' שחד"א די"ל כמו שכ' הטו"ז שיש לה חזקת כשרות משא"כ בהני עובדא דאיכא רגלים לדבר ואיתרע חזקה שייך מתוך והקשו שפיר. וזה יהי' ביאור דברי תה"ד. ובהכי יש לישב שלא יסתרו דברי התוס' מכתובות ס"ג דסברי בהנהו עובדא דשילהי נדרים אי אמרה טמאה ודאי אסורה ובתוס' יבמות כ"ד כתבו להיפך עיין בב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ג. ולהנ"ל יש לומר דהנה ברמב"ם פכ"ד מאישות מבואר דבכיעור בלבד הפסידה כתובתה. והיא מירושלמי כתובות ובהגפת דלתות ונתיחדה אבדה כתובתה ועיין בח"מ בסי' י"א מסתפק אי בכיעור נאסרה אף שלא הי' כעת מעשה רק כיעור לבד ולדעתי לענין כתובה ודאי הכין הוא. ובזה יש לכאורה לומר בתוס' כתובות ס"ג שהקשו בעובדא דשלהי נדרים דליהמני טמאה במגו דמאוס עלי דשם הוה ברצון ומפסדא הכתובה ותמהו בזה דלמ"ל לתוס' להקשות מטעם מיגו בלא"ה תהי' נאמנת טמאה דמפסדת הכתובה כמו במאוס עלי ולמ"ל להקשות מטעם