בית יצחק אבן העזר חלק א עט

ס"ס ק"י ל"ק די"ל שאחד"א הוא מדין נדר ועשה דוחה לתו"ע שישנו בשאלה ואף דבשאחד"א ל"מ שאלה מ"מ כיון דבעיקר נדרים מהני שאלה עשה דוחה ללתו"ע ואכ"מ להאריך בזה. וזה נ"ל טעם הרמב"ם דנראה מדבריו פח"י מא"ב דפוסק כלישנא בתרא דיבמות דבעלה לוקה משום טומאה ולא משום זונה ולא נודע טעמו ולהנ"ל דבריו מחוורין. וראיתי להגאון מליסא בבית יעקב הנ"ל גם בישועות יעקב הנ"ל שכ' לישב הקו' משאחד"א במוצי' ש"ר דכמו דבאשה שאמרה טמאה אני שכ' הר"ן כיון דמשועבדת לבעל ל"מ למשוה חד"א ורק הבעל מצי לאסור עלי' כיון דיכול לגרשה בע"כ אם כן במוצי' ש"ר דאינו יכול לגרשה ל"מ למשוה חד"א. וזה צ"ע דהתורה אמרה ולו תהי' לאשה אחר שהוזמו עדים אבל הוא משוה חד"א בשעה שאמר פ"פ והביא עדים שזינתה ואז הי' יכול לגרשה בע"כ והי' יכול לשוי' חד"א, על כן תירוץ זה לדעתי ליתא ואין להאריך מפרט זה. סוף דבר לדינא איני יכול להתיר שאחד"א אם אמרינן שטועה הוא בכך כיון שהוא אומר ברי לי שלא ק שימש כדרכו

(ו) אמנם ההיתר הב' שכ' כת"ה דבזה"ז שאינו יכול לגרש בע"כ ל"מ לאסור ע"ע כמבואר ברמ"א סי' קע"ח ס"ט דבזה"ז שיש חרם ר"ג אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד. והנה נחוץ לבאר דין זה הנה ברמ"א אין מבואר רק באומר שמאמינה או במאמין לדברי העד אבל באומר שראה שזינתה רמ"א לא ס"ל דאינו נאמן רק במרדכי פרק האומר מבואר דבאומר על אשתו שזינתה אינו נאמן בזה"ז אבל רמ"א ומהרי"ק ותוס' סוף נדרים לא ס"ל כן. וכן דעת הרבה פוסקים וע' נוב"י תנינא סי' י"ב אמנם יש מקום לומר דבאומר שמאמינה הוה רבותא יותר דל"מ כשהתחיל הוא ודאי אינו נאמן דעיניו נתן באחרת אך אפי' אם אמרה היא תחלה והוא אמר שמאמינה מ"מ אמרינן עיניו נתן באחרת. אמנם יש לומר דדוקא באומר שמאמינה אינו נאמן בזה"ז אלא באומר שזינתה והסברא לחלק הוא דבסוף אלפס כתובות דפוס פרעשבורג נדפס השמטה בשם מרדכי הלוי ס"ט שם בענין שאחד"א אם הוא דאורייתא ובסוף דבריו כ' לחלק בין בעל שאומר שזינתה שנאמן אף דמשועבד לה ובין האשה שאמרה טמאה דשאחד"א הוא מדין נדר כמ"ש בשיטה מקובצת כתובות ט' וז"ל דכיון שבא לב"ד ואומר שהיא אסורה עליו ואינו חפץ בה וכו' הו"ל כאוסר עליו את המותר על כן אם האשה אומרת שזינתה הו"ל כאומרת קונם תשמישי עליך דכופה ומשמשה משא"כ כשאומר אשתו זינתה הו"ל באומר קונם תשמישך עלי שהרי בא לאסור אשתו עלי' ובזה אין מאכילין דבר האסור לו כמבואר בנדרים ט"ו. ולפ"ז י"ל דהיכי שהיא אמרה טמאה אני והוא אמר שמאמין הוה כמתפיס בנדרה ול"ה רק כאומר קונם תשמישך עלי. דל"מ כיון שמשועבד לה ובזה"ז אינו יכול לגרש בע"כ. ועוד כיון שנדרה ל"מ כיון שמשועבדת לו ל"מ התפסה משא"כ כשאומר שזינתה. מ"מ כ"ז אם שאחד"א הוא מטעם נדר אבל אם הוא מטעם נאמנות אין לחלק בין אומר שזינתה לאומר שמאמין לדברי העד א"כ בנ"ד שאם הוא מטעם נדר י"ל דהוה נדר טעות דהרי בודאי טועה הוא בכך רק אם הוא מטעם אדם נאמן על עצמו יש לחוש ומטעם זה י"ל דבזה"ז דאין יכול לגרש בע"כ אינו נאמן

(ז) והעיקר מה שיש לדון להתיר בנ"ד הנה קיי"ל אין אדם משים עצמו רשע ועלה בדעת שעה"מ פ"ט מאישות דה"ט דאין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך ברצון משום דא"א מע"ר. ואף בלא טעם עיני' נתנה באחר אינה נאמנת וס"ל דל"ש שאחד"א היכא דמשים עצמו רשע אולם זקיני הח"ץ סי' ק"נ דוחה סברא זו וכ' כמה ראיות דשאחד"א אסור אף בעושה עצמו רשע והנ"ל דבאמת מטעם נאמנות ל"מ לשאחד"א לעשות עצמו רשע ורק היכי שאינו עושה עצמו רשע אסור מטעם אדם נאמן ע"ע והיכי שעושה עצמו רשע אסור מדין נדר כמ"ש שיטה מקובצת כתובות ט' א"כ בנ"ד שאם אמת הוא שאין לו כח גברא הי' אסור לדור עמה אחר שנתעברה מאחר. ע"כ ל"ש שאחד"א רק מדין נדר וכיון דאנן ידעינן שטועה הוא בכך והוה נדר טעות וגם י"ל דאם הוא מדין נדר ל"ה רק מדרבנן כמ"ש בהשמטות לאלפסי כתובות הנ"ל דהרי מדין נדר הי' יכול לשאול על נדרו וע"כ הוא מדין נזירות שמשון ול"ה רק מדרבנן. ומה דמוכח מהר"ן נדרים צ' דשוי' אנפשי' חד"א הוא מדאורייתא שם קאי על משנה דאומרת טמאה אני באשת כהן באונס דל"מ נפשה רשיעא הוא מדאורייתא. אבל היכי דמשוה רשע הוא מדרבנן על כן בנ"ד י"ל דל"ה רק מדרבנן מדין נדר וזה ודאי ל"מ לאחר חרם דר"ג. ודוקא באומר שזינתה ולא משוי' נפשי' רשיעא שאחד"א מדאוריי' ומהני אף בזה"ז. משא"כ היכי דמשוה נפשי' רשיעא. עוד נלפע"ד שיש מקום לומר דהיכי שבתחלה אמר על דבר שמותר לו ואח"כ אמר שאסור לו ל"ש לומר שאחד"א מטעם שאדם נאמן על עצמו ואף דשייך שאחד"א אף בהכחשת עדים שם י"ל אדם נאמן ע"ע יותר מעדים משא"כ היכי שהוכחש דברי עצמו (וקצת כעין זה מבואר ברמ"א סי' ז' סעיף כ"ט בשם רבינו ירוחם. דאף דנאמן לומר בני זה ממזר מ"מ אם הי' לו חזקת כשרות עפ"י אב שוב אינו נאמן אלא בסהדי) ורק מטעם נדר יש לאסור. א"כ בנ"ד שקרא לבתו שם בישראל וברך להכניסו בבריתו גם כ' לאבי' הרי אמר שהילדים שלו. א"כ ל"ש שאחד"א מטעם נאמנות ורק מטעם נדר

(ח) והנה יש סבר' להבין דברי רמ"א שמבי' בסי' רע"ח דבאומר שמאמין לעד או להאשה שזינתה אינו נאמן ולא כ' שבאומר שראה שזינתה אינו נאמן וכ' נוב"י תנינ' סי' נ"ב דבזה לא ס"ל לרמ"א דאינו נאמן ואסורה לו. ואינו מובן החילוק. ואמנם יש לומר הנה במהרי"ק סי' ק"י כ' דהנשבע נגד תקנת ר"ג לא חל השבועה. וכן מבואר במחבר סי' רכ"ח סעיף ל"ב דהנשבע שלא לכנוס בתקנת הקהל הוה שבועת שוא. ולפ"ז ה"ה נדר לעבור על חרם ר"ג לא חל לשיטת המחבר סי' רט"ו דנודר לעבור על ל"ת אינו חל דדוק' נגד עשה חל עי"ש וחרם ר"ג הוה ל"ת דהיא בכלל לא תסור וכ"כ בתשו' הר"ן סי' ל"ח דשבועה לא חלה נגד תקנת ר"ג [ורדב"ז ח"ב סי' תשל"ז שכ' דשבועה חלה דבריו תמוהין דמ"ש מנשבע שלא לכנוס בתקנת הקהל דלא חל והוא מתשובות הגאונים ושמא יש לתלי לפמ"ש תשב"ץ ח"ב סי' קנ"ג דנשבע שלא לכנוס בתקנת הקהל הוה כנשבע שלא ליפרע עיי"ש]. ולפ"ז נאמר הנה הבאתי לעיל דברי תוס' דזבחים דא"צ לגרש אשתו שזינתה רק שלא ידור עמה. וכתבתי. לעיל בשם תשו' גאוני בתראי דדוק' בודאי זינתה אבל בספק שזינתה לא מאיסה אצלו וחיישינן שיבא עלי' וצריך לגרשה, וע' ב"ש סי' קי"ז. ולפ"ז באומר שראה שזינתה שאחד"א ואסור מטעם נדר כמ"ש בשיטה מקובצת כתובות ט' ול"ה נגד חרם ר"ג שהרי א"צ לגרשה ומ"ה אסורה עליו אבל באומר שמאמין לדברי העד הדבר ספק אצלו וצריך לגרשה בע"כ והוה נדר נגד חר"ג ומ"ה מותרת לו. ולפ"ז בנידון דידן שאומר ששימש בכניסה ויציאה רק שלא השליך ש"ז וע"כ הדבר ספק בעיניו דיודע בנפשו שאינו יכול לומר בבירור ע"כ צריך לגרשה בע"כ והוה נדר נגד חר"ג על כן אינו נאמן ומותרת לו

(ט) עוד נ"ל בזה הנה לענין הבנים לכאורה האב נאמן כמבואר בסי' ד' סעיף ל"ט דהאומר על בנו שאינו בנו ושהוא ממזר נאמן אמנם בנ"ד בודאי אינו נאמן דכיון שבירך על המילה להכניסו ועל בתו שאמר מי שבירך הוחזק בעצמו לבני' כמבואר ברמ"א שם. ועוד עיין בתשו' מוח"ז הגאון מוה' עקיבא איגר סי' קכ"ח שסומך עצמו על שיטת הבה"ג דדוק' בהכרת בכורה נאמן. ועל שיטת תוס' רי"ד דמכחישתו אינו נאמן ועל שיטת הריא"ז בש"ג דדוק' לומר על בנו שבא מחייבי כריתות נאמן אבל לומר שאינו בנו אינו נאמן ועי' תשו' ח"ס סי' י"ג. וכש"כ בנ"ד שמודה ששימש כניסה ויציאה רק שאומר שלא נתקשה כראוי ואנן ידעינן דאין אדם בקי בזה ודאי אינו נאמן לפסול בני'. ועל כן נראה דגם לאסור עליו אשתו לא מהימן דכבר כתבתי לעיל דמהסבר' ל"א שאחד"א במקום שמשים עצמו רשע דאאמע"ר. והנה מה שזקני ח"ץ סי' ק"נ מבי' ראי' דאמרינן שאחד"א אפי' במקום שעושה עצמו רשע מדאמרינן ביבמות מ"ז בנתגיירתי ביני לבין עצמי דנאמן לפסול עצמו וכ' תוס' דשוי' אנפשי' חד"א אף שעושה עצמו נכרי. אחר מחילת כ"ק אין הדמיון טוב דשם עושה עצמו נכרי והרי הי' מעיקרא נכרי ואינו אומר נגד חזקה אדרבא מחזיק חזקה ראשונה ואף דאנן מחזקינן אותו בישראל זה ל"ה חזקה גמורה אף שזקני ת"ש בסי' ח"י ס"ק כ"ט כ' דהוה חזקה ע' מ"ש בספרי ליו"ד סי' ע' אות ד' ועיין תוס' כתובות כ"ב ד"ה תרי ותרי משא"כ כשאומר שהוא רשע הרי כל אדם יש חזקת כשרות משנולד ע"כ יש סברא דל"א שאחד"א. זא מ"מ מודינא לח"צ דשייך שאחד"א ורק דל"ה מטעם נאמנות רק מטעם קבלה על עצמו כמ"ש לעיל ול"ה רק מדרבנן כמש"ל דשאחד"א אין לנו ראי' שהוא מדאוריי' רק מדברי הר"ן נדרים צ' ושם מיירי באשת כהן שנאנסה כנ"ל. ולפ"ז י"ל כמו דמבואר בסי' מ"א דאסרינן לבעל בעדי כיעור וקלא דל"פ דוקא בשאין לה בנים ולא ביש לה בנים שלא יוציא לעז על הבנים כן אין לאסור משום שאחד"א בזה"ז אף לרמ"א דבאומר שראה שזינתה נאסר רק בשאין לו בנים ממנה או שאומר שזינתה עתה שלא יהי' לזות שפתים על בנים שנולדו כבר אבל בנ"ד שפי' לזות שפתים על הבנים גם רבנן לא אסרו

בכה"ג

(י) ודע דעפ"י מ"ש לעיל לחלק בין ראה שזינתה לאומר שמאמין לדברי העד או לה יש לישב מה דקשה על מה שהביא ב"ש בסי' מ"ח בשם מהרש"ל דבזה"ז אינו נאמן לומר שקידש מקודם אחותה לאסור אשתו עלי' אחר תקנת ר"ג והרי מהרש"ל ס"ס ל"ג בתשובה פוסק דבאומר שראה אשתו שזינתה אף בזה"ז נאסרה עלי' ודוקא כשאומר שמאמין לא נאסרה, והרי גם הכא טוען ברי. לפמ"ש לעיל ניחא דדוקא באומר שזינתה דמאיסה בעיניו א"צ לגרשה כמ"ש תוס' זבחים ל"ה אמירתו כנגד החרם משא"כ באומר שקידש אחותה מקודם הרי באמת אינו נאמן לפוטרה בלא גט וצריך לגרשה דחיישינן שמא יבא עלי' דלא מאיסה בעיניו כיון שהיא לא חטאה ע"כ הוה אמירתו נגד החרם ול"מ קבלה שלו. אמנם לפמ"ש בסוף דהיכי דעושה עצמו רשע ל"א שאחד"א רק מדרבנן ול"מ נגד חרם רק היכי שאינו עושה עצמו רשע ניחא ג"כ דברי רש"ל דשם שאומר שקידש אחותה מקודם הרי משים עצמו רשע שקידש ערוה ובא עלי' ע"כ בזה"ז ל"א שאחד"א

יא) ודע דמה שכתבתי לעיל דמ"ה לא מהני נדר לעבור על חרם ר"ג משום דל"מ נדר לעבור על ל"ת כמבואר בסי' רט"ו הרדב"ז ח"א סי' ס"ח כ' דהא דנדר חל על דבר מצוה דוקא במצוה שבין אדם למקום אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו הגע עצמך שהי' חייב לחבירו מנה ואמר פלוני מודר מנכסי כלום חל הנדר על המנה שחייב. והנה התוס' ודאי חולקים עלי' שהרי בפ' אעפ"י דף נ"ט הקשו דכל אדם יפקיע ממונו מבע"ח ע"י קונם ותי' דאלמוהו רבנן לשעבודא דבע"ח הרי דלא כדבריו מ"מ גוף סברתו כאיש גבורתו דנדר חל על דבר מצוה ילפינן מאיש כי ידור נדר לד' כדאמרינן נדרים ט"ז וזה דוקא במצוה שבין אדם למקום. על כן נגד חרם ר"ג דהוא לטובת האשה הוה מצוה שבין אדם לחבירו. והרדב"ז הקשה וז"ל וא"ת והא תנן המדיר את אשתו ואמאי כיון דמשועבד לה לא יחול הנדר לא קשי' דהתם אפשר ע"י גרושין ואשה דעלמא מתגרשת בע"כ. ודבריו תמוהים דהרי זה קו' הגמ' כתובות ר"פ המדיר. והגמרא לא תירץ כתירוצו ונ"ל שיש חיסור לשון בדבריו דקו' שלו ותירוצו מבוארין בירושלמי ר"פ המדיר. וז"ל ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו. א"ר